"כשהיא תתכרבל ותישן לילה שלם בפרוותו החמה של הדוב הגדול תעלם
הצינה מעיניה ודמה החם שוב יזרום ויאיר את פניה".

ננוק חזר על המשפט שוב ושוב אבל קשה היה לו למצוא בו נחמה.
ננוק אהב במיוחד את אחותו וויק. וויק הייתה צעירה ממנו רק
בשנתיים אבל לפעמים היה נדמה לו שהם תאומים. בשנים הראשונות
לחייהם הם רבו כמו אח ואחות רגילים אבל מאז גיל ההתבגרות הם
הפכו לשותפים בלב ונפש. ננוק צד למענה פילי ים שעירים. היא
בישלה לו ארוחות מלכים. הם חלקו חלומות, שיתפו תקוות ויחד
התגברו על בעיות. וויק הכירה לו את היפות שבחברותיה הוא הציג
אותה לבחורים הכי שווים. הם חלקו את סודותיהם הכמוסים ויחד
הצליחו לחיות חיים נינוחים בעולם הקרח וסופות הקור של צפון
האוקיינוס הארקטי.

יום אחד חזרה וויק לאיגלו רועדת כולה. "קר לי" היא אמרה
"אבל את לבושה היטיב" אמר ננוק. "אף פעם לא היה לך קר עם
הטונגה הזאת"
"אני יודעת" אמרה וויק בחולשה. "אל תסביר לי שחם יחסית לעונה,
אני פשוט קופאת מקור".
וויק התיישבה ליד המדורה אבל כלום לא עזר. יומיים שלמים היא
נשארה באיגלו, שיניה נוקשות וידיה רועדות. לקח לננוק זמן
להפנים שוויק סבלה ממחלת הקפיאה. זה היה נורא. לא היתה מחלה
שהפחידה יותר את בני כל השבטים הגרים צפונה מעבר לקו העצים.
המחלה תמיד התפתחה באותה הצורה: אדם שנראה בריא בגופו ויציב
בנשמתו איבד לאט לאט את חום גופו. בהתחלה רק נדמה היה לו שממש
קר. החולה החל להתלונן פשוט על קור נוראי. אי אפשר היה לראות
שום סיבה לכך או שום דבר חיצוני. אבל לאחר זמן קצר זה נהיה
ברור לעין. עורו של החולה אכן היה קר למגע נשימתו הייתה קפואה
וצמרמורת אחזה בכל מי שהתקרב אליו. כשהתפתחה המחלה אפשר היה
לראות גלידי קרח מתפשטים מקצות שערותיו. לאט לאט היו הקרח
והקור מתפשטים החוצה מגופו של החולה עד שבסוף ימיו היה נלכד,
האומלל, בגוש קשה של קרח שקוף, עדות מצמררת לסבלו הנורא.

ננוק לא הסכים לוותר. הוא בישל לה מרקים חמים והשקה אותה כוסות
תה רותח מבוקר ועד לילה. כשהבין שזה לא עוזר הוא הפקיד אותה
בידי דודה קרובה, רתם את מזחלת הכלבים ויצא במהירות אל מעבר
לקרחון כדי להתייעץ עם המכשף הגדול, השמאן דוקארנו הנודע.

"כשהיא תתכרבל לילה שלם בפרוותו החמה של הדוב הלבן הגדול" אמר
לו השמאן הזקן "יקרה הנס, הקור והקרח יעזבו לעד את אחותך
הצעירה".

ננוק לא ידע איך להגיב. כולם הכירו את הדוב הגדול. עשרות
משלחות ציד כבר ניסו בעבר לצוד אותו.
"אתה יודע כמה הוא מפחיד" אמר ננוק לשמאן. "מספיק מבט אחד
שהדוב הזה יביט בך וגם האמיץ שבציידים בורח כל עוד נפשו בו עם
זנב בין הרגליים"
"נכון" אמר השמאן. "אני מכיר את כל האגדות, דיברתי אם כל
הציידים שהלכו לצוד את הדוב וחזרו הביתה מבוישים ומושפלים. אתה
צודק ננוק, הדוב הגדול הזה הוא באמת המפחיד שבחיות. אבל אגלה
לך סוד, סוד שאולי יגרום לך להצליח להביא את הדוב אל אחותך
החולה. הפחד שאתם, הציידים, רואים בעיני הדוב אינו פחד של
הדוב, אלו הפחדים שלכם. בעיני הדוב אתם רואים בסך הכל את
השתקפות הפחדים שבלבכם. אם תדע ננוק להתגבר על הפחדים שבלבך לא
תראה שום פחד כשתביט ישר בעיניים של הדוב הלבן".

ננוק נשאר לשבת אצל השמאן. הוא ישב שעות בעיניים סגורות מול
שמש הצפון החלשה מנסה לדלות מתוכו פחד אחרי פחד. הוא ערך רשימה
מסודרת וניסה לפתור את פחדיו אחד אחרי השני. הוא ידע שהוא חושש
שלא יהיה לו מספיק אוכל לחורף הקרוב לכן הוא יצא למסע צייד,
טבח כלבי ים ודג דגים לרוב. הוא פחד שהוא יישאר לבד ולכן כבר
למחרת הוא רץ להציע נישואים לזאת שחיבבה אותו. הוא רעד מפחד
מעצם המחשבה שחברי השבט נוטרים לו על זה שהוא גנב להם דגים
ועשה להם תעלולים כשהיה שובב וצעיר. הוא הלך וארגן ארוחה דשנה
לכל חברי השבט וביקש סליחה מכל מי שאולי פגע בו פעם.
כמו דייג שיושב בלב האגם הקפוא ושולה בסבלנות דג אחרי דג  ננוק
ישב ודלה מנפשו פחד אחרי פחד. הוא ניסה לטפל בבעיה אחרי בעיה
אולם לצערו הוא גילה שככל שהוא מתעמק בדברים, ככל שהוא מנסה
לפתור ולסגור עוד מעגלים עולים בנפשו עוד ועוד חששות ועוד
פחדים.
הפחדים שעלו וצפו טלטלו את נשמתו. הוא גילה שהפחדים העמוקים לא
ניתנים לפתרון מעשי. איך אצליח להתגבר על הפחד "האם אוכל להביא
ילדים?" חשב ננוק בעצב. "האם עלי להביא ילדים עכשיו, כשאינני
מוכן, רק כדי להוכיח לעצמי?. הרי ברור שככה רק אייצר לעצמי עוד
חששות ועוד פחדים. איך אתגבר על פחד מנטישה, מתאונות, מזקנה,
מעוני וממחלה. הרי אין דבר שאוכל כרגע לעשות כדי לסגור את כל
הקצוות".
שלושה ימים היטלטל גופו ורעדה נשמתו. הוא לא אכל, לא שתה ולא
יכל היה להרדם.
בערב השלישי בא אליו השמאן הזקן וראה אותו סובל, מפורק ושבור.


"אסור לי לגעת בנשמתך המעונה" אמר לו השמאן, דבר אחד אני יכול
לעשות עבורך, לגבי השינה אני יכול לתת לך תרופה. קח מידי שרשרת
זו ושים על צווארך. באמצע השרשרת תמצא כיס קטן מעור של שפן
ובתוכו משחה מסריחה וירוקה. ערבבתי בה חזזית סלעים נדירה עם
שיני לוויתן ועיני דגים. טיפה אחת של התערובת תפיל עליך שינה
מיידית של שלושה ימים אולי כשתישן ותחלום אלפי חלומות, אולי
יעלו בנפשך כמה תשובות.

עוד באותו הערב ננוק לקח ליתר ביטחון שתי טיפות. מיד הוא נרדם
וישן שלושה ימים. כשהוא התעורר הוא לא זכר כלום מאלפי החלומות
שעברו במוחו. כל מה שהוא ראה היה הפנים המאירות של השמאן
הזקן.
"תסתכל שוב על כל פחדיך" אמר השמאן. "כמה מהם היו אתך עכשיו
בשניה שבה התעוררת?"
"זה לא הולך ככה" אמר ננוק בשלווה. רוב הפחדים שלי נמצאים
בעתיד. "מה יהיה כאשר אזדקן? מה יקרה אם לא אוכל לדאוג
למשפחתי? מה אעשה אם אפגע בתאונה"?
"וחלק מהפחדים שלך נמצאים בעבר" הוסיף השמאן, "טראומות שעברת
בילדותך. פחדים שנטעו בך הוריך, פחדים שקיבלת מסביבתך".
"ישבתי לידך כל שלושת הימים האחרונים", המשיך השמאן, "חיכיתי
לראות אותך כשאתה מתעורר.  התבוננתי בך היטיב, ננוק, ותאמין לי
ברגע שבו התעוררת לא היה שום פחד בעיניך".
"נכון", אמר ננוק "כשהתעוררתי הרגשתי שאני נמצא כולי אתך,
פשוט לרגע בודד הייתי רק בהווה,  לכן לא היו פחדים בלבי".
"קום לך אל הדוב" אמר השמאן בשמחה, "כעת אתה מוכן, אתה מודע
לפחדיך ואתה יודע להגביל אותם לזמן מסוים. כשתביט בדוב ותהיה
אל מול עיניו, תתעורר! בדיוק כמו שהתעוררת עכשיו, תחיה רק את
הרגע ולא תראה שום פחד".
"הגבל את פחדיך ננוק", אמר לו השמאן, "תכיר אותם והקצה להם זמן
ומקום. תן לעצמך זמן שבו אתה יכול לשבת בשקט לברר את העבר
ולדאוג לעתיד אבל כשאתה הולך לפגוש את הדוב חיה רק בהווה".

ננוק יצא אל ערבות הקרח שמעל לקרחון הכחול. שלושה ימים הוא
השתרך בעקבות הדוב הגדול. כשהתקרב ננוק מספיק אל הדוב הלבן
הריח הדוב את ריחו של האדם המתקרב. הדוב סב במהירות על עקבותיו
והביט בננוק בעיניו הגדולות.
ננוק עצר לרגע את נשימתו. מרחבי הקרח שמאחוריו איבדו כל
משמעות. הוא שכח מה הביא אותו לכאן ומה הוא רוצה בכלל מהדוב.
הוא פשוט עמד בשקט והתבונן. לרגע הוא טבע כולו בתוך עיניו
הכחולות של הדוב. ואז הוא הרגיש רוח גדולה שבאה עליו הישר
מהדוב הלבן. להפתעתו הוא לא חש בפחד הוא ראה רק יופי פשוט
ואמיתי. כמו מאליה נמשכה ידו אל אשפת החצים. לאט לאט הוציא
ננוק חץ מתוך נרתיק העור שהיה תלוי על כתפו. ננוק חש בידיו את
החץ, זה לא היה החץ הגדול שאתו הוא תכנן להרוג את הדוב זה היה
חץ קטנטן ודקיק כזה שמשמש לציד ציפורים. ננוק הסיר את השרשרת
מעל צווארו ומרח על החץ טיפה מהמשחה הירוקה. כהרף עין ירה ננוק
את החץ אל בין עיניו של הדוב הגדול.
טיפה אחת של דם זלגה ממצחו של הדוב. הדוב פסע שלוש פסיעות ואז
ירד על ברכיו, תוך שניות הוא נרדם והחל לנחור בקול גדול. ננוק
קרא לחבריו הציידים מהכפר. יחד הם גררו את הדוב לאיגלו שבו
נמצאה וויק אחותו הקפואה. היא נראתה לא טוב, נטיפי קרח ירדו
משערה הגולש. פתיתי שלג נשרו מבין אצבעותיה. ננוק נתן לה חיבוק
קצר. ליבו כמעט איבד פעימה כשנגע בעורה הקר. הוא השכיב בעדינות
את אחותו בחיקו של הדוב הישן. כשחשה הנערה בהבל פי הדוב היא
נרדמה מיד וישנה שינה עמוקה ללא חלומות.

למחרת בבוקר קמה וויק חמה זוהרת ויפה. הדוב התעורר יומיים
מאוחר יותר. הדוב הלבן רחרח את דרכו לעבר המדורה המרכזית. הוא
ניער את פרוותו הלבנה אכל כלב ים מיובש מאחת החצרות ונעלם
בערבות הקרח בלי להותיר עקבות. אסקימואים רבים חיפשו לשווא את
הדוב חורפים רבים אבל הוא לא נראה יותר עד עצם היום הזה.