[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יפית הלכה מהר כדי לא להפריע לטור האנשים שמאחוריה, והסתכלה
בין הכיסאות כדי לחפש מקום פנוי לשבת באוטובוס המלא בחיילים,
מנסה להחזיק את התיק שלה בצורה כזאת שהוא לא ייפגע במישהו.
לבסוף היא מצאה מקום פנוי ליד חייל ישן באחד המושבים האחוריים.
יפית ישבה ושמה את התיק על הברכיים, למקרה שהחייל ירצה לצאת.
ליפית, לכל מי שעוד לא יודע, יש היום בליינד דייט.
הכל התחיל באותו יום שני מוזר בו היא נכנסה לצ'אט. היא הייתה
הרוסה לגמרי אחרי ריצה של 6 ק"מ והחליטה להתחבר קצת. מי יודע,
היא חשבה, אולי הטיפוס המוזר הזה שלא מפסיק להלל את הצב שלו
ייכנס שוב.
אחרי חמש דקות די משעממות, בהן התנהלה בחדר שיחה די משעממת,
קפצה לה הודעה פרטית קטנה ומהבהבת: "מה הפשר של הכינוי המוזר
הזה שלך, IL GIRL?"
"עדיף לך כוסית 2005 שתעניין אותך כמו סלט קישואים?" יפית ענתה
לו, וככה זה התחיל. צ'יטוט פעם בשבוע, אחרי זה פעם ביום, מעבר
לטלפונים, ובסוף הם החליטו להיפגש.
יפית הסתכלה לרגע על החייל הישן ואז הפנתה את מבטה לחלון. העיר
פתח תקווה חלפה מולה בדרכה לקניון עזריאלי, שם היא הייתה אמורה
לפגוש את חגי (או לאקי לוק) באותו יום. צפירה חדה של מכונית
ניערה אותה מהמחשבות שלה כשהאוטובוס עצר בתחנה.
יפית, שדי השתעממה באוטובוס הכחול והמסריח הזה של חברת דן,
הסתכלה לכיוון הנוסעים החדשים שעלו לאוטובוס. שתי פרחות
שמדברות על אלוהים יודע מה, בלי טיפת התחשבות בחיילים המסכנים
שמנסים לתפוס תנומה לפני שהם מגיעים לבסיס, זקנה עם עגלה ומבט
ממורמר במיוחד, איש לבוש בחליפת עסקים שככל הנראה מכיר את
הנהג, ואיש מזוקן עם תיק גדול שנראה די מבוהל משום מה. "סלח
לי, האוטובוס הזה..." מבטו של האיש עבר על כל יושבי האוטובוס
"...מגיע לתל אביב?" ויפית קצת נבהלה כשהיא שמעה את המבטא
הערבי של האיש. האיש שילם לנהג ונכנס לאוטובוס, מחזיק את התיק
שלו כאילו היה קדוש. יפית שמה לב לעיניים האדומות של האיש
ולמבטי הבוז שהוא שלח לעבר החיילים והחיילות שישבו באוטובוס.
אחרי כמה שניות הוא מצא לעצמו מקום, שני מושבים קדימה מול
יפית. הוא התיישב והניח את התיק המוזר והכבד למראה שלו על
הברכיים, ושלח מבט מבוהל לגברת שישבה לידו.
יפית חזרה לפעילות שהייתה לה בכיתה לפני כשבועיים. שוטרים
הסבירו בכיתה שלה איך לזהות מחבלים ואיך להגיב במצבים כאלה.
"אמצעי מניעת אסון באמצעות אזרחים" קראו לזה. השוטר כבד הגוף
הסביר שרוב המחבלים שעולים לאוטובוס נמצאים במצב של הרבה מתח
ולחץ נפשי, כך שהם אמורים להיראות סימנים של פחד ובהלה מכל דבר
שזז.
אין ספק, חשבה יפית, האיש הזה נראה מבוהל. כאילו כדי לעשות את
המצב יותר גרוע, ברדיו התחיל להתנגן "ערבב את הטיח אחמד". אבל
האיש לא נראה מוטרד מזה.
האיש הזה די חשוד, החליטה יפית. צריך להודיע למישהו. לנהג
אולי?
יפית הביטה בנוסעים מסביבה. לא נראה שמישהו הבחין במשהו חשוד.
יכול להיות שהיא היחידה ששמה לב לזה שלאוטובוס עלה מישהו שנראה
די מתאים לתיאור של מחבל מתאבד לאוטובוס? "חוסר עירנות הוא אחת
הסיבות המשמעותיות ביותר לפיגועים" הדהד קולו של השוטר. וכל
רגע הערבי המזורגג הזה (הדעות הפוליטיות של יפית די נטו ימינה)
יכול להתפוצץ ולרצוח את רוב נוסעי האוטובוס, כולל אותה.
פלאפון צלצל והקפיץ את יפית ממושבה. האיש הערבי ענה והקשיב,
ולאחר מכן התחיל לנהום בערבית לתוך הפלאפון. יפית לא ידעה
ערבית כל כך טוב, אבל היא ידעה ש"יאהוד" זה יהודי, והרגישה איך
הדופק שלה קצת מהיר מבדרך כלל. האיש ניתק את הפלאפון, ויפית
יכלה להישבע שהיא שמעה אותו ממלמל משהו על אלוהים, אללה.
זהו, החליטה יפית בצורה נחרצת, אני אעצור את האסון הזה. היא
בדיוק התחילה לקום כשמחשבה חדשה עברה בראשה - מה אם אני אטעה?
מה אם הוא סתם איזה משוגע דובר ערבית שעלה לאוטובוס? הפאדיחה
של החיים שלי... עוד מחשבה צצה - מה אם הוא יקלוט שמשהו לא
בסדר והוא יתפוצץ? עד כמה שזה טיפשי לפוצץ את עצמך בגלל שבעים
ושתיים בתולות הוא לא עד כדי כך מטומטם. יפית לא ידעה מה
לעשות. היא החליטה לקחת חצי דקה לחשוב, כשלפתע האיש שלח
באיטיות את היד לרוכסן של התיק. הדופק של יפית עלה למהירות
מטורפת כשהאיש שלח את ידו באיטיות לתוך התיק.
זהו זה, הוא יפוצץ את המטען שלו ויהרוג את כולנו. כל המשפחות
שיהרסו...
היא הביטה בו שוב, וראתה אותו מוציא מהתיק מעין ידית עם כפתור
אדום. הוא צעק משהו ויפית בדיוק הספיקה לחשוב שהיא תפספס את
הבליינד דייט שלה, כשנשמע רעש חזק והאוטובוס התפוצץ.

יפית נפטרה בבית החולים שבע שעות לאחר מכן, ובכך הפחה לעוד
קורבן של שנאת חינם אידיוטית בין שני עמים שמשלמים על הטמטום
שלהם בחיים.

     




מוקדש ליפית, שעדיין חיה בריאה ושלמה, ולכל הפצועים וההרוגים
באותה מלחמת טמטום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה זה האתר
החרטה הזה?

מרגול


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/12/04 15:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שגיא זירו

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה