היא עברה ליד המקום שלי עם מעיל שחור ארוך, וזר ענק של
בלונים.
נראתה לי קצת משוגעת, מה לזר בלונים ולמקום הזה?
אף אחד לא חוגג פה.

היא התיישבה על הדשא, ממש בצד שם, אחרי החומה, קשרה את הבלונים
לתיק שלה, גם שרה שירים של יום הולדת.
היא הדליקה נר, אולי כמה. שמעתי אותה צועקת על המצית שלה כשהוא
לא עבד.
ילדה משוגעת.

חזרתי לכיסא שלי, לראות עננים ולהמשיך לקרוא במדור הספורט של
לפני יומיים. כל העניין הזה עם הילדה העביר בי קצת צמרמורת.
עדיין ראיתי אותה מהחלון, אוכלת עוגה אישית כזאת קטנה וקושרת
את הבלונים למקום אחר.
היא קמה, ונראתה כזאת קטנה פתאום, בלי הזר הגדול של הבלונים.
עשתה תנועה כזאת, כאילו כדי לגרש את הזבובים שלא באמת היו שם.
אולי ניגבה כמה דמעות, לא ראיתי מהמרחק הזה.

שמעתי צעקה כזאת, לא משהו כמו של ילד מפוחד. יותר כמו כעס, או
אכזבה.
היא קיללה כל מני דברים, וצעקה לאוויר ש"את חתיכת מטומטמת" היא
שוב ניגבה את הפנים והתחילה ללכת חזרה.

עברה שוב ליד המקום שלי, ממלמלת לעצמה יום הולדת שמח. הפעם היא
הלכה הרבה יותר מהר, והמעיל השחור שלה היה סגור. האף שלה באמת
היה אדום.

שני ילדים שבאו לשחק שם לקחו לה את הבלונים, לא ידוע למה היא
חשבה שהם יישארו שם ושאף אחד לא ייקח.
ילדה משוגעת.

מוקדש לאנה / אן / אנני, שבכל מקרה אף פעם לא הייתה סגורה על
השם שלה