[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תיאודורה ג'יימס
/
יום הולדת שמח

אלוהים יודע מה הביא את כל האנשים האלה, את כל האנשים המסוימים
האלה לבר הקטן ההוא באותו הערב המסוים ההוא.
איזה תזמון מדויק דרש שכל אלה יהיו ביחד באותו בר. ובעצם, לא
רק אלוהים ידע, אלא גם היא והוא. היא הייתה שם לחגוג יום-הולדת
20 עם קבוצה גדולה של חברים - ביניהם כאלה שבאו ממרחקים
אדירים, כאלה שלא ראו אותה כבר כמה חודשים אבל שמרו על קשר
הדוק. שבאו לחגוג איתה. שהכריחו אותה לחגוג. האמת היא, שכבר
כמה חודשים לפני-כן היא לא הייתה בטוחה שהיא רצתה לחגוג. הייתה
לה היסטוריה רעה עם ימי-הולדת.

"תמיד מצפים ליותר ביום-הולדת. כאילו שרק בגלל שלפני כמה שנים
בכית פעם ראשונה אז העולם צריך להראות יותר רחמים או לפחות
ללכת קצת יותר בכיוון שלך, לעשות את החיים באותו היום קצת יותר
קלים. וזה לא קורה. אז תמיד מתאכזבים ביום-הולדת. כי זה בעצם
סתם עוד יום מבחינת היקום, למרות שמבחינתך זה צריך להיות יום
שלא להתאמץ, שהכול הולך בדרך שלך."

בגלל זה היא הייתה שם באותו ערב. עם כל החברים, הקרובים
והרחוקים. אבל למרות שישבה איתם, מרגע שראתה אותו היא כבר לא
הייתה איתם. היא הייתה איתו, נצמדת אליו, מריחה את הריח שלו,
הריח שהייתה כל כך אוהבת להריח בחולצות שלו, שבגללו גנבה לו
חולצות לישון בהן, רק כדי להריח את הריח שהיא כל כך אהבה. אז
היא ישבה עם החברים, אבל היא הייתה איתו, כל כך קרובה והדוקה,
וכל כך רחוקה, רחוקה מדי בשביל לגעת.

הוא בא לשם עם כמה חברים. הם החליטו שהוא לא יוצא איתם מספיק
בזמן האחרון ויחסו את זה לדיכאון. הוא התגרש לפני ארבע שנים,
וכיוון שעדיין לא ראו אותו במערכת יחסים משמעותית, הם החליטו
שהוא לקח את זה קשה מדי, ושבזמן האחרון הוא בכלל מגזים, אף אחד
לא רואה אותו, הוא מתחמק מטלפונים. אז בדיוק באותו הערב, כשהוא
ישב בדירה שלו והביט דרך החלון אחרי השיחה הקשה בטלפון, הם
פתאום צצו בדלת והכריחו אותו לצאת איתם. הם לא שאלו על
המצב-רוח. ברור שפשוט לא הצליח להתאקלם לזה שהוא רווק שוב. כבר
יותר מארבע שנים. אז הם באו במצב רוח טוב, כבר שתו למטה, וגררו
אותו איתם לשתות. והוא ידע שהיא תצא הלילה, אז למה שהוא לא
יצא? מה הוא ירוויח מלשבת בבית? אולי באמת הוא צריך לצאת.
למצוא מישהי בגילו אחרי גירושים שכבר הנמיכה ציפיות ולא מאמינה
באהבה ורק רוצה חבר לחיים ומישהו להעביר איתו קצת זמן ולהזדיין
מדי פעם.

זו לא הסיבה היחידה שהיא לא רצתה לחגוג באותו הערב. באותו
הערב, לילה לפני היום-הולדת שלה, היא תכננה להעביר את הלילה
איתו. הם החליטו על מסעדה אינטימית, ארוחה רומנטית, קצת
ריקודים, ובחזרה לדירה שלו. היא רצתה להעביר את חצות בדירה
שלו, להיות איתו כשנכנסים ליום הולדת. היא רצתה לרקוד איתו. הם
היו במקום שכל נגיעה עדיין חשמלה, וריקוד איטי, עם יד על הגב
ויד ביד, ריקוד כזה היה מספיק כדי להביא את כל החושים למצב כזה
שאחר כך, כשהם כבר שכבו, הכול היה הרבה יותר משמעותי, יותר
אינטנסיבי, יותר חי, יותר אמיתי.

אחרי שהחברים שלו כבר התיישבו בשולחן והוא הסתכל מסביב, רק אז
הוא ראה שהיא הייתה שם, עם חברים. היו צחוקים ואנשים שתו, והוא
הסתובב וראה אותה. וחייך. הוא דמיין אותה רואה אותו נכנס,
ולרגע מחייכת מהאירוניה, שדווקא הוא והחברים שלו, ודווקא היא
והחברים שלה, דווקא פה, ביחד. עם כל העולמות שעמדו ביניהם,
ככה, ביחד, ולגמרי נפרדים. הוא דמיין את החיוך שהיא חייכה,
לפני שהוא ראה אותה. לפני שהיא קלטה שתצטרך להעביר את הלילה
בלהעמיד פנים עם החברים, כדי שאף אחד לא ידע שהיא בעצם מסתכלת
עליו באופן כל כך מרוכז, כי היא רוצה להיות רק איתו. היא הייתה
מעדיפה להיות איתו מאשר עם כל אדם אחר הלילה. מעדיפה להיות
בזרועות החזקות שלו, להחזיק אותו קרוב לגופה, להרגיש את הלב
שלה רץ, לראות את העיניים שלו מנצנצות, להרגיש את הידיים
הגדולות שלו מטיילות על הגוף שלה. רק היא ידעה. היא והוא.
והחברים, הם ממילא לא היו מבינים. לא היו מסוגלים לקלוט. אז
הוא חייך, והיה בטוח שראה את הניצוץ בעיניה, שהיא הבינה על מה
הוא חושב, שזה היה עוד רגע סודי של שניהם, שאף אחד אחר לא
הכיר. הוא הצליח לסדר שישב עם הפנים אליה, למרות שהיא הייתה
צמודה לקיר השני של הבאר. אבל זה לא היה חלק כל כך גדול של
הבאר, אז הוא יוכל לראות אותה. והיא אותו. עינוי.

הם תכננו להעביר את הלילה ביחד, כמו כל כך הרבה לילות קודמים.
הוא רצה לעשות לה יום-הולדת שמח. במיוחד בגלל שהעניין קצת דיכא
את שניהם. היא עמדה לחגוג יום הולדת 20. הוא חגג יום הולדת 40
לפני שבעה חודשים. ושניהם ידעו שאף אחד לא יבין. כל החברים שלו
יצחקו, יתקעו מרפקים ויחייכו על זה שהחברים שלהם משיג זיון של
איכות, שזה בטח בדיוק הריבאונד שהוא היה צריך ושעכשיו יוכל
לחזור לדייטינג, למצוא לעצמו מישהי מתאימה והולמת שתראה איתו
כמו זוג מושלם. והיא ידעה מה החברים שלה יגידו. יתרצו את זה
כתסביך אדיפוס, פיצוי על האבא שלא היה לה, כחוסר היכולת שלה
להשתלב במציאות, במערכות יחסים כמו אנשים רגילים. הם ידעו את
ההיסטוריה שלה, בריחה מכל מערכת יחסים אפשרית, המלטות מכל בחור
שאי פעם הראה בה עניין. אז זה מה שקרה, היא הייתה צריכה מישהו
שיהיה פגום באופן ברור, הייתה צריכה מערכת יחסים שהיא לא בדיוק
מערכת יחסים, ומה יותר טוב מאשר איזה זקן לזיון כמה פעמים
שיתאים אותה לאינטימיות. קצת חולני, אבל לפחות היא מסופקת.

