פתאום נשמע צלצול פעמון, ניסיתי להתעורר. במבט חטוף לעבר השעון
גיליתי שהשעה היא עשר, אך זכרתי שנשכבתי על הספה מול הטלוויזיה
בתשע וחצי בערב, כדי לקלוט את מנת הטמטום היומי. עקב הבלבול
החלטתי להמשיך לישון. עברו חמש דקות ושוב פעם נשמע צלצול
פעמון, ניסיתי שוב להתעורר, ולאחר מאמצים ממושכים הצלחתי.
זחלתי לעבר הדלת, עם שלפוחית שתן מלאה ; עיניים חצי פקוחות -
חצי סגורות ; שרירים תפוסים ולב שבור. לאחר מאמצים מרובים
פתחתי את הדלת, והיא עמדה שם. היא הייתה יפה יותר מונוס וסקסית
יותר ממרלין מונרו, ועל פניי החלה להתפשט במהירות שיא הבעת
תדהמה. טרקתי את הדלת. לא ידעתי איך להגיב, והאי-ידיעה רק
התגברה לאחר טריקת הדלת בפרצופה. לא ידעתי את שמה, לא ידעתי מה
רצונה, מי כבר תגיע לבדה לקומה השמינית בבניין למקרים קשים
שבפרברי העיר. החלטתי לדפוק את הראש בקיר.
לאחר מספר פעמים, הרגשתי את הדם החם נוזל על פני ושמעתי את
צלצול פעמון הדלת. לכל תחושותיי נוספו כעת פציעה קלה בפנים,
כאב ראש וקרוב לוודאי זעזוע מוח קל. פתחתי את הדלת, ובמשך הנצח
שעבר מבחינתי ושלוש הדקות שעברו  מבחינת השעון היא לא השתנתה,
היא נשארה מדהימה ואפילו יותר. נשארתי לעמוד מולה עם פנים
מכוסות בדם ופה פעור, וחיכיתי לראות מה היא תעשה. הרגשתי שהראש
שלי עומד להתפוצץ. היא הייתה יותר יפה משילוב של כל הדוגמניות
מהטלוויזיה, וסקסית יותר מכל שחקניות הסרטים הארוטיים שיכולתי
להעביר בראשי באותה שניה. שמחתי רק להיות לידה, אפילו אם הדבר
הבא שארגיש תהיה ירייה לעבר בית החזה שתשלח קליע שיפלח את הלב
השבור שלי לאלפי רסיסים קטנטנים.
פתאום היא אמרה: "בונבון, מה עשית לעצמך ?! למה כיסחת לעצמך את
הראש ?!", נישקה אותי על המצח השבור ומלא הדם והוסיפה: "אפשר
להיכנס ?". לאחר הנשיקה העדינה, הייתי בעננים, היא אפילו לא
ניגבה את הדם משפתיה. באותה שניה הייתי עושה למענה הכול, עולה
לקומה העשרים וקופץ, רוצח את ראש העיר, מחקה בלנדר, כל דבר
שבעולם העיקר שלא תעלם. הנהנתי בראשי. היא ניסתה להיכנס ואני
לא זזתי. היא ניסתה שוב להיכנס ואני לא זזתי. לאחר מספר פעמים
נוספות שהיא ניסתה להיכנס ולא הצליחה כיוון שעמדתי כמו עציץ
באמצע המשקוף, היא שאלה: "SWEETY, איך אני יכולה להיכנס לדירה
אם אתה לא נותן לי ?". עניתי לה שאני מצטער, והתעלפתי.
התעוררתי על הספה, לאחר זמן התאוששות קל של מספר שעות, הצלחתי
לראות אותה בטשטוש רב, היא ישבה ליד הספה על הכיסא. שאלתי אותה
מה היא עושה כאן, והיא אמרה "באתי אליך ולא אלך עד שלא אסיים
את משימתי. ומשימתי היא לשמח אותך, להציל אותך מעצמך".
בראשי כבר החלו לעבור כל הדרכים שבהם היא תוכל לשמח אותי,
להפוך אותי למאושר באדם, אך ממה היא צריכה להציל אותי, את זה
לא ידעתי. הרי גרתי בבניין הזה כדי לא להפריע לחברה השפויה
וכדי שהחברה לא תפריע לא. שאלתי אותה איך היא מתכוונת לבצע את
משימתה, היא שאלה אותי אם אני מוכן ואמרתי שכמובן, הייתי סקרן
לדעת מה יקרה.
משום מקום הופיע פתאום פטיש, גדול ורב עוצמה. לאחר מספר שניות
הטלוויזיה הייתה מרוסקת, כל קסטות הווידאו והמכשיר עצמו נופצו,
הרדיו נזרק דרך החלון והמחשב העלה עשן. הפעם כבר ידעתי איך
להגיב, תוך פחות ממאית שניה התחלתי לצעוק לעברה תוך שאני
מתנדנד עקב כאב הראש והרגליים הקשורות: "למה ?! למה ?! ל מ ה
??!!". התשובה לא איחרה לבוא: "הגיע הזמן שתתחיל לתקשר עם
אנשים אמיתיים ולא עם מכשירים, תזכור מה שאתה אומר ותהיה אחראי
למעשך, אתה בטח אפילו לא יודע מי אני, נכון?". עניתי שלמען
האמת אין לי מושג מי היא, אבל אני כבר דיי בטוח שהיא טיפוס
מעצבן ושתלטן. שחררתי את הרגליים מהחבל הרופף וזרקתי אותה דרך
החלון. לא סתם שיכנו אותי בבניין למקרים קשים ללא אפשרות לצאת
ללא ליווי של חמישה פסיכיאטרים, אזיקים על הרגלים והידיים
וקולר חשמלי כדי להרגיע אותי כל כמה שניות.