מזמור לרעייתי היפה, מלכת האור, שחיה בחושך
הרוח נושבת בשערי בעודי ניצבת תחת עץ התפוח
והניחוח העולה מן הפרי וצורב את הנפש - ריחה הוא
הנה נדלק האור במבואות ביתה ועוד רגע תופיע, ניצבת מולי
תמירה ודקה, תפסע לעברי, תישק לשפתיי הרעבות, הנואשות
ידיה חובקות את גופי הרועד, אצבעותי מטיילות בפחם שערה
עיניים שלוש לה, מטיבה היא לראותי מכל אדם אחר
טורפת את אלפי רגשותיי כרצונה ושולפת אהבה
שנים תרתי בעולם וידעתיהם, צירפתיהם אחד לאחד
אדם אחד מאלף מצאתי, אך אישה בכל אלה לא מצאתי
עד אשר הגיעותי אל עיר קדם, מגששת בנפתולי העבר
ובעודי מלמלת מילות אשכבה אחרונות על הנפש החופשיה
מוצאת אני, מרה ממות, את האישה אשר היא מצודים וחרמים ליבה
פניה קרים כאגם קפוא, פורטים על מיתרי נשמתי
והתשוקה בוערת עד אשר גופי נשרף קליל בלהט הקנאה
עזה כמות האהבה, אך קשה כשאול השנאה, אשר רשפיה מסרבים לדעוך
מים רבים לא יכבוה ונהרות לא ישטפוה ולא זמן ולא עת ולא מקום
ובטרם אשכב לישון בגפי, אשא את שמה לשוא פעם אחרונה
קדיש על המקודשת, הקדושה המעונה, אשר בשקריה התקדשתי |