מערכה ראשונה
( חלון סגור, אדם עומד בחדר. )
אדם: "ראי מה עוללת לי שמש,
כאשר ברדת ירח כסוף,
הולדת יום כבוי באבל.
רוח מזרחית מקננת בחום
וכל חבלי העצב ניתקים במשב.
יגעה הדרך בה פסעו רגלי,
אבניה כדמעות המלקחות את ייאושי.
שלחי קרנייך שמש!
שקמי את שברי נשמתי המעוכה
והרימי את ראשי שוב,
בגאווה..."
( אישה נכנסת לחדר, מתמהמהת בהביטה בבעלה ומדברת. )
אישה: "הו בעלי היקר.
האם במקום בו כשלו רגליך
תצלח אותה שמש זקנה?"
אדם: "כמובן אשתי האהובה,
שכן את היא אותה שמש זקנה
ויופייך החבוי מאיר דרכים הנסתרות מעיני."
אישה: ( מצביעה אל החלון )
"תריסיך מוגפים אל היום
ואור אינו חודר.
הכיצד תמצא דרכים חדשות בעלי היקר,
אם הינך עיוור המגשש באפלת חדרו
ואינו מבין כי כובעו הבלוי מסתיר את עיניו?"
אדם: "כלו משאבי אישה,
האינך רואה?
אינני מסוגל להישיר ראשי אל העולם מנגד!
( מטיח את אגרופיו על הקיר בייאוש וזעם )
כל יום שעובר מניח על כתפי אבן נוספת
ורוחי הקטנה קורסת תחת משקל הייאוש!
האינך מרגישה?!"
( כעס מוחלף בבכי )
אישה: ( מניחה יד מרגיעה על כתפו )
"אל נא תשבר אישי,
תן לאהבתי לאחות את רוחך ולחטא פצעיך."
אדם: ( תופס בידה ומרחיקה מכתפו )
"אהבה לבדה לא תחזיק מאום,
ומה הטעם בה בעולם חשוך כמעמקי קברי?!
מה הטעם..."
אישה: "היה יום,
לקחת את ידי
לטוב ולרע,
עד יבוא מותנו.
אז גשרה האהבה בינינו
והיום, אמסור לך את לבי כבעבר
ודמי יפעפע בדמך
יזין את נפשך בתקווה נחושה.
קח את מילותיי והרם קומתך
כי לנצח יפעמו אהבתי ואמונתי בך."
אדם: "אינני ראוי לך אישה נערצת
וגם כי חרוזייך כפניני נחמה,
אין בהם כדי להצילני."
אישה: "שני בנים הבאתי לעולם
והם עתידינו.
אם אין בידך לפרוש כנף מעליהם
הם יפלו ויישברו.
כמוך..." ( מסיתה מבטה )
אדם: ( מרים ראשו באיטיות ומסנן בכעס )
"צאי מעלי אישה!"
אישה: ( מרכינה ראשה ועוזבת באיטיות )
אדם: ( לעצמו )
"גורל מוזר הוא זה,
המוסר אישה חזקה כמלאך
לאדם חלש ופשוט.
איך אביט שוב בעיניה מלאות הרחמים
ולא אאבד עצמי לדעת?"
מי שמעוניין לקרוא את ההמשך שיפנה אלי באי מייל |
