שירים של חופש
להתעורר ביום. להרדם בלילה. לחייך.
לחלום שיום אחד נולדתי ויום אחד אמות. לחלום על אושר.
לדעת יופי. לגעת בנפש. ללטף פרח.
כל יום שמש. כל לילה ירח.
לא יותר מרגע. לא פחות מנצח.
החדווה בלהיות אדם.
בראשו של כל אנוש נמצאת מפה.
מפה של העולם,
מפה של הקיום,
מפה של הדרך,
מפה של האמת.
דרכה הוא מנווט,
דרכה הוא מבין,
דרכה הוא מגשים,
דרכה הוא מת.
בראשו של כל אנוש יש ריק עמו נולד,
בראשו של כל אנוש ישנה מפה עמה ימות,
בראשו של כל אנוש נרקמת ידיעה יום ביומו,
לכסות בה את הלא נודע,
לדעת את אשר אין לדעת.
בחיים יש מוות.
כאוס זה דבר מוגדר.
התשובה נמצאת בשאלה,
ובתוך הכל חייב להיות גם כלום.
חוץ מזה אין פשטות בלי סיבוכים.
הסוף הוא התחלה,
כל חדש יהיה ישן,
מי יודע כמה גדול עד שלא יגיע קטן.
הייתי בכפר.
הייתי בעיר.
הייתי בהר.
הייתי בים.
הייתי בג'ונגל וגם במדבר.
ובנהר.
הייתי מוקסם. רומנטיקן. הייתי מטומטם וגם חכם.
הייתי סתם עוד נתון של איזה סטטיסטיקן.
וגם מחר נראה לי שאני אקום "מאוחר".
למה להתפעל מכוכב שנופל. למה מה שלא הורג מחשל.
למה זמן זה כסף. למה מוצארט זה קלאסי.
למה לדלל את אוכלוסיית הפילים. למה להציל ילדים רעבים.
למה לגדל כלבים וחתולים.
למה קרם הגנה משמש. למה אפור בין שחור ולבן.
למה לחשוב שאפשר ואולי.
למה כובע.
למה ככה.
למה למה.
למה מלחמות. למה צער. למה סבל.
למה שמחה?
שוטה הכפר מביט באנשים עובדים,
שוטה הכפר מביט בילדים גדלים ומולידים ילדים,
שגדלים ומולידים אנשים, העננים חולפים.
תרנגולות מטילות ביצים.
שוטה הכפר אינו רוצה דבר,
שוטה הכפר עומד יחף על הר,
מה זה מה שקורה שם -
בועות סבון ושזירת פרחים.
שוטה הכפר האם חכם הוא או טיפש?
החידה שברצון לשאול שאלה!
שוטה הכפר מביט באנשים עובדים,
שוטה הכפר מביט בירוקים צומחים,
וכך חולפות עשרות שנים,
פרורים מנקרים תרנגולים מקרקרים.
וזה שאחראי על הצבעים בשקיעה מפיק הכי יפים,
פשוט, טהור, תמים, כמו מים מתוקים,
מספיק טיפש לראות איך עננים חולפים.
שוטה הכפר אינו רוצה דבר פרט לחדוות האנשים.
החידה בלהיות אדם.
או עץ.
או הר.
מעבר להרי החושך אני פוגש בתבונה.
אני אומר לה:
"כשנולדתי הקציבו לי תכולת חיים.
טוב, אין לי בעיה למות.
רק מה אני אמור לעשות עד אז?"
היא אומרת:
"לך לך. אתה כבר תמצא."
אני:
"לאן אלך, ומה אמצא?"
היא:
"לך אל עצמך, ומצא אותי."
אחד הרגעים המאושרים והאופטימיים ביותר שיש,
הוא כאשר מופיעות הקרניים הראשונות של אור הבוקר.
מאורע כזה אינו מתרחש פעם במאה שנה אלא בפשטות מדהימה -
בכל בוקר.
רגע קטן שמאשר כי כן,
השמש עוד מעט תפציץ את הכל באור מעולה והלילה,
שגם אם לרגע היה נדמה כי לעולם לא ייגמר,
שוב מפנה מקומו ליום,
במחזוריות האין סופית של אור וחושך.
כאשר מגיחה השמש בעצמה מאחורי אחד העצים,
נדמה כי כל העולם כולו עוצר בהוד קבלת הפנים.
באור סנוורים אנרגיית הצהוב מכריזה בשאון -
יום חדש!
גלוריוס אינורמוס אנבליויבוס
לרוץ על חוף
לרדוף אחרי סרטן כמו קוף
לאכול פלשבקים לארוחת צהרים
כשהייתי קטן חשבתי שיום אחד אגדל
דווקא היום העולם נראה הרבה יותר גדול מפעם
יום אחד הכל משתנה. מציאות חדשה.
הרי החיים הם בסך הכל הגיית רצף של מילים.
אוסף של זכרונות.
הגיע הזמן לגלות את עצמך.