כשהחברים שלה צצו באותו הערב ואמרו שיצאו איתה, היא ניסתה
לשכנע אותם שהיא לא רוצה. כשזה לא עבד, כשהם אמרו לה שהם באו
ממרחק כל כך רחוק רק כדי לחגוג איתה בלילה לפני-כן, היא ניסתה
להגיד שיש לה דייט, אבל זה לא פתר כלום. דייט בלילה לפני
היום-הולדת זה עניין גדול. ירצו לפגוש אותו. הם החברים הכי
טובים, הם חייבים להכיר אותו. לא, זה לא יפתור כלום. אז היא
התקשרה אליו, וזה המשיך מריבה קודמת שהייתה להם, מריבה שהתבססה
בנוחות ביניהם, הדאגה של מה אנשים יחשבו. היא הסבירה בהתנצלות
שהחברים רוצים לקחת אותה לחגוג, הוא היה עצוב שלא יקבל לחגוג
איתה. היא כעסה על זה שלא ברחה לדירה שלו כבר יומיים לפני-כן
ולהעביר שם סוף שבוע של יום-הולדת. הוא כעס שהם כל הזמן
מסתתרים. הריב לא איחר לבוא, שניהם כבר כעסו על כל העולם. אבל
אחרי הכול, החברים שלה לא היו מבינים. החברים שלו לא היו
מבינים. כל אחד הבין דברים בדרך שלו, אבל פשוט לא היו מבינים
נכון.

אז היא ישבה, עם הגב לקיר, בשמלה שחורה ומגפיים שחורות שהוא
עזר לה לבחור. היא התלבשה באופן מושך, כמעט סקסי. היא התפללה
שהיא תמצא שם את פרינס צ'רמינג, ושהכול ייפתר, ושהיא תראה אותו
מעבר לחדר, ותדע שהוא הגבר הנכון בשבילה עכשיו ולעולם, והוא
ירד מהסוס הלבן שלו ויסחף אותה, וכל החברים שלה יסתכלו ויהיו
מאושרים בשבילה, והכול יראה כמו סרט הוליוודי ישן או חלום של
ילד שקרא יותר מדי אגדות. בגלל זה היא התלבשה ככה, קצת סקסי,
כי הלילה היא תמצא אותו והכול ייפתר ומחר היא לא תהיה עצובה
שנגמר בינה ובין ההוא, כי היא מצאה את פרינס צ'רמינג ובאמת
שהיא איחלה לגבר שלה רק טוב. אז במקום ללכת למצוא את פרינס
צ'רמינג על הסוס הלבן שלו, היא מצאה אותו, פונה אליה, עטוף
באטמוספרה של עולם אחר אבל מציץ החוצה, אליה, כל הזמן. היא
הסתכלה עליו, ודמיינה את היד שלו על הרגל שלה, כמו כל כך הרבה
ארוחות קודמות. היא שמעה את הקול הנמוך שלו, הריחה את הריח
שלו, הרגישה את הגוף שלו לצידה, את הגוף שהיה מחבק אותה, את
הגוף שנעשה יותר ויותר קשה לעזוב, הגוף שהיא הייתה עוזבת פחות
ופחות, עכשיו שאמרה למשפחה שלה שהיא נשארת לישון אצל חברה שגרה
יותר קרוב לעבודה שלה. והם האמינו. למה לא להאמין?

הוא שתה עוד קצת מהבירה שלו והסתכל עליה. הוא קנה איתה את
המגפיים, אחרי שסחב אותה בלילה לפני-כן עד למעלית בבנין שלו כי
היא הלכה עם נעליים שהכאיבו לה. לא שהפריע לו לסחוב אותה.
שניהם נהנו מזה, יציאה מהמציאות לזמן שהגילאים שלהם בטח לא היו
משנים. גם המלך ארתור בטח היה הרבה יותר מבוגר מהמלכה
גוויניביר. הוא הלך איתה לקניות! ומרצון! אשתו לשעבר תמיד
הייתה מנסה לסחוב אותו לקניון פה וקניון שם, והוא תמיד מצא דרך
להתחמק. איתה, הוא היה זה שהציע. אז הם נסעו לעיר גדולה שבה לא
הכירו אף אחד, והעבירו את היום כזוג לגיטימי, זוג שמחפש מגפיים
בקניון. וזה באמת לא היה נורא כמו שהם ציפו. התנהגו כמו זוג
לכל דבר, ונכון שקיבלו מבט פה ושם, אבל לא משהו רציני. והיא
הייתה ממש מאושרת, ואחרי שהעבירו את היום ביחד הם חזרו לדירה,
והוא הרגיש כאילו שהפעם זה באמת מושלם. כמו מערכת יחסים רגילה
לחלוטין. מעבירים את היום ביחד, אוכלים ארוחת ערב, הוא ראה
חדשות והיא קראה ספר לצידו, והלכו לישון ביחד. היו מושלמים.
היה מושלם, עד שמישהו שהוא עובד איתו הופיע בבוקר, והיא אספה
את הבגדים שלה והמגפיים במהירות ונישקה אותו והתחבאה ליד
הכניסה עד שהחבר הלך למטבח ואז ברחה החוצה. היה מושלם, עד
לאותו הרגע. הבעיה הייתה ברורה לשניהם, כבר לפני-כן, אבל ככל
שהזמן עבר, והם היו צריכים לשקר יותר, היה להם יותר קשה. שניהם
ידעו שאם כולם היו יודעים, הם היו מחזיקים מעמד. ההתחמקויות לא
עשו את המערכת יחסים, הם מה שעמדו לחסל אותה.

היא הסיטה את מבטה ממנו. עוד מעט יתחילו לשים לב שהיא בוהה.
היא שתתה קוקטיל שהזמינה, ופעם ראשונה הטעם של האלכוהול לא
הפריע לה. היה לזה טעם מר עכשיו, והיא חייכה לעצמה וניסתה
להבין אם היא טועמת את המשקה או את החוויה. מדי פעם היא עדיין
שלחה מבט אליו. לפעמים היא תפסה אותו מסתכל עליה, לפעמים הוא
בדיוק דיבר עם חבר. אחד מהחברים שלה הרים כוסית והתחיל לברך
אותה וכל שאר החברים הרימו כוס בהתאם והיא חייכה והגניבה מבט
אליו. הברכה נראתה ארוכה מהרגיל אבל כשהם אמרו לחיים גם הוא
הרים את כוסו ובעדינות, בעדינות שהיא כבר ציפתה ממנו, הוא הניד
בראשו ושתה. היא נשמה עמוקות וחייכה לחבריה. היא ניסתה להפסיק
להסתכל עליו, והעבירה שלוש דקות שלמות בשיחה עם מישהו על משהו
חסר משמעות, חמש דקות שלמות של דיבור עם חבר קרוב. ואז היא
הציצה, לרגע, והוא עדיין הסתכל עליה, והלב שלה קפץ במקום. היא
נשמה עמוק ונעמדה ואמרה שהיא תכף חוזרת.

