החבר הכי טוב שלי מת.
סה"כ נעדרתי לשבועיים, נסעתי לבקר חברים ולטייל קצת בדרום,
ובזמן שחשבתי על "איך לעשות" מישהי שהכרתי שם, ובזמן ששתיתי
ורקדתי - החבר הכי טוב שלי מת.

לא הספקתי כל-כך הרבה.
לא הספקתי להגיד לו כמה אני אוהב אותו, לא הספקנו ללכת לים
ביחד ולהטביע האחד את השני, לא הספקנו לשבת על קפה אצלי ולשוחח
על הדייט האחרון שלו, ולשמוע מוזיקה שנשבע לכם שרק שנינו
אוהבים בכל העולם, אפילו לא הספקנו להצטלם ביחד, ועכשיו... הוא
מת.

כל הזמן הזה שהכרתי אותו ולא חשבתי כלל על ניצול הזמן הזה,
אפילו עצבנתי אותו וחשבתי עליו לרעה מספר פעמים.
התעלמתי לחלוטין מהעובדה שיכול להיות שזה זמני, לקחתי את זה
כמובן מאליו, כאילו הוא ואני כאן לתמיד ושום-דבר לא יפריע
לזה.
טעיתי, ומהרבה בחינות אני מפחד שזה חלק ממה שהרג אותו.

אין לי עוד חברים חוץ ממנו, יש לי כמה אנשים שאני צוחק אתם,
כמה שמפתחים בטחון-עצמי על חשבוני, כמה שאני מפתח חוש-הומור על
חשבונם, אבל באמת אף-אחד אינו קרוב מספיק אלי או אני אליו.

אני בטוח שהגלים משתוקקים לכפות רגלינו ולאברינו הקפואים, ואני
חושש שיכולתי למנוע את כל המצב העגום הזה, אבל אין בידי דבר
לעשות כעת, חברי הטוב כבר מת.
אני לא בטוח כמה זמן הוא כבר מת, אבל פשוט עצוב לי שלא יכולתי
להיות שם בשבילו ברגעיו האחרונים.

בחלוף יום לחזרתי מן הטיול, החלטתי להפתיעו וקפצתי לביתו,
כשמשפחתו פתחה בפני את הדלת כבר ידעתי שמשהו לא בסדר.

ריחפתי והגעתי לחדרו רק לגלות את מה שכבר הרגשתי.

"בוא, אני אוציא אותך קצת" אמרתי, הוא בטח חשב שאני משוגע.
הוא לא היה מופתע כלל וכלל לראותי דבר שמידית הצביע על מיתתו.
יצאנו מביתו, נכנסנו למכונית ונסענו לבית-קפה קטן קרוב
למגוריו, מקום נחמד עם ג'אז ברקע.

התיישבנו, ואני כהרגלי הזמנתי תה פסיפלורה, הוא החליט לא
להזמין דבר, הרי מתים אינם יודעים צמא או רעב מהם.
לבסוף, לאחר שיכנועים, הזמין בירה רק בכדי להקל על הכאב
שלאחר-המוות.

"אתה מוכן להסביר לי מה קרה?" הפצרתי בו.
"כלום. הכל כרגיל" השיב בקרירות, נרקב למול עיניי בצורה
מבעיתה.
ידעתי שאין לי מה להגיד לו, לא רציתי רק להקשות עליו.
המלצרית הכרגיל-יפהפייה הגישה את משקאותינו, ואני לגמתי מן התה
החם ולא נהנתי ממנו כלל.

ישבנו שם, אני והוא, שותקים ולוגמים ממשקאותינו, ברקע סקסופון
בצלילים שבכל זמן אחר היו גורמים לי להנאה שמעבר לדמיון, ואז,
באותו רגע קט, חשבתי על הסיטואציה והבנתי.
גם אני מת כבר זמן מה, וכנראה שגם חברי הטוב מת כהזדהות.
אני רק לא בטוח כמה זמן כבר אני מת.