אני ויליאם, אני גר בניו יורק, כולם קוראים לי בילי ולגננת שלי
קראו ג'ואן. זה הכל.
זה כל מה שאני זוכר.
קמתי בוקר אחד במיטה זוגית ריקה ברחוב יפה עם בניינים גבוהים
ומבריקים. באותו הבוקר כשהשעון המעורר צילצל קמתי מהר, כי
ידעתי שאני עומד לאחר לעבודה. התארגנתי בזריזות, כמו שהייתי
רגיל. צחצחתי שיניים ושטפתי את הפה, פעם עם מים ופעם עם מי פה
ואז שוב עם מים. הלכתי לחדר השינה והתלבשתי בחליפה מעונבת. עד
אז הכל היה כשורה. כשהגעתי לקשור את שרוכי הנעליים פתאום
נתקעתי, זה התחיל כשהתלבטתי עם איזה צד עושים לולאה ואיזה צד
מלפפים סביבה. בהמשך זה כבר לא נראה לי הגיוני שעושים לולאה,
אז קראתי לג'ואן שתעזור לי, אבל היא לא באה. כשהסתכלתי על עצמי
התחלתי לצחוק, גיליתי שאני לבוש בחליפה, כמו המבוגרים.
כשהסתכלתי קצת יותר טוב התחלתי לבכות גיליתי שאני בעצם מבוגר.
מוזר. איך זה יכול להיות שאני מבוגר?
לא היה זכור לי שהייתי ובקולג' ושקיבלתי עבודה שדורשת להגיע
בחליפה. למעשה הזכרון הכי קרוב שהיה לי הוא מהגן.
ביקשתי מאחד השכנים שיקח אותי לרופא כי לא זכרתי איך לנהוג.
הרופא בדק אותי וקבע "אני מבין".
"יופי, עכשיו גם אני רוצה להבין" עניתי לו קצר רוח.
"זה המח הקטן", הוא הסביר,"לכל בן אדם יש אזור מיוחד במח הקטן
שמיועד לשגרה. רצף מסוים של פעולות, שחוזרים עליו הרבה פעמים,
נכנס לשם ובהדרגה הופך לרצף פעולות שמבוצע בלי מחשבה, כמו טייס
אוטומטי."
"לא מבין"
"המח הקטן שלך הוא מפותח במיוחד. כל רצף פעולות שביצעת יותר
מפעם אחת עבר לשליטתו של המח הקטן".
"מה זה קשור?"
"פעם הלכת מהבית ולא ידעת אם נעלת אותו או לא?"
"לא זוכר"
"בדיוק. כאשר הטייס האוטומטי מבצע את הפעולה הוא לא טורח לזכור
שביצע אותה. וכך אתה לא זוכר אם ביצעת או לא ביצעת פעולה שאתה
רגיל לבצע מתוך שגרה. על אותו עקרון אתה עלול לבצע פעולה גם אם
היא לא נחוצה. לדוגמא, אם אתה רגיל לצחצח שיניים אחרי המקלחת,
אתה עלול לצחצח אותן בתום המקלחת בלי לשים לב, אפילו אם הן כבר
מצוחצחות"
בשלב הזה כבר הבנתי מה קרה.
באותו הבוקר כאשר התלבטתי עם השרוכים העפתי את הטייס האוטומטי
ממרום משכנו לכל הרוחות. אבל נשארתי חסר אונים בלעדיו.
הפעם האחרונה שבה לא התנהגתי בשיגרתיות היה בגן של ג'ואן, לאחר
מכן חיי היו שיגרה אחת מתמשכת.
שוב קמים בבוקר מתארגנים והולכים לבית הספר, חוזרים הביתה
ועושים שעורים והולכים לישון, ושוב קמים בבוקר ומתארגנים
והולכים ללמוד בקולג' וחוזרים למעונות ועושים ביד והולכים
לישון, ושוב קמים בבוקר והולכים לעבודה ומתעצבנים על הבוס
וחוזרים בלילה ופשוט הולכים לישון וקמים בבוקר. כשכל יום דומה
ליום שלפניו וליום שמאחוריו ולימים שמכל צדדיו. בשגרה כזו לא
צריך לחשוב הרבה, לא צריך לחשוב בכלל. פשוט עושים את מה שעשינו
אתמול ושלשום, באדיבותו של הטייס האוטומטי שכבר רגיל לעשות את
זה בשבילנו. ואיך הזמן רץ כשנהנים.
מסתבר ששכחתי את החיים שלי כי כשחייתי אותם לא היה נחוץ לזכור
אותם.
אז החלטתי לעשות מה שעושים כששוכחים אם הרגע נעלנו את הבית או
לא, לחזור חזרה הביתה ולבדוק.החלטתי לחזור לבית הספר, לקולג'
ולעבודה לבדוק אם אני יכול להזכר.
אבל קודם כל החלטתי ללכת לישון.

כשהתעוררתי למחרת עם השעון המעורר, קמתי מהר, כי ידעתי שאני
עומד לאחר לעבודה, התארגנתי בזריזות כמו שהייתי רגיל, צחצחתי
שיניים ושטפתי את הפה, פעם עם מים ופעם עם מי פה ואז שוב עם
מים. הלכתי לחדר השינה והתלבשתי בחליפה מעונבת נעלתי נעליים,
שתיתי קפה ויצאתי מהבית, כשתפסתי מונית לעבודה לא הייתי בטוח
אם נעלתי את הבית או לא. רציתי ללכת לבדוק.
אבל כבר היה מאוחר מידי.