היא קמה מהשולחן, והמשיכה ללכת, והוא לגם עוד שלוק מהבירה שלו
וצירוף מקרים מוחלט, הוא הולך לשירותים. דרך דלת קטנה ומסדרון
צר ועוד דלת, והיא משכה אותו ממסדרון צר אחר שהמשיך מול הדלת
לשירותים. הוא חייך ומיד שם את זרועותיו מסביבה והיא החזיקה את
פניו ונישקה אותו בחיוך.
"אני מצטערת שאנחנו לא יכולים לחגוג ביחד." היא אמרה והעבירה
את ידיה מאחורי צווארו.
הוא נישק אותה שוב וצחק. "אנחנו תחת אותה קורת גג עם הרבה
חברים, זה הכי קרוב שאי פעם היינו לידועים בציבור."
היא צחקה והניחה את ראשה על החזה שלו. הם באמת היו זוג. אפילו
עם כל ההתחמקויות, עם הבדיחות הקטנות והעובדה שהיא אף פעם לא
באה למסיבת משרד שלו ושהוא לא התקרב לבית קפה עם חברים שלה.
מאיפה ששניהם עמדו, הם כן היו זוג. הם יכלו להעביר זמן ביחד,
בדיבורים, בלקרוא ספר או עיתונים ביחד, לראות סרט מחובקים על
הספה שלו, ללכת לישון ביחד, בין אם היו עושים משהו או פשוט
ישנים מחובקים. הייתה ביניהם אינטימיות של זוג, אפילו אם
החברים שלהם לא ידעו על זה. אפילו אם אף אחד אחר בעולם לא ידע.
ושניהם ידעו את זה. אבל אז מישהו נגע בדלת של השירותים ושניהם
זינקו מהמקום וניתקו מגע. ולמרות שזה היה הברמן, והוא לא הכיר
אותם, שניהם עמדו במקום, ואחרי שזה הלך, הוא הרים מבט והסתכל
עליה. היא שמה יד על הפנים שלה ונשמה עמוק והוא הכיר את התגובה
הזו, וחשב כמה שמחים הם היו רק לפני דקה, לפני רגע.

"שום דבר לא השתנה."
הוא נשם עמוק.
"שום דבר לא השתנה."
היא הרימה את מבטה מהרצפה והסתכלה לתוך עיניו.
"אז מה נעשה?"
הוא התקרב אליה והם עמדו כזרים, קצת קרוב מדי, נוגעים ולא
נוגעים.
"לא פתרנו שום דבר. החברים שלך עדיין יגידו שככה אתה סוף סוף
מתגבר על הגירושים. או משבר גיל ה-40."
"והחברים שלך עדיין יגידו שאת עוברת משבר יום-הולדת או פשוט
נואשת לחלוטין למערכת יחסים."
היא הרימה את ידיה והם נגעו בעדינות בידיו והוא החזיק את קצה
האצבעות, רק התחככות קלה, והיא שוב השפילה את מבטה והסתכלה על
הידיים שלהם, נוגעות בעדינות.
"החברים הכי טובים שלי יושבים שם, ומחכים לחגוג לי יום-הולדת.
ואני כבר בקושי יכולה לדבר איתם בטלפון, כי כל פעם שאנחנו
מדברים, כל מה שאני יכולה לחשוב זה לספר להם את כל הדברים
הנהדרים ומדהימים שקורים לי כשאני אתך. ואני לא יכולה לספר
להם. זה קשה מדי. זה לא אמור להיות כל כך מסובך."
הוא הנהן. "אני יודע. צריך לעשות הצגות ולאף אחד אין שום מושג
שאני מזמזם במעלית בגללך."
היא הרימה את ראשה והסתכלה בעיניו, והעיניים שלה כבר היו
מוצפות בדמעות. השיחה הזו התנהלה כבר כל כך הרבה פעמים קודם
לכן, שזה הרגיש כאילו שהם פשוט הקליטו את עצמם ועכשיו שמו את
זה על Repeat.
העניין נפתר בדרכים שונות כל פעם. השיחה מסתיימת מסיבות שונות.
או שהם מתעייפים, והוא פשוט נוגע בה, והיא נוגעת בו, ולפני שהם
שמים לב מה קרה, העניין לגמרי עזב את מוחם והם היו מעיפים
דברים מהשולחן הקרוב או נופלים על המיטה בתשוקה, לגמרי לא
מודעים לכך שהעולם המשיך להסתובב בלעדיהם.
היא נישקה אותו חזק, שם במסדרון הצר, לרגע שנמשך נצח שלם, לרגע
שניתק מהעולם ונשאר קפוא, אף פעם לא השתנה. אבל בחלק שלא קפא,
היא זזה אחורה, והוא ליטף את הלחי שלה, את הדמעה ששעטה לעבר
הרצפה.
"אני לא יכולה להמשיך ככה. אני אוהבת אותך, ואני רוצה להיות
אתך, אבל אני אפילו לא יכולה להגיד לאנשים מסביבי שמצאתי גבר
שעושה אותי שמחה. ואם אני לא יכולה להגיד להם את זה..."
היא הנהנה וזזה אחורה, וידיה נשמטו מידיו, והוא עמד קפוא, ופתח
את הפה להגיד משהו, והיא נכנסה לשירותים. הוא נכנס מיד אחריה.
"זה לא רק אני. את זאת שלא הרשית לי להתקשר אליך הביתה. ומה
קרה כשרציתי לקדם את המצב, לנסות לפתור את הבעיה. מה אמרת
כשהצעתי להיפגש עם ההורים שלך?"
היא שטפה את פניה והסתכלה עליו דרך המראה.
"נכנסתי לקריזה. לא הרשיתי לך, והתחננתי שתחשוב על זה קצת יותר
אם אתה אוהב אותי. אני יודעת. אבל זה לא משנה שום דבר. אני
עייפה מלהסתתר. נמאס לי לשקר לחברים הכי טובים שלי."
היא סיימה לשים מחדש את האיפור שלה והסתכלה עליו דרך המראה
והוא התקרב וחיבק אותה מאחור, ידיו מקיפות את כתפיה וגופה, והם
עמדו צמודים, רגעים גנובים של אהבה.
והיא נשמה עמוק והשעינה את הראש שלה עליו והסתכלה על שניהם
במראה וחייכה, חיוך כבד כזה, חיוך שיודע את המחיר שצריך לשלם
בשביל אושר רגעי.
והוא הסתכל עליה ברצינות ואמר: "זה לא הוגן לאף אחד שאנחנו
צריכים להיות סוד."
ומישהו נגע בדלת החיצונית, והוא לא זז, אבל היא זינקה לעבר
המראה, ואחת מהחברות שלה נכנסה.
"את בסדר?" היא שאלה, בכלל לא מסתכלת על הגבר שעמד שם.
הוא נשם עמוק וזז למראה שלידה, והיא עצרה את נשימתה. היה לה
ברור שהיא זו שזזה. הוא לא היה זז. זה היה רפלקס שלה, התוצאה
של יותר מדי הסתתרויות ושקרים, של יותר מדי סרטים ולא מספיק
כנות, אבל זה לא שינה את התוצאה. עם כל התלונות, כל הבטחות
האהבה והתקווה שיום אחד הם יודו בזה, היא הייתה זו שברחה
ממנו.
"אני, כן, בסדר, פשוט רציתי לנשום. קצת מחניק שם."
והוא שטף את ידיו ובדממה וצעדים כבדים יצא מהשירותים. היא
ניגבה את ידיה ויצאה עם החברה בחזרה לשולחן.

