האוטובוס נוסע. ברדיו חדשות:
"שבע-מאות תאונות דרכים קשות.
אמש נפגעו עשרות בפיצוץ,
עדיין נמשכות עבודות החילוץ."

בספסל לפני יושבת ניצולה
ומספרת לנהג איך שפר גורלה.
בעוד יום-יומיים אגלה (בדיעבד)
שאותו גורל אכזר פגע פה על-יד.

הדרך נמשכת, הנופים מתחלפים.
מדי פעם באים פיהוקים עייפים.
ברדיו שירים עצובים בעברית:
"רשת גימ"ל, רק מוזיקה ישראלית".

עוצרים בבת-שלמה: "עשר דקות הפסקה"
(ואחר-כך דקה ואז עוד דקה).
הדרך נמשכת ואני מחליט לנסות
לספור את כל החיות הדרוסות.

צומת התשבי (אליהו הנביא),
והנה שדות העמק נפרשים סביבי.
עוברות עשרים דקות, אני מצלצל בפעמון-
הגעתי ובא גואל לציון.

כבר אחר-הצהריים, יום שישי היום.
אני אומר לנהג שבת שלום,
יורד מהאוטובוס ונושם לרווחה-
מחר שבת, מחר שבת, שבת מנוחה.

טוב שההגה בידיים של אגד.