ושוב את בוכה. כן גם אחרי שאמא הסבירה, גם אחרי שכל החברים
ניסו להבין, גם אחרי שהחברה הכי טובה שלך ניסתה לרדת לשורש
הבעיה, גם אחרי שאלפי זרים ניסו להיכנס לתוכך, גם אחרי שאבא
גישש ולא מצא, גם אחרי שעבר כבר די מספיק זמן, גם אחרי שהוא
שאל מה שלומך.

ושוב את בוכה. כן גם אחרי שאמא אמרה שהיא מתחילה לדאוג לך,
גם אחרי שלכולם נמאס לראות אותך אדומה, גם אחרי שהקיץ נגמר,
ובמיוחד גם אחרי שהחורף התחיל, גם אחרי שאבא כבר לא התייחס,
גם אחרי שאמרת לעצמך שאת חייבת להפסיק, גם אחרי שהחלומות שלך
הפכו לסיוטים, גם אחרי שהלב הפסיק לפעום.

ושוב את בוכה, רואה תמידית את החיים דרך הזכוכית השבורה הזאת.
מנסה מחדש להפסיק לבכות.
חושבת: איזה כיף לו לילד הזה שלא בוכה אף פעם...