החברים שלו שתו כבר כמה כוסות והתחילו לתהות איפה הוא, וליד
השולחן ישבו כמה נשים, והוא כבר ראה שליד הכיסא שלו ישבה
בלונדינית בת 30 וכמעט שחייך על כך שדווקא בלונדינית ישבה
לצידו. הוא חזר למקום והוצג בפניה והתחיל לדבר, מנסה להתעלם
ממנה, שחזרה לשולחן שלה. היא התיישבה בשולחן ועיניה רצו על כל
המקום. היא הסתכלה עליו ועל החברים ועל המוזג ועל אנשים שרקדו
ולא הצליחה להתרכז בשום דבר מסוים. הבעיה המרכזית, היא הייתה
אומרת. היא פנתה לחבר קרוב, התקרבה אליו, ולרגע חששה שאולי
ההוא יחשוב שזו נקמה על הבלונדינית שישבה ממש יותר מדי קרוב
אליו בשביל מישהי שהוא רק עכשיו פגש.
"יש לי שאלה." היא אמרה לחבר הקרוב.
"כן?"
היא הנמיכה את קולה קצת. "אם הייתי אומרת לך שמצאתי מישהו
שעושה אותי שמחה, מישהו שממש חשוב לי, מישהו שעושה לי טוב, היה
משנה לך אם היה שוני ביני לבינו?"
"למה את מתכוונת?"
"אם היה בינינו משהו שונה, אבל כל כך שונה שמיד שמים לב לזה.
כל כך שונה, שזה יכול להיות יותר מדי שונה."
החבר רוקן את הכוס שלו ועם חיוך אמר לה: "אם מישהו עושה אותך
שמחה, מצידי הוא יכול להיות חיזר בגובה עשרה מטר וחמש עיניים."
ושם יד מסביב ונשק ללחי שלה.
היא חייכה והסמיקה קלות, והסתכלה על ההוא. הוא אף פעם לא ראה
את החברים שלה בחיים, רק בתמונות מטושטשות שצולמו באמצע טיול
סוף שבוע לאילת, אז לא יכל לדעת, אבל היא קיוותה שהוא ינחש,
שהוא ידע שזה רק ידיד קרוב, מישהי שהיא אוהבת, אבל לא ככה. לא
כמוהו. אבל היא ראתה שהוא מנסה להסתכל על הבלונדינית. מה אם
הוא חשב שזו מין נקמה? כעס? היא רק רצתה לחבק אותו, להסביר לו
כמה היא אהבה אותו. יותר אפילו ממה שהוא ידע.
היא נשמה עמוק.

הם תכננו לרקוד הערב. ברקע ניגן שיר, והוא נזכר שזה השיר שרק
לפני כמה ימים היא שרה במקלחת ואחרי המקלחת. היא יצאה עם חיוך
ושמה את הג'ינס התכלת שלה ואז נעמדה מול המראה והסתרקה. זו
הייתה מראה ארוכה, והיא עמדה והסתרקה מול המראה, בג'ינס, בלי
חולצה או חזייה. הוא לבש כבר חולצה בשביל ללבוש חליפה, אבל
כשראה אותה הוא הפסיק להתלבש ונעמד מאחוריה וחיבק אותה, כשידיו
מחבקות אותה חזק, מועכות את שדיה ונצמדות לגופה. הוא זכר את
התמונה במראה, אותם עומדים מחובקים, היא עם שיער קצת רטוב
ומשעינה את הראש עליו ומחייכת, ואת המגע של הגוף שלה אחרי
מקלחת קרירה, את הנגיעה העדינה של הידיים שלה על הזרועות שלו,
הפטמות שלה נלחצות, נצמדות לעור שלו, והוא עצם את עיניו והריח
את השיער שלה מהשמפו והרגיש איך שהוא כמעט מתמזג בגוף שלה.
"זה מוכיח את זה." היא אמרה בחיוך אחרי כמה דקות.
הוא פקח את עיניו. "מה מוכיח מה?"
היא חייכה והזיזה את האצבע שלה בעדינות לאורך הזרוע שלו שכיסתה
אותה.
"איך שאנחנו, ככה, איך שזה נראה מתאים. זה מוכיח שאנחנו צריכים
להיות ביחד. אנחנו פשוט נראים כל כך נכון ביחד, כאילו שאנחנו
מתאימים."
הוא פקח את עיניו והסתכל במראה. ככה, מחזיק אותה, הידיים שלו
מכסות את החזה שלה, הג'ינס יושב בנוחות על המותניים, והראש שלה
נח על החזה שלו, והיא מסתכלת עליו דרך המראה ומחייכת.
"תראי את זה..." הוא חייך בעודו בוחן את ההשתקפות במראה.
"זה מוכיח כמה שאנחנו מתאימים. צריך רק להסתכל עלינו ביחד כדי
לראות את זה."
והוא החזיק אותה יותר חזק, כי רק מלראות את עצמם במראה, פתאום
הוא הרגיש עד כמה נכון זה היה, עד כמה הם באמת התאימו, גם אם
היא הייתה מחצית מגילו. הם פשוט נראו נכון ביחד.
והוא ידע שאם הוא לא יצא בקרוב הוא יתקע בפקקים, והיא ידעה שאם
היא לא תתחיל לזוז היא תפספס את האוטובוס שזה אומר לאחר
לעבודה. אבל הם עמדו, צמודים, מסתכלים על עצמם, רואים עד כמה
שזה היה נכון. כמה שהם באמת התאימו.

מהחיוך שלה, הוא ידע שגם היא זיהתה את השיר. היא לא הסתכלה
עליו, אלא הריצה את האצבע הלוך ושוב על שפת הכוס, בוחנת את
המשקה ועושה כאילו שהיא מקשיבה למישהי, אבל הוא ראה, הוא הכיר
את התנועות שלה, את החיוך המרמז, והוא ידע שהיא הקשיבה לשיר עם
בדיוק אותן מחשבות. שניהם ידעו על מה היא חושבת. הוא הגיע
באיחור של שעה באותו יום בגלל "הפקקים", והיא הייתה צריכה לקחת
מונית כדי שהבוס שלה לא יפטר אותה, אבל שניהם הגיעו בבוקר עם
חיוך. אחד מהחברים הכי קרובים שלו התחיל לחקור, ובכוחות עצמו
החליט שזו מישהי, ואחת מהבנות שעובדות איתה אמרה שחיוך כזה
אפשר לקבל רק מגבר, אבל שניהם שתקו, וחייכו. השיער שלה היה
מבולגן מהרגיל, והמכנסיים שלו איבדו את הקמט מהגיהוץ. זה מה
שקורה כשנשכבים על המיטה כשלבושים. אז ככה, בקלות הוא ידע על
מה היא חשבה כשהיא שמעה את השיר. לאט הוא ראה את עיניה
מתרוממות, וכמעט שיכל לשמוע את המחשבות שלה, מתפללת שגם הוא
מסתכל עליה, שהוא יודע שהשיר חשוב לה, שהוא זוכר את הרגעים
הקטנים ושם לב אליהם כמוה. וכאילו בהפתעה, היא הסתכלה לתוך
עיניו, מעבר לחדר, והרגישה כאילו שהוא מדבר איתה. שניהם ידעו
על מה הם חושבים, שניהם הרגישו את הרגע המסוים. והיא חייכה,
והוא חייך אליה. ולא היה משנה אם מישהו היה מסתכל עליה או עליו
באותו הרגע. היא הסתכלה עליו, וחייכה, והוא הסתכל עליה, וחייך,
כי שניהם ידעו מה הם חשבו באותו הרגע.
הכול היה צריך להיות בסדר. כי כשנראים כל כך טוב ביחד,
כשמרגישים שזה כל כך נכון, כשמתאימים, מה הגילאים באמת שינו?
מה כל העולם שינה?

