יום אחד התיישבתי לכתוב.
אני לא נוהג לכתוב הרבה, מכיוון שאינני חושב שאני טוב בזה
כל-כך.
אותו יום לא ידעתי על מה לכתוב, רק ידעתי שאני חייב לכתוב, אז
כתבתי.

כתבתי על החיים שלי שלא מגיעים לשום-מקום ולאיזה מקום בכלל הם
אמורים להגיע? וכתבתי על חוסר-הרגישות שתוקף אותי כבר זמן מה,
מן ווירוס מעצבן שכזה שלא מוכן לעזוב והופך אותי לזומבי, לחייל
של התרבות והחברה המערבית.

כתבתי גם הרבה בכדי שאת תקראי, שתקראי את מה שכתבתי  ואולי
תביני טיפה ממה אני עשוי, או שסתם תחשבי "מי לעזאזל כותב על זה
שהוא כותב?", העיקר שתיכנסי לי לפרטיות קצת.

רציתי שתביני אולי שאני מפחד ממך, שאני מפחד להיפגע ממך, ושזה
לא אשמתך זה פשוט שהתרגלתי לבדידות כל-כך שזה יהיה מאוד קשה
בשבילי לצאת ממנה.
במיוחד כיוון שאני ממשיך וחי לבד מכל בחינה כבר הרבה זמן, ואני
ממשיך ונדחק לבדידות הזאת על-ידי דרך החיים שבניתי לעצמי.

וגם כתבתי קצת בשבילכם, שאר הקוראים, שאר האנשים בחיי, שתנסו
להבין אותי דרך הכתיבה הזאת.
שתנסו אולי לקבל אותי למרות שאני שונה ממכם כל-כך בדרך החשיבה
והנורמות שהרגלתי עצמי אליהן.
ושתבינו שאני באמת רק רוצה שלכולם יהיה טוב.

אבל באמת כתבתי הכי הרבה על יום אחד שבו התיישבתי לכתוב ולא
ידעתי על מה לכתוב, כל כל מה שרציתי זה לדבר עם כולכם כמו
בני-אדם ולהבין הכל, ופשוט פחדתי, פחדתי להיפגע.