בחוץ יש קור נעים של תחילת החורף, היא יושבת על המרפסת הקטנה
וממתינה לו שיבוא.
עשן הסיגריות שלה מנהל באוויר הלח משהו, החושך מקבל אליו
בהכנעה את הענן הקטן שהיא נשפה החוצה. כוס הקפה שמונח לידה כבר
מזמן התקרר, היא לא באמת שתתה ממנו, רק איפרה לשם את הסגריות
לייט הזולות שלה.
היא עושה עיגולים קטנים ולבנים לאוויר, מרגישה בעצמה קצת בתוך
בועה.
היא שוב לבד, יושבת בחושך על המרפסת. שוב מדליקה סיגריה אחר
סיגריה וממתינה לו בכניסה.
היא יודעת שזה תמיד יהיה ככה, שהיא תמיד תחכה את אותו זמן
קצוב, ושהוא תמיד יגיע בדקה האחרונה, מתנשף ומתנשם. העור שלו
קצת סמוק מהמהירות של האופנוע שלו. הוא תמיד ימלמל אליה את
אותו משפט, ויחייך קצת.
"עשרים ותשע תשעים בבקשה. פיצה עגבניות ובצל, בתאבון גברת"