ואז מישהו לידו אמר משהו והוא הפנה את מבטו, והיא הפנתה את
מבטה. היא ניסתה לדבר עם אנשים מסביב, להביע עניין ורצון, אבל
כל מה שיכלה לעשות זה לחשוב עליו, עליה, באותו הרגע. היא הייתה
חייבת להגיד לו שיהיה בסדר, שהיא... שהם...
היו לה קטעים כאלה שהיא לא הייתה בטוחה. חצי ממערכת היחסים
שלהם הייתה אישורים שלו, הרגעה. היא הייתה נבהלת אם הוא היה
נראה עייף ממנה או לא החזיר לה צלצול במהלך היום או לא הצליח
להירדם בלילות, ולמרות שלא הייתה אומרת כלום לרוב, הוא כבר למד
שהיא תמיד דרשה הרגעה. הוא תמיד היה צריך להגיד לה שהיא לא
הבעיה. אבל גם היו הקטעים, כמו מול המראה, שהיא הייתה מסתכלת
עליו, או על עצמה, או עליהם ביחד, ופתאום היא הייתה רגועה
לחלוטין. היא הייתה מרגישה את מערכת היחסים שלהם במלוא כוחה,
את מידת העוצמה, את הדממה שעטפה אותם כשהם היו ביחד, חומה של
דממה שאף אדם אחר לא יוכל לשבור. אבל הוא ישב בקצה השני של
החדר, מוקף בחומות קטנות. והיא ישבה בקצה הזה, גם היא מוקפת
בחומות. לרגע היא חייכה ובמהירות הוציאה את הפלאפון שלה ושלחה
לו הודעה. היא הסתכלה עליו, ראתה איך הוא מרגיש את כיס המעיל
רועד, מוציא את הפלאפון, קורא את ההודעה, ומסתכל עליה ומחייך.
פתאום לא נראה לה כל כך חשוב שאף אחד אחר לא ידע. לא ממש שינה
לה לשמוע עשרות אלפי תיאוריות על תסביך האדיפוס שלה. לא היה לה
אכפת לספר להורים שהיא יוצאת עם מישהו שפי שניים מהגיל שלה ואז
לשמוע הרצאות על כמה שזה חמוד שהם אוהבים אבל האמרה של "שום
דבר לא יעמוד בדרך האהבה" תקפה רק באגדות ובחיים האמיתיים זה
מצב מאוד לא מומלץ. זה רק הפך אותם ליותר רשמיים. רק אישר לה
שהם ביחד.

כשהם נפגשו, אף אחד לא תכנן מערכת יחסים. ההתחלה הייתה תמימה
לחלוטין, כי הוא לא היה מסוגל לחשוב על מערכת יחסים עם מישהי
שאז הייתה אפילו פחות מחצי הגיל שלו, והיא חשבה שהוא די סקסי,
אבל מה ירצה מילדה בת 19? ובעצם, רוב ההתחלות הגדולות הן כאלה
שאנשים לא שמו לב אליהן, שהתגנבו בדיסקרטיות ועברו באותה
מהירות. מסוג הדברים שלא ראית עד שזה נגמר. היא ישבה באיזה פאב
שבחיים לא הייתה בו קודם. היה לה אחד מהימים האלה שהרגיש כאילו
שבחיים לא יגמר, יום ארוך ומכאיב שרק המשיך להידרדר. היא הייתה
עייפה, והעצבות ההיא שתמיד ישבה על הכתף שלה כבר עשתה את הדרך
למטה ונכנסה דרך הלב. היא ישבה ליד הבר, ומבטה טובע בכוס קטנה
של משהו שלא היה לה טעים, כרגיל, אבל לפחות היה ברמת אלכוהול
מספיק גבוהה בשביל לטשטש את החושים שלה.

"אני לא שותה אלכוהול בגלל שזה טעים. אני שותה את זה בגלל
ההרגשה הכללית של אותו הרגע. אני אשתה אותו כשאנשים וחברים
באזור כדי לשכנע את עצמי להיכנס למצב רוח יותר רוב, אני אשתה
כשאני לבד כדי לראות אם אני יכולה להפוך לאלכוהוליסטית, אבל
אני לא שותה כי זה טעים."

הוא ישב בבר כי הוא לא רצה ללכת הביתה. הוא התרגל כבר לחזור
לבית ריק, ככה זה היה גם חצי מהזמן כשהוא היה נשוי, אז עכשיו
כשהוא התגרש, השינוי היחיד היה שהוא לא הרגיש כל כך אשם כשהוא
היה מגיע הביתה מאוחר. אבל הוא ישב בבר באותו ערב, כי הבית
נראה כל כך שקט בזמן האחרון. כי הוא היה עייף מלהזמין פיצה או
להוציא ביצה מהמקרר ולשטוף את המחבת שעדיין חיכה בכיור. התחשק
לו לראות עוד אנשים, אנשים שנהנים מהחיים. רק בגלל שהוא היה
קבור בעבודה - מרצון אישי - לא אמר שאנשים אחרים לא נהנו
מהחיים שלהם. איפה שהוא. אז הוא התיישב ליד הבר, ושתה ויסקי.
עד כמה טיפוסי שזה היה שגבר בן 40 אחרי נישואים כושלים ידרדר
לשתיה, הוא היה כמעט גאה בעצמו כשהזמין את המשקה. הוא לא ממש
שם לב לעולם מסביב, לנערה שישבה כמה מטרים ממנו. המוזיקה
התנהלה בשלווה, ואנשים רקדו, והוא ישב איפה שהוא ישב, והיא
ישבה איפה שהיא ישבה. חייבים לתהות מה קורה, מה דוחף אנשים
להיפגש. זה מרגיע, כי יש כל כך הרבה אנשים שלא חושבים שיפגשו.
היא, למשל. היא לא ראתה הרבה סיכויים למצוא מישהו. בת 19 או בת
91, זה היה בערך אותו המצב. כמובן שפחות מושפע מכוח המשיכה,
אבל אותו עיקרון בסיסי.