הגיע הזמן לשבור את מחסום הזמן,
ולעמוד פנים אל פנים אל מול אותו דבר מופלא,
שנהוג לכנותו עולם.
הרים עצומים נהרות ארוכים ומישורים רחבי ידיים.
אטומים גדולים ומערכות שמש קטנות.
כרכי ענק, נקודות סגולות בין העיניים, ונוודות ליום אחד.
סערות ברקים בצורות ושטפונות.
עצים קופים חטי פילים, אהבה שנאה וכל האחרים.
הגיע הזמן לומר לעולם קח אותי, אני שלך,
עשה בי כרצונך, גלה לי את סודך,
תן לי את חיי ואתן לך את מותי.
היום יחייך הירח.
גם השמש תצחק.
ואז ירקדו ההרים.
זיקיות יחליפו צבעים.
היום תתחלף המשמעות וגם הכלום הכי גדול יהיה נחמד.
השמים יהיו סגולים כסופים.
ובאוויר הורדרד ירחפו כנפי פרפרים כחלחלים.
היום סוף סוף יפתחו הדגים את הפה,
וכל העקרונות יתנפצו כחלום לאבק דק.
מדובר בסיפור של חופש.
על ענף טרי בבושם פרי יושבות הציפורים,
ומביטות בצבע השקיעה.
מצייצות.
מדובר במעשיה של אור וחושך.
מדובר בחיתוך ובחיבור של המרקם העדין ביותר,
מדובר בתופעות הנפלאות הנקראות מחשבות.
אז מה בין הא לדא.
מדובר במצב נהדר שאין להגדירו.
משהו כזה שקיים אבל...
מול נוף אדום בוהק.
תחת עננים כתומים לוהטים.
מול שמש צהובה חמה.
מעל ארץ ירוקה עצומה.
אל שמים תכולים אדירים.
אל מים כחולים עמוקים.
למול אופק סגול אין סוף...
חופשי
לעוף מן המילים בכל עת .
היה זה יום בהיר במיוחד. ויפה.
כן היה זה יום יפה.
פשוט יפה.
שקט ורוגע הניחו צבעים רכים על רקע נוף גבעות.
למרחק ניתן היה להבחין בהרים רחוקים. עדינים.
ורשרוש עלים מדי פעם. בתנודת ענפים.
בישיבת צף על פני המים,
ערוצי הדמיון מופעלים,
מדדי הסיפוק מאושרים,
עוד רגע קל ותחל הפתיחה של מופע הסיום.
עיגול נעלם בקו.
ואז הכל ידום. אז הכל יתעורר כאחר.
והמתנה למפגש בצדו השני. קבלת השלם.
היכן שאין גבולות לגבולות.
היכן שיש.
סופו של דבר נפתח, מכאן כבר אין דרך חזרה,
אנחנו יוצאים במסע אל הלא נודע,
אנחנו היש בתוך האין.
חיבור לתחושה מוביל אל האופוריה הפנטסטית,
להגיע אל הדבר ולהתמזג בו, לחוש,
אנחנו כאן ואנחנו יודעים את זה.
בתוך הרגע הקריטי,
אין יותר מזה,
להיפתח כליל.
לאט להשתחרר,
לעזוב את הכל,
להיטמע בקיום.
עיניים פנימיות נפתחות לאט, מגלות אותו דבר אבל אחרת.
זכרונות עמומים מהדהדים אל הווית האין-סוף ומתערפלים
לאל-מוות.
רצונות יום האתמול נמתחים אל המחר ונעלמים.
ניגודים מתמזגים, מאפסים זה את זו,
כוחות חדלים, משתלבים אל האמצע המוחלט,
כל החזיונות כולם מתגלים בבת אחת,
ומתפרקים לטריליוני הפרטים,
המרכיבים את ה-אני,
של כולם.
כל כך קטן למול הגודל העצום
כל כך גדול למול הקטנטנות הזעירה
כל כך כל כך למול כל כך
"מה זה פה?"
"פה זה הכל"
"הכל?"
"הכל"
"מה יש בהכל?"
"הכל מכיל הכל"
איך תסביר שהכל תמיד מסתדר
איך תסביר שהכל תמיד מתאזן
אדישות המרחב אינה יודעת גבולות
נפתולי הזמן אינם יודעים סוף
אדם לבדו צעד בצעד
בא לכדי התרה
מכבליו שלו עצמו
אין לך שליטה
אין לך תלות
אתה חופשי אתה
אנושי
כמו מים
כמו רוח
כמו אהבה
גבעות עדינות ופיתולי שבילים
שדה ירוק מנוקד חרציות
מוקף פרדסים
ברושים
שמי אושר מתוקים
מכוסים ניצני שקיעת אפרסק
ציוצי ציפורים בצמרות עצים
מופע סנוניות כעפיפונים זעירים
נצנוצי אור נסוג
הילת ערפילי עמקים
מגע קל של רוח מלטף
גבעולים דקים בשלווה נעים
במרכז השדה
מרבד צבעוני
עליו היא
השלמה
| 