שי היה נינג'ה, נינג'ה כחולה עם חרב שהורגת פיראטים.
בבוקר היום בו אחות של שי נולדה, שי הרג כבר שלוש-מאות
פיראטים, והרוויח שיריון מנצנץ שכזה וחרב משופרת.
"אתה מוכן לבוא כבר?" אמר אביו של שי אליו "אתה תפספס את
לידת-אחותך".
שי הכניס את החרב הסמוראית המשופרת למקומה, לבש בגדי ילד ונסע
עם אביו לבית-החולים.

בצהרי-היום בו אחות של שי נולדה, הוא ישב עם אביו מחוץ
לחדר-הלידה.
היה זה יום אפור - מהימים שלא שייכים לאף עונה, הם סתם נראים
קודרים - ושי לא ידע אם הוא רוצה אחות כלל, הוא קצת פחד מלאבד
את תשומת-הלב הכל-כך מינימלית גם ככה שקיבל מהוריו.

שי ישב עם אביו על ספסל פלסטיק בצבע "בית-חולים", לא בטוח אם
הוא אמור להתרגש כלל, והביט על עובדי בית-החולים, רופאים שהיה
רוצה להיות ואחיות שהיה רוצה לשאת, כולם לבושים באותם חלוקים
לבנים ונקיים, עוברים על פניו עסוקים תמיד.

משנמאס לשי מהכאב-ראש שעשו לו העובדים בריצותיהם במסדרון, הפנה
מבטו ימינה והחל לבחון את אביו.
אביו היה לבוש כאילו בא ליום עבודה, חולצתו מכופתרת ומגוהצת,
מכנסיים שחורים, נעליים מצוחצחות, מרפקיו על ברכיו וידיו
תומכות בראשו.

מאז שהגיעו שי ואביו לאותו ספסל, אביו לא הפסיק למלמל דברים
כמו- "איזו אישה נפלאה" ו- "הולכת להיות לך אחות" ו- "איזה
יופי" וגם- "אתה לא שמח?", אך שי לא הבין כלל מדוע מדובר
באירוע משמח או מעציב, שי חשב על האירוע כדבר שצריך היה לקרות
במוקדם או במאוחר, הרי לטום חברו הייתה אחות גם.

האמת שלידת אחותו קצת הפריעה לשי באמצע משחק שמאוד אהב.

היום שי כבר ילד-גדול, והוא עובד באותו בית-חולים.
הוא מאלה שרצים במסדרונות בחלוקים לבנים ונקיים, ומרחם על
הילדים שצריכים לפספס את משחקי המחשב האהובים עליהם לטובת איזו
אחות שגם ככה תגדל להיות מכורה-לסמים שתחיה על חשבונם.
אבל זה בסדר, שי חשב, זה עדיף על אחותו של טום שמזדיינת עם
פיראטים.