שני אנשים, יושבים בבר. לכאורה, כל אחד בעולם שלו, ויש אחוזים
גבוהים שהוא יקום וילך לכיוון שלו והיא תקום ותלך לכיוון שלה
ואף אחד מהם לא באמת ישים לב לשני, והעולם ימשיך באופן רגיל
לחלוטין, בלי להיות מודע לכך שהיה כאן פוטנציאל אדיר לאהבה
עצומה, שהפלא ופלא, לא התממש. אז מה קרה שזה כן התממש? מה דחף
אותם בכיוון הנכון? לא ידוע. פתאום, הם נשארו לבד, יושבים ליד
הבר, ולרגע קסום, כשהשיר התחיל להתנגן במלודיית ג'ז מדוכדכת,
הוא נזכר שבעצם נורא אהב את השיר הזה. והיא חייכה, וצחקקה
לעצמה, כי זה שיר טוב ויפה, אבל כל השירים נשמעים כל כך עצובים
כשלבד. ולאותו רגע, מישהו הוריד קצת משריון הציניות האדיר שהיא
עטתה, ומישהו אחר הצליח לנקות קצת את משקפי העצב שהוא הרכיב,
והיא הניחה את הכוס על הבר ופנתה עליו.
"סליחה, אני יודעת שזה ישמע קצת מטורף, אבל היה לי יום ממש ממש
מחורבן ואני מנסה לתקן את המצב עם קצת חוסר מציאות, ואני אוהבת
את השיר הזה. בא לך לרקוד?"
ומי היה מאמין שבכזאת פשטות, עם קצת יותר מדי הסברים, קשר
נוצר. הוא הרים את עיניו והסתכל עליה ואפילו דרך המעטה הכבד של
משקפי העצב שלו, הוא הצליח לראות אותה וחייך, והסכים. ובכזאת
פשטות, עם כל כך הרבה קסם, הם הלכו לרקוד.
"אני מתנצלת מראש, הפעם האחרונה שרקדתי הייתה בערך בכיתה ג',
אז אם אני דורכת עליך זה לא בכוונה." והוא צחק. צחוק קטן, אבל
הוא צחק. ואיכשהוא, הוא בעצמו הרגיש איך הדברים משתנים. הוא לא
צחק ברצינות כבר הרבה זמן והנה, צוחק. מתישהו, במהלך הריקוד,
הוא הבין שהיא שתתה קצת יותר מדי, אבל חיבב אותה. צעירה,
חמודה, ולמרות חוסר הניסיון שלה בריקוד, הוא ראה שהיא עבדה קשה
לא לדרך עליו.
"ריקוד בדרך כלל תורם יותר למצב הרוח אם את באמת מסתכלת עלי."
הוא אמר עם חיוך.
היא הרימה את מבטה מהרגלים שלה וחייכה: "מצטערת, אני מנסה
לדאוג שלא תיענש על חוסר הניסיון שלי."
ובעיניים שלה, הוא ראה לפתע משהו, כאילו שזו הייתה הפעם
הראשונה שהיא באמת הסתכלה על הפרצוף שלו.
"מה קרה?" הוא שאל, כל הזמן מחייך ואפילו לא שם לב לזה.
"יש לך עיניים יפות. לא ראיתי את זה קודם. קצת עצובות, אבל יש
שם תקווה."
הוא חייך והוריד את ראשו לרגע.
"את ציירת או משהו שאת שמה לב לפרטים האלה?"
"לא, סתם אוהבת לבחון אנשים בפסיכולוגיה בגרוש." אחרי הצגת
שמות קצת עצבנית הוא הבטיח לה שלא רואים עליה שהיא לא רקדה
המון זמן, ובפנים נזף בעצמו שלא עברו לה כל כך הרבה שנים מכיתה
ג' שלה.
"אז למה עבר עליך יום כל כך קשה?" הוא שאל, כי הרגיש רגע
שאוטוטו השיר יגמר והוא יחזור לפינה שלו ויעלם. היא הסתכלה
עליו בחיוך ואמרה: "סתם לקחתי את כל היום קשה. אני נוטה להיות
דרמטית לפעמים, וזה היה אחד מהימים האלה שכל דבר קטן מתגלגל
לכדור שלג."
והוא הסתכל עליה וחייך: "עם חיוך כזה את לא נראית כל כך
אומללה."
היא צחקה וחזרה להביט בעיניו.
"פשוט לא ציפיתי שמישהו באמת ישאל. אני מפורסמת בנטייה
ל...מצבי רוח רעים."
"אני מפורסם בנטייה שלי לחקור לעומק." ובפנים בעט בעצמו שאמר
כזה דבר, משפטים לא ברורים... היא ילדה! נכון שהיא נראתה טוב,
ונכון שהוא נמשך אליה, אבל הוא אף פעם לא חשב על עצמו כאחד מכל
התרחים הזקנים שרדפו אחרי בנות שליש מגילם. אבל איתה, איך שהם
רקדו, ואיך שהיא חייכה, לא הרגיש לו כל כך זקן, וזה לא הרגיש
שהיא כל כך צעירה. העיניים שלה הכילו את אותו עצב אופייני
לאנשים זקנים, ולמרות שההתנהגות שלה הייתה הפוכה, היה בה משהו
שסימן שהיא, כמו כל העולם, עברה יותר מדי לגילה. יכול להיות
שזאת הייתה הרציונליזציה של בן 40 חרמן. יכול להיות שזה היה
נכון. ממילא החיים קצרים מדי בשביל הגיון.

החברים שהקיפו אותה התחילו לצחקק כששתי בנות התחילו להשתכר.
היא שתתה קוקטיל או שניים, אבל לא יכלה להתרכז ברצון להשתכר.
כי היא לא רצתה להשתכר, היא רצתה לגרור אותו החוצה ולהתעטף בו.
באותו הערב, אחרי שהם רקדו, היא רצתה להישאר איתו. קצת מסוחררת
מהשתייה, יותר מסוחררת מהחיים, אבל היא נהנתה לרקוד איתו. היא
נהנתה לדבר איתו, ונהנתה להיות עם מישהו ולא תמיד לבד ובודדה
או עם חברים ועדיין בודדה. שתים-עשרה בא והלך, ואוטובוס הביתה
כבר לא היה, והיא שמחה, כי לא הייתה סיבה ללכת, ודווקא היה
תירוץ להישאר. היא רצתה להישאר איתו. אף פעם לא הייתה פונה
אליו בלי האלכוהול, בלי היום הרע ומצבי הרוח וההרגשה שבדיוק
עוד שתי שניות היא תפרוץ בבכי, שם בפאב, מול כל שתייני הלילה
למיניהם. אבל אחרי הריקוד, היא רצתה להישאר איתו. היא רצתה...
משהו. ממנו. היה בו משהו מרגיע, ובאותו הזמן מרגש. כל הריקוד
היא בקושי נשמה, כל כך פחדה שהיא תגיד משהו או תעשה משהו לא
נכון והוא יעלם. אבל הם רקדו, ותודות לאלכוהול, היא הרגישה די
חופשייה. והעיניים שלו... מהרגע שהסתכלה, הייתה לה הרגשה שלא
יהיה לה סיכוי. היה בו משהו כל כך יפה... גבר חסון, כמעט
שרירי, אבל היה בעיניים שלו... משהו כל כך גברי וכל כך... היא
הייתה מנסה להסביר את זה לעצמה ומוצאת עצמה עם חיוך מטופש
ולחיים מסמיקות. ובמשך כל הריקוד, כל מה שיכלה להרגיש זה את
הלב שלה רץ והגב שלה מלא בזרמים חשמליים, בדיוק איפה שהיד שלו
הייתה. אז היא לא רצתה לעזוב אותו באותו הערב. וכשהריקוד
הסתיים, היא התפללה להפסיק לנשום, למות באותו רגע, בזרועותיו.
אבל המוזיקה הפסיקה, והיא הייתה בטוחה שגם הוא הרגיש משהו,
שבעצם גם הוא לא רצה לעזוב. אבל המוזיקה נגמרה, והם עזבו. הם
חזרו לבר, והיא החליטה שהספיק לה לשחק בפנטזיות. מציעה לגבר פי
שתים מהגיל שלה לרקוד, מה עובר עליה? היא הרימה את התיק שלה
ושילמה למוזג וניסתה להתעכב, לתפוס את העיניים שלו עוד פעם
אחת, לזכור איך שהיא הרגישה. איך שהוא הרגיש. אבל לא הייתה
סיבה להישאר. החלומות האלה רק היו מזיקים בסוף.

