פעם חשבתי שלא יכול להיות כזה דבר בית תמחוי לאהבה, הקונצפט
נראה לי פיקטיבי. בחיים לא ראיתי מישהו פשוט מחלק אהבה ככה סתם
בחינם. גם היום בכל רחוב כמעט אפשר להבחין באנשים יושבים עם
מבט רעב ומתחנן בעיניים. הממשלה לא עוסקת בעוני הזה - רגשות לא
תורמים בחברה מתוקנת (זה מסוכן), אין שר אהבה וכל התרוששות
רגשית מיוחסת לאשמת האדם המרושש בלבד...
בכל מקרה כסף מחלקים הרבה יותר בקלות. קחו לדוגמא חבר טוב שלי,
מאד מבוסס ואין לו בעייה לנדב כסף לכל מי שמבקש בלי קשר למאמץ
שאדם משקיע. הוא עושה זאת במעיין גאווה חברתית. תמיד כשהקבצנים
הרזים האלו שמתעלקים על נהגים בצמתים ניגשים אליו הוא פותח את
החלון במעין התרסה ורושם למתחנן התורן צ'ק. בגלל זה מאד
הופתעתי כשנסעתי איתו פעם אחת וברמזור ניגש אליו קבצן מרתיע
למדי. חברי מיד פתח את החלון ושלף את פנקס הצ'קים שלו אבל נאלם
לבקשת הקבצן (אשר ביקש ממנו אהבה או אמפתיה). חברי שמע את זה
ומיד התחיל להתפתל והרגיש נורא לא בנוח. כל הרמזור הוא עצם את
העיניים וכשזה התחלף לירוק אז הוא לחץ בפתאומיות על דוושת
הבנזין. כששאלתי אותו למה הוא לא תרם לקבצן איזה מבט או חיבוק
הוא טען שהקבצן היה קונה בזה סמים.
כך תמיד היה המצב אבל אתמול ראיתי דבר מוזר ברחוב נידח - בית
תמחוי לאהבה (או לפחות מבנה שהיה כתוב עליו בית תמחוי לאהבה).
קצת היה לי מוזר משום שהמקום לא נראה שונה מכל מבנה אחר ברחוב.
הוא קצת הקרין אולי תחושת שלום ואחווה אבל מעבר לכך לא היה בו
שום סימן מזהה. מרוב סקרנות נכנסתי לשם. קהל רב התאסף ועמד
בתור, עלובים ונקלים. איש אחד, זקן, עטה בלויים על אופיו. אחר
הסריח מכעס. לכל אחד נתנו משהו אחר, הגיוון היה מדהים. כשנגמר
להם האוכל הם התחילו לתלוש וילונות ולהאכיל אותם בזה, פארסה
מוחלטת.
ובכל זאת כשהאנשים יצאו הם נראו אחרת כבר, הם היו משופרים, זה
לא היה כמו הקטע של הוילונות. חלקם גם לא חזרו יותר. הם מצאו
עבודה עם משכורת אהבה חודשית שהספיקה להם ולמשפחתם. כל זה
הוביל אותי לתהייה הבסיסית - האם הדרך שבה אנו מנהלים חברה
מתוקנת היא שלמה?