יוני אף פעם לא הרגיש שייך. כבר כשהיה קטן הוא ישב בצד ואכל
תפוח. הוא  לא הצליח לעניין את החברה, והחברה לא הצליחה לעניין
אותו. במסיבות כיתתיות הוא בהה בנוכחים. אף פעם לא ראה משהו
מעניין. תמיד באו עליו ואמרו לו: "יוני מה אתך?, תרקוד, תזוז,
תהנה מהחיים". אבל הוא לא הרגיש נעים, הוא תמיד היה בצד. כאשר
המורה אמרה לו שתורו לערוך מסיבה לכיתה, הוא נעץ בה מבט, וחזר
לנעוץ עיניים בשולחן.
לאחר כשבועיים, כולם באו אליו הביתה. היה שם כיבוד, היו שם
ליצניים, הייתה מוזיקה טובה. אבל לא הייתה אווירה. מן הרגשת
דיכאון עמוק שררה בכל מקום. זה לא היה מקום שמח. הרבה אנשים
ביקשו פתאום לשמוע מוזיקה יותר שקטה. החברים של נאטשה וארקדי
דוכין בצד אחר, ניק קייב והזרעים הרעים בצד השני של הבית.
אנשים הוציאו את זעמם על הליצנים, וזרקו עליהם את הכיבוד.
רק יוני ישב בצד. הוא תמיד הרגיש טוב בצד. לבד.
שירי התקרבה אליו, עם פנים עצובות, והתיישבה לידו. לפתע הוא
הרגיש הרגשה שלא הרגיש כל חייו. הוא דיבר ודיבר ודיבר, הוא לא
הצליח להפסיק את עצמו, הוא גם הקשיב מעט בין לבין, והחמיא לא
מעט. פתאום הוא קפץ ממקומו, רץ בין כולם, צרח שיגבירו את
המוזיקה, שישימו לו שיר שמח.
הוא מצא מישהו, או ליתר דיוק מישהי, שמעניינת אותו. יוני היה
בדרך להיות מאושר. אבל כשחזר למקומו, היא לא הייתה שם.
והוא בפתאומיות חדה להפליא, התכנס לתוך עצמו, וכולם בהו בו,
בעוד הוא בוהה ברצפה.
כעבור חמש דקות, הוא הרגיש שתי כפות ידיים קטנות על עינו:
"התגעגעת?". הוא זיהה את הקול ורעד מהתרגשות. שירי ליטפה אותו,
היא חייכה והתיישבה לידו. גם היא הייתה מאושרת. שניהם קרנו
מאושר. היא רכנה אליו וחיבקה אותו. הוא התעלף.
כולם כבר עזבו. הוא התעורר וראה את שירי. ראשו היה מונח על
רגליה. הוא פתאום הרגיש שייך. הוא לא ידע לאן, הוא לא ידע למי.
הוא לא היה צריך מבט. הוא לא היה צריך מגע, או משפט קצר או
מתוחכם. היה רק צריך היה הרגשה. נעימה ,מדגדגת במקומות
הנכונים, אישית ומיוחדת מהאדם המתאים, מהנסיכה המתאימה, כדי
שהכל יזרום אצלו כמו הים.