הוא ראה אותה מרימה את התיק מהבר, משלמת לאט, וכל מה שיכל
לחשוב זה להגיד משהו, כל דבר, לגרום לה להישאר עוד קצת. הוא
סירב לחשוב על הסיבה שהוא כל כך רצה שהיא תישאר. הוא לא היה
מוכן לאשר לעצמו שהוא רצה אותה, רצה להיות איתה. סתם נהנה
מהחברה שלה, זהו. בגלל זה הוא רצה שתישאר. בגלל זה הוא רצה
לנשק אותה. בגלל זה הוא רצה לחטוף אותה מהעולם ולהיקבר איתה
במיטה שלו. זהו, היא קיבלה את העודף שלה, והרימה את התיק, ועוד
רגע היא תעלם והוא אף פעם לא יראה אותה ורק יחלום עליה ויגמור
את החיים שלו בלרדוף אחרי חלום שמהבוקר למחרת בכלל לא יהיה
בטוח שהוא קרה. היא התחילה להרים את התיק, והוא הרגיש שעוד רגע
יפסיק לנשום, והיה בטוח, קיווה, שהיא מנסה להסתכל עליו. הוא
הוציא שטר מהכיס וזרק אותו על הדלפק וקרא לה.
"אממ... די חשוך בחוץ, את גרה באזור?"
היא חייכה והנידה בראשה. "חשבתי לתפוס מונית."
"אין פה הרבה מוניות באזור. אני יכול ללוות אותך לאזור יותר
הומה אדם, יהיה יותר בטוח."
והיא חייכה, והרגישה שמחה בפנים, לפני שהספקות התחילו להציק לה
שזה בעצם רק בגלל שהוא חושב עליה כילדה קטנה, ילדה שלא יכולה
לשמור על עצמה ובגלל זה צריכה השגחת מבוגר. אז הוא ליווה אותה.
והם דיברו, פה ושם, על דברים קטנים, והלכו ביחד בחושך. בין
הצללים, הוא הרשה לעצמו להסתכל עליה יותר, והיא הרשתה לעצמה
להתקרב, לפעמים קרוב מדי. הם דיברו, וכל אחד לבד הרגיש כמעט
מאושר, דיברו רק בשביל לשמוע את קול השני. אחרי כמה דקות הגיעו
לאזור תחנת אוטובוס, והוא הרשה לעצמו להישאר כיוון שהיה די
שומם, והם המשיכו לדבר. הם דיברו על אומנות, וכל מיני שירי
ג'אז שהם אוהבים, וכל דבר שעלה להם לראש. בהתחלה הוא הזכיר
דברים שהיא לא הכירה, ובפנים נצבט לו הלב, והוא חשב שהוא עושה
מעצמו אידיוט ושמחר היא תספר לחברות שלה על הזקן השיכור הפתטי
שניסה להתחיל איתה. והיא הייתה אומרת משהו והייתה מקללת את
עצמה והייתה חושבת עליו למחרת, מספר לחברים לעבודה שלו על
הילדה שאמרה דברים כל כך מטומטמים ובכלל לא הבינה איזה שטויות
יצאו לה מהפה, שלא ידעה כלום, על הטיפשה הזאת שעדיף לה להישאר
עם עוד טיפשים בני גילה.
כשהמונית עברה ליד היא קמה ועמדה להיכנס. הוא לא אמר כלום. היא
לא ידעה מה להגיד.
"תודה שליווית אותי." היא אמרה עם חיוך, הדלת פתוחה והראש
מסובב אליו.
"אין בעיה." הוא ענה, והתפלל למצוא משהו אחר להגיד. אבל כלום
לא בא לו.
"אז... אני משערת שנראה אותך בסביבה." היא אמרה, והוא חשב שראה
אכזבה על פניה.
"כנראה." הוא ענה, והיא התפללה שסימן השתיקה היה בעצם רצון
לעוד.
וככה הערב נגמר. כי הוא בעצם כל כך זקן, והיא רק ילדה קטנה. מה
יש לזקן וילדה לחפש אחד אצל השנייה?

ואם זה היה נגמר ככה, כמו חרטה נוספת של אנשים זקנים על סף
גסיסה, הסיפור לא היה מסופר. זה היה נגמר. אבל הקסם, אותו קסם
שהפגיש אותם בהתחלה, ודאג שדווקא השיר ההוא ששניהם אהבו יתנגן,
כנראה שמישהו עדיין לא סיים לשחק בגורל.
לילה אחר כך היא חזרה לאותו בר, בתקווה שהוא יהיה שם. והוא חזר
לבר, בתקווה שהיא תהיה שם. והיא ראתה אותו וחייכה, כי היא
בילתה את כל הדרך בלהגיד לעצמה שהיא מטורפת, ושהוא לא מעוניין
בה, ושהוא בכלל שכח ממנה. והוא אמר לעצמו שהוא אידיוט, שהיא
חיפשה מישהו צעיר והוא סתם היה באזור. וכשהוא נכנס והיא לא
הייתה שם, הוא היה בטוח, והאכזבה שטפה אותו. לעזאזל עם נשים,
הוא תכנן להפוך להיות אלכוהוליסט. אז הוא התיישב ליד הבר,
הזמין כוסית, שתה, הזמין עוד כוסית, שתה, ועוד כוסית. אחרי
בערך חמש כוסיות, הדלת נפתחה, והוא הרים את מבטו, כי בעצם, הוא
ידע שהוא רצה שהיא תיכנס, גם אם היא לא הייתה מסתכלת עליו. אבל
זו כן הייתה היא, והיא הסתכלה עליו בחיוך והלכה להתיישב לידו.

"לא אמרת לי שאתה בא לכאן כל ערב." היא אמרה עם חיוך.
הוא שם לב שהאיפור שלה היה קצת יותר מודגש, השיער קצת יותר
מסודר, ובגדים קצת יותר צמודים.
"אני בד"כ לא בא לפה." וחייך.
"כן, גם אני לא ממש טיפוס של ברים."
היא חייכה בחזרה, והוא התחרט ששתה כל כך הרבה.
"אני שמח שבאת, בכל מקרה."
"גם אני."
ודממה של רגע. ומכאלה צעדים, מילים קטנות, צחוק פה ושם, וצעד
נועז לעתים רחוקות, הם התקדמו. ולמרות שההיגיון שלו אמר לו
להתרחק וההיגיון שלה אמר שיש פה צרות, הם המשיכו. אחרי כמה זמן
הם קבעו להיפגש במקומות אחרים, בזמנים שונים. הם אפילו דיברו
על זה ברצינות יותר מפעם, שניהם מסכימים שזה טירוף, שהפרש
הגילאים הוא משמעותי, שאנשים סביבם לא יקבלו את זה. הם הסכימו
לחלוטין שמערכת יחסים רומנטית בין שניהם תהיה טירוף מוחלט.
תפגע רק בשניהם. רק כי הם נהנו לדבר לא אמר כלום. רק כי הם
נהנו לדבר ונמשכו אחד לשנייה. מערכת יחסים פה תהיה אך ורק
מסוכנת.

הם הסכימו לא להיפגש במשך חודש. חודש שלם ללא קשר. בלי
טלפונים, בלי הודעות, בלי ביקורי פתע. הוא חשב שרק אחרי חודש
הם יוכלו להיות בטוחים שזה משהו אמיתי ולא סתם תשוקה. אחרי
שבועיים הוא נשבר והלך לבקר אותה איפה שהיא מלצרה. מהרגע שהוא
ראה אותה הוא ידע שהוא עבר את הגבול של פשוט תשוקה. היה פה
משהו הרבה יותר רציני ממה שהוא חשב. הוא ישב והסתכל עליה,
וניסה להבין מה עובר עליו. היא חצי מגילו, צעירה ומלאת חיים,
והוא כבר זקן ושבור. ועדיין, במשך כל השבועיים שעברו הוא לא
הפסיק לחשוב עליה, לחלום עליה. הוא תפס עצמו מרים את הטלפון
להתקשר ולקחו לו מספר דקות עד שהצליח לשכנע עצמו להניח את
השפופרת. היא דיברה עם לקוח צעיר והוא הסתכל עליהם וכמעט שהלך.
מה היא יכולה לראות בתרח כמוהו? הוא כבר עבר את מיטב חייו,
עכשיו זה היה רק עניין של לשרוד עד הסוף. ואז היא הרימה את
ראשה עם חיוך והסתובבה והוא הפסיק לנשום. מה אם היא נהנתה
מהזמן בלעדיו? מה אם כבר שכחה מהעניין ומצאה מישהו אחר? היא
ראתה אותו וחייכה, הנהנה ללקוח שאיבד את תשומת ליבה והלכה
לעברו.
"היי." היא אמרה עם חיוך.
הוא ישב ליד שולחן, בקושי יכול לפתוח את הפה. כאילו שבשבועיים
שעברו הוא שכח עד כמה היא יפה.
"אני שמחה שבאת. התגעגעתי אליך." היא חייכה, והוא הרגיש את
עצמו נושם לרווחה. היא הושיטה את ידה והוא ליטף אותה. מאז הם
לא נפרדו, והעבירו כמעט כל לילה ביחד. למשפחה היא הייתה אומרת
שהיא ישנה אצל חברה לעבודה שגרה יותר קרוב. הם היו הולכים
למסעדות חשוכות, מזמינים אוכל לדירה שלו, מעבירים ערבים שלמים
ביחד, סופי שבוע, כל מה שיכלו לגנוב בלי ששארית העולם יראה.
עד לתקופת יום ההולדת שלה הם העבירו כמעט חודשיים מלאים ביחד.
ועדיין, אף אחד לא ידע. היא ישנה אצלו כל לילה, עבדה כל היום,
וחזרה אליו בלילה. בהתחלה זה היה יותר מעניין ככה, כאילו שהם
התנתקו מהעולם האמיתי ובנו לעצמם חלק נפרד מהמציאות, עולם
שקיים רק ביניהם. הם יצאו לסוף שבוע פה ושם מחוץ לעיר, והיא
הייתה מספרת למשפחה שיצאה עם חברים ולחברים שיצאה עם משפחה.
רגעים גנובים של אושר בעולם של ריקנות.

