באותו יום הרגשתי מבואס לאללה. נפרדתי מעינת. איפה נפרדתי? היא
זרקה אותי. אם כבר אני מספר סיפור אז אני כבר אגיד את האמת.
בכל מקרה, אני לא בא אליה בטענות. אפשר לומר שזה די מגיע לי,
למה אני מכוער לאללה והתפלאתי גם ככה שהיא לא זרקה אותי על
החודש הראשון. היא באמת ניסתה לעשות את זה בצורה עדינה כדי
שאני לא אפגע אבל אני, מה איכפת לי? זה קרה לי מספיק פעמים
וכבר למדתי שבכי לא עוזר לאף אחד. מה לעשות. לפעמים אני פשוט
לוקח "טיול רחמים עצמיים" כזה ומרגיע את עצמי עד הכישלון הבא.
איך שיצאתי מהבית של עינת החלטתי לעשות טיול כזה.
מצאתי את עצמי בפתח של הבית שלי, בית דירות ליתר דיוק, אבל מי
שם זין?
התחלתי ללכת לאט ברחוב. היה שקט יחסית ולא עברו הרבה מכוניות.
פה ושם גם ראיתי איזה ילד עובר עם חבר שלו, שניהם שמחים, בלי
בעיות בחיים, בלי בלגן... שניהם פשוט רצו ברחוב כמו משוגעים
חסרי מטרה.
כשאני הייתי קטן אנ'לא ממש הייתי כמוהם. אני הייתי מאלה שישבו
בפינה של הכיתה ושתקו כל החיים שלהם. עד כדי כך שכתבו עלי בספר
מחזור: "מעט ביישן אבל תמיד מוכן לעזור", או משהו כזה, מי שם
זין.
המראה הזה ממש לא עזר לי. הרגשתי צורך לדבר עם מישהו. צורך
להרגיע את עצמי באיזושהי צורה. עצרתי לרגע והתיישבתי על שפת
המדרכה, התחילה לכאוב לי הבטן.
זה די מדכא לחשוב על זה: מעולם לא היה לי מישהו לדבר אתו.
אפילו המשפחה שלי התרחקה ממני משום מה. הם חשבו שכדאי לי לגדול
לבד, להתבגר, אני יודע?
בתכל'ס הם סתם לא אהבו לראות את הפרצוף שלי.
אבל המחשבה על דברים מדכאים לא עוזרת לבן אדם בן 23 חסר חיים
שהולך ברחוב רק בשביל לקבל טיפה רחמים עצמיים. היא לא עוזרת
בכלל.
הקמתי את עצמי בכוח מהמדרכה והמשכתי ללכת. אני צריך להתחיל
לעשות קצת ספורט.
אחרי קצת זמן הגעתי לרחוב סוקולוב, רחוב שתמיד יש בו מלא
אנשים. דווקא הפעם היו קצת פחות מהרגיל, אבל זה ממש לא עניין
אותי.
כשאני חושב על זה, הדבר היחיד שאי פעם ניחם אותי בטיולי רחמים
עצמיים האלה זה הידיעה שיש אנשים במצב הרבה יותר גרוע משלי.
אני לא מדבר על כל אלה שחולים סרטן או נכים, אני מדבר על אנשים
שרק מהבעת הפנים המיוסרת שלהם אתה מבין באיזה דיכאון הם
נמצאים. יכול להיות שהם נולדו עם איזה עיוות בפנים שגורם להם
להיות ככה אבל ממש לא נראה לי.
אתם יכולים לחשוב שאני בן אדם מניאק אם כשאני רואה אנשים עם
הבעות של סבל אז אני נעשה שמח, יכול להיות שאני באמת כזה, אבל
נראה לי שזה משהו בטבע שלנו שגורם לנו להיות כאלה, חוץ מזה,
נראה לי שכל עוד אני לא פוגע במישהו בשמחה שלי, אז זה מותר.
קיצר, אז הסתכלתי על כל האנשים האומללים שהלכו להם עם חבריהם
האומללים גם כן, ובשלב מסוים כבר התחלתי להרגיש כאילו אני נהפך
לאחד מהם, לחלק מהקהל הזה שרק לראות אותו ליותר מכמה שניות
יכול להרוס למישהו את היום.
לי כבר נהרס היום. כל מה שנשאר לי לעשות זה לשים ידיים בכיסים
ולרחם על עצמי, ואפשר לומר שחצי מהחיים שלי אני כבר עושה את
זה. בחצי השני אני ישן אז אני לא ממש חושב על כלום, או שאני
פשוט לובש מכנסיים בלי כיסים.
המשכתי ללכת לאט וחשבתי על מה שהספקתי בחיים שלי. הרשימה לא
הייתה ארוכה. הייתי צריך איזה שינוי. לא משנה איזה, פשוט הייתי
צריך משהו שישנה אותי באיזו שהיא צורה, ולא היה לי סיכוי לדעת
שהדבר הזה יהיה ילד שמן ומכוער שאכל פלאפל בפיתה באמצע הרחוב.
הוא עמד על אי תנועה, וזה נראה כאילו הוא רוצה להישאר שם ושאין
לו בעצם שום רצון לזוז משם. הוא היה שקוע בפיתה שלו והוא נגס
בפלאפל בעדינות כדי שהוא לא ימרח על עצמו טחינה. כל עולמו של
הילד היה מרוכז מסביב לפלאפל הקטן ששכן לו בתוך הפיתה. ככה זה
נראה לי לפחות. ואני, בלי להרגיש הלכתי לאט לכיוון הילד ואפילו
נתקעתי ברומנייה זקנה אחת שסחבה את הקניות שלה הביתה. היא יללה
ברומנית כמה קללות שאם הייתי יודע רומנית הם ודאי היו גורמים
לי לרצות לחנוק אותה, אבל אני פשוט המשכתי ללכת. הילד בכלל לא
שם לב אלי. אני פשוט נמשכתי אליו כמו שנחש נמשך אל חליל של אחד
מההודים האלה. הילד המכוער והשמן הזה נראה כל כך מסופק ומרוכז
בעצמו, הוא כל כך הזכיר לי את עצמי.
התבוננתי בו כאשר לפתע נשמע רעש חזק וארוך אשר נתקל ברוח
המערבית הקלה שנשבה. כל הולכי הרגל הפסיקו לזוז, מכוניות נעצרו
והציפורים הפסיקו לצייץ.
הרומנייה הזקנה הפסיקה לילל והתעלפה. נהגים החלו לצאת בתדהמה
מהמכוניות שלהם ולהתבונן בילד. הילד המשיך לאכול את הפלאפל שלו
בלי להסתכל קדימה בכלל. מבטו היה נעוץ בפיתה שכבר הייתה אכולה
כמעט לגמרי.
הליכתי הפכה לאט לאט לריצה. דאגתי לשלום הילד, ידעתי שהוא לא
יודע מה קורה מסביבו והייתי בספק אם מישהו הבין. לילד היו
כוחות שלא ראיתי עוד בעבר, כוחות שללא ספק עדיף שהיו נשמרים
בסוד. הבנתי שמדובר פה בדבר מיוחד במינו. סרחון עז הציף את
הרחוב ושלושה זקנים חטפו התקפת לב, אחד עוד הספיק לברוח בצליעה
מהאיזור. החלו להיווצר פקקי תנועה בכל לב העיר.
הבנתי שאם כל פעם שהילד היה מפליץ זה היה ככה אז כבר היו
מכריזים עליו כעל סכנה לציבור מזמן, ולכן שיערתי שזה נגרם בגלל
אוכל מסוים מאוד... פלאפל בפיתה לדוגמא.
רצתי לכיוון הילד ואחזתי את ידו בחוזקה. הