זה עדיין מוקדם. כדאי לחכות. לא כדאי להעיר אותה.
זה עדיין מוקדם. מי זאת בכלל? היא בכלל נושמת?
לפחות אני יודע שאני בדירה שלי. אני מקווה שהיא חיה, כי אם לא,
זה יוכיח בוודאות שזה שהכרתי את הנערות שהגופות שלהן נמצאו
ביערות הכרמל ובחוף הכרמל, לא היה סתם במקרה.
בסדר, היא חיה. החזה המושלם שלה יורד ועולה בתנועות קצובות. כל
מה שנותר לברר בזיכרון זאת מי היא. לפחות שם. אני רק יכול לשער
לעצמי.
קוראים לה אורלי. אתמול היא קיבלה רגילה מהצבא. היא חזרה הביתה
חייכה להורים, אמרה עד כמה היא עייפה, זרקה את התיק עם הכביסה
על אימא שלה, והלכה לישון. בעשר בלילה, לילך התקשרה.
-"הלו?" - ענתה אורלי, בקול בס, שהעיר את המתים שצוטטו לטלפון
שלה באותה שעה.
-"אורלי?" - שאלה לילך, מפוחדת עד התקף אסטמה מהקול של אורלי.
השיחה המשיכה להתנהל, שיחה שגרתית. איך החיים, צבא, חברים,
משפחה. ובסוף תמיד באה השאלה, שבגללה בכלל הורמה השפופרת.
-"אז מה את עושה היום? בא לך לצאת?" - לילך תקעה את השאלה לפני
השתיקה המעיקה.
-"אני לא יודעת. אני חושבת שאני עייפה."
-"מה יש לך להפסיד. יש לך שבוע שלם לנוח."
-"לא יודעת. חשבתי סתם לחפש את עצמי באינטרנט."
הדיאלוג השטותי בין השתיים יכל להימשך, עד סוף המאה. אך התקף
היסטריה כולל בכי של לילך לעבר אורלי, שכלל קללות + הורים
ובעלי חיים, יבבות שלא היו מביישות חתול פצוע והמשפטים הקבועים
מהאוסף, כמו: "איזו מן חברה את?!" ; "עם חברות כמוך לא צריך
אויבים!" ; "בגלל אני אעשה תאונה" ; "יחטפו אותי חייזרים על
כביש החוף". רק אז השתכנעה אורלי וענתה:
"סתמי ת' פה יא פוסטמה ותאספי אותי בחצות!!" וטרקה את הטלפון.
לא היה לה הרבה זמן להסתדר, אך כיוון שיופיה היה דבר טבעי
ורבים מידידיה וחבריה לשעבר תמיד אמרו לה להוריד את האיפור כי:
"יש לך יופי טבעי, אל תקלקלי.". היא הספיקה.
לילך אספה אותה במרצדס החדשה של אביה. מושבי עור, מערכת סאונד
משוכללת, מיני בר מלא. לא היה חסר דבר.
לילך נהגה בפראות. היא ברחה משתי ניידות. דרסה חתול. הקפיצה
זוג אוהבים מהטיילת. אבל בסוף הם הגיעו למועדון "ביסלי תופת".
היו שם המון מכוניות. לילך חנתה וחסמה ארבעה מכוניות.
-"את לא מפחדת שידפקו לך את האוטו?"
-"מה אכפת לי? הוא של אבא שלי. מקסימום - יקנה חדש."
אורלי כבר הייתה מיואשת. היא חשבה או שהיא תשתכר, או שהיא
תצטרך למצוא דרך אחרת לאבד את שפיותה למשך הסוף שבוע.
אורלי נכנסה יחד עם לילך למועדון. הם התחילו לרקוד, המועדון
היה דיי מלא. אורלי הרגישה טוב, אחרי שלוש שבועות, שלא הייתה
בבית ולא יצאה, היא ממש הרגישה טוב להיות במועדון ולא מוקפת
אנשים שלובשים ירוק.
האימונים בגולני פשוט הרגו אותה. המארבים, האימונים המפרכים,
היא שמחה לצאת מהשגרה הקשה.
וכאן אני נכנסתי, כנראה, לתמונה. ניגשתי אליה, שמח מעט, אך לא
יותר מדיי, בגלל משקאות אדומים-ירוקים שאספתי לתוכי. אמרתי
משהו שמצא חן בעיניה. היא צחקה, צחוק מבויש. עשתה פנים של רוצה
לא רוצה. קטע של בנות - אתם יודעים. המשחק הקבוע עם הכללים הלא
כתובים. התחלנו לרקוד יחד, צמוד כמו שרק שני אנשים שלא מכירים
יודעים. עוצמים עיניים ונצמדים. עוצמים עיניים, אך עדיין לא
נוגעים.
הכל המשיך לפי הספר. משקה קטן  - שמחה גדולה, שיחה בטלה
להכרות. שם ; כתובת ; טלפון ; גיל; מספר תעודת זהות ; דעות
פוליטיות. ואת הכל לכתוב בשלושה חלקים.
כמו שצריך המשכנו לשיחה בענייניי היום. "תזיז ת' יד!" - היא
צרחה לי בחושניות לתוך האוזן. על החלק הזה אני לא אוותר לעולם.
לא ארשה לביל קלינטון לגעת בשטח הזה. לא שנדבר על למסור אותו
לערפאת.
נפרדנו עם צפייה להמשך כי היא הייתה צריכה למצוא את לילך.
-"לא נעים לי להשאיר אותה לבד."
-"היא ילדה גדולה. היא בטח מצאה אהבה."
אבל, תוך חמש דקות היא חזרה. לילך נסעה ולה לא היה איך לחזור.
מיד התנדבתי לקחת אותה מאזור התעשייה בו היה המועדון. איתי
באוטו. אמנם אין לי מרדצס, והאוטו יותר דומה לכרכרה, אבל הוא
נוסע. לאט, אבל נוסע. לא סתם יש מאבק להורדת שכר הלימוד
באוניברסיטאות.
פתאום, ממש במקרה הגענו לאזור הדירה שלי, ולא לבית שלה, כי
פספסתי רמזור. אולרי הייתה עייפה, ולא היה לה כוח. היא אמרה
"אני אשן אצלך. אין לי כוח אני הרוגה, מלבד זה נמאס לי שאני
צריכה לבקש ממך לעצור כל שני מטר כדי להשאיר פרטים על המכוניות
שדפקת. תגיד, שתית הרבה או שפשוט אין לך רשיון?". אני חושב שזה
שהראש שלי היה מחוץ לחלון, וצד האוטו מלא קיא, ענה לה על
השאלה.
שטפתי את הראש בחצר, התאוששתי מכל ה"מיצים" ששתתי. רק פתחתי את
הדלת, ואורלי רצה חדר שינה, שלא היה כל כך קשה לזיהוי בדירת
החדר וחצי, וצעקה: "אני הולכת לישון!". אני הלכתי להתרחץ.
סיימתי להתרחץ. נכנסתי למיטה. פתאום שמעתי קול:
-"לך לישון במקום אחר."
בכלל שכחתי ממנה. אך לאט-לאט,  הראש חזר למצבו הקודם, והכל
נהפך למעונן חלקית, והיו פחות ערפילים במוח.
-"אין לי מקום אחר."
-"שן על הרצפה."
-"לא יקרה שום דבר."
-"חסר לך שיקרה. אני החלטתי שבפעם הראשונה לפחות, אני אעשה את
זה מתוך אהבה גדולה." ואני כבר הושטתי יד למגירה, כדי להוציא
קונדום.
-"ואת חושבת שאני לא אוהב אותך?"
-"אני לא יודעת עד כמה. השארתי את מדחום האהבה בבית, על המדף
המיוחד לדברים הטובים."
-"הווו אורלי, אין לך מושג עד כמה אני אוהב אותך. אני ממש אוהב
אותך. המדחום שלך היה מתפוצץ, אם היית בודקת אתו." עם כמה
שהידיים שלי היו סביבה, כבר לא היה צורך בדיבורים. היית מעליה,
מתחתיה, מלפניה, מאחוריה ומכל הצדדים.
אחר כך נרדמנו, שתי גופות מלאות זעה קרה, כמו אחרי ריצת מרתון
בגשם.
ועכשיו צוהריים, ואני ער. שוכב על הגב במיטה. לבד וחושב
מחשבות, ואולי משהו מכל זה היה חצי נכון אם רק הייתי ניגש
אליה, מתקרב, מדבר, מקסים אותה ומוציא ממנה חצי חיוך לא אמיתי
שמוכן למצבים כאלה. או אולי אפילו מספר טלפון לא נכון. הכל יכל
אז לקרות, כמעט כמו בכל אגדת פיות. אבל אני עמדתי בצד ותקעתי
מבטים. והכי קרוב שהגעתי, תמיד היה יותר מידיי רחוק.