אז הנה הם ישבו עכשיו, ביחד ולגמרי נפרדים. היא עם החברים שלה,
הוא עם החברים שלו. ולפי עיניו היא ראתה שהוא כבר לא ידע מה
לחשוב. מה לרצות. היא רצתה לומר לו שהזינוק היה רק רפלקס, שזה
לא מה שהיא רוצה, אבל היא לא ידעה איך. ואיפה שהוא, היא כבר לא
ידעה אם זה נכון. אולי באמת גם לה היה נוח, כי זה לא היה
מציאותי. זה היה חלום. פנטזיה נפלאה ארוזה בתוך בקבוק, פנטזיה
פרטית שלה ששאר העולם לא ידע עליה. שהיא לא יכלה לשתף אותם בה,
פנטזיה שלא חייבה רגשות אשם על זה שזה סוד, כי ממילא, מי יכול
הבין?
והיא השעינה את ראשה על ידה, מסתכלת עליו, ושתתה, וכמעט שטבעה
בתוך הכוס, בתוך המחשבות. עוד רגע והייתה מפנה את מבטה ממנו,
וכשהוא היה מסתכל בחזרה והיה רואה שהיא כבר לא מסתכלת עליו, זה
היה נגמר. בפשטות מתוקה ומרירה, חסרת מילים, נגמר. אבל לפתע
הסטריאו של הפאב התחיל לנגן קצת יותר בקול, איזה שיר נושן.

היא הרימה את ראשה, כאילו שמנסה להתעורר ולהיזכר מאיפה השיר.
ובזמן שהיא מטיילת בזיכרונה, עיניה טיילו ברחבי הפאב, עד שנחתו
על עיניו, והוא חייך.
זה היה השיר שלהם. השיר שהיא אהבה, השיר שגרם ללב שלה לכאוב
מרוב שהיא אהבה אותו.
ולפתע, היא נענעה בראשה והתחילה לצחוק.
הוא הסתכל עליה ומעיניו היא יכלה לראות שגם הוא כבר מצא את
ההומור שבעניין. הוא ידע מה היא חושבת. ומהשנייה הזאת, מהמבט,
היא החליטה.
"אוקי, פה אני מותחת את הגבול."
היא קמה מהכיסא, ניגשה לבאר ובעזרתו הנדיבה של הברמן שנראה מעט
סקפטי אבל קיווה לקצת אקשן לאותו הערב, נעמדה על הבאר. הוא
השתיק את הסטריאו והחברים שלה הסתכלו עליה, ביחד עם שאר הבאר
שעוררה בו עניין.

"ערב טוב לכולם. אני מצטערת שאני מפריעה, יש לי רק הודעה מהירה
ואני אתן לכם ליהנות משארית הערב. אני חוגגת היום יום הולדת,
תודה רבה, פה עם חברים שלי. ואני אוהבת אותם, ברור, אבל אני לא
רוצה להיות איתם עכשיו. מצטערת, אל תיקחו אישית. יש לי בדיוק
עוד..." הצצה מהירה בשעון של הברמן. "שתי דקות עד שאני מזדקנת
באופן נוראי, ואני רוצה לחגוג את זה עם הגבר שאני חייה איתו,
לפחות בזמן האחרון. עם הגבר שאני מאוהבת בו, שמטריף אותי,
ומשגע אותי, ושאוהב אותי לא חשוב איזה שטויות אני עושה. אני
רוצה לחגוג את כניסת היום-הולדת שלי עם החבר שלי."
החברים שלה ישבו בדממה והיא דמיינה לעצמה אילו התלחשויות על
השיכרון שלה היא מפספסת ושכולם חושבים שהיא השתגעה לחלוטין
והמציאה לעצמה גבר דמיוני מרוב ייאוש רומנטי.
"יש לי חבר, גבר מדהים ומקסים שאני מאוהבת בו לחלוטין, ויכול
להיות שזה האלכוהול מדבר, אבל אני מאוד מאוד רוצה לחגוג איתו
את יום ההולדת שלי עכשיו, במיוחד לשיר הזה. עכשיו, לא סיפרתי
לכם עליו בגלל שברור לי שאתם לא תבינו ולא תקלטו וזה ידרוש
הרבה מאוד הסברים ויהפוך את העניין למסובך וארוך ומייגע, אבל
אני אוהבת אותו. וכרגע, לא ממש אכפת לי מה תחשבו."

הוא חייך ומחא כפיים. עיני הפאב עברו אליו, והוא קם מהשולחן.
"סיימת לעשות סצנה?" הוא שאל אותה בעודו הולך לעברה.
היא הסתכלה עליו ממרומי הבר וחייכה.
"אני לא יודעת."
הוא הרים את ידו והיא אחזה בה ובזהירות ירדה מהבאר לכיסאות
שלידו ואז לרצפה.
"אז את באה לרקוד או לא?"
היא חייכה: "חשבתי שכבר אף פעם לא תשאל."
ושם, בין הבאר לשולחנות, הם התחילו לרקוד. הברמן נשען הצידה
ועם חיוך שם את השיר מחדש בקול קצת יותר גבוה.



"ברור לך שכולם מסתכלים עלינו?"
"אתה כועס עלי שסיפרתי?"
"היי, אני יוצא עם מישהי חצי מגילי. כשאני אחזור לשולחן אין
גבר אחד כאן שלא יעודד אותי ויזמין לי משקה. אבל תהיי בטוחה
שאני אמצא קופסאות של ויאגרה מעכשיו ברחבי המשרד."
"המצב הולך להיות הרבה יותר מסובך בשבילנו, מה?"
הוא חייך.
"כנראה שהמחיר על ריקודים איתי עלה."
היא חייכה בחזרה והנהנה.
"כנראה." ונישקה אותו.
"אז מה נעשה כשהריקוד יסתיים? הם בטח ירצו הסבר. כולם. בני
הארבעים שלי ובני העשרים שלך."
היא נשכה את שפתיה ובזמן שהניחה את ראשה על החזה שלו אמרה:
"בוא נקווה שזו הגרסה הארוכה של השיר."
הוא חיבק אותה חזק יותר ובשקט לחש:
"יום הולדת שמח."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-אבאש'ך
ערומקו?

-יס!

-רוצה אבא חדש?

-יס!

-אתה באמת רוצה
שנעזור לך?

-יס! יס! יס!!

-אבל מה אתה
רוצה, אנחנו לא
מבינים בזה. מצד
שני, יש לנו פה
יופי של לוויין
לחבר לך.





אפרוח ורוד
מארח כמה סוכני
מכירות תחמנים
במיוחד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/12/04 22:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תיאודורה ג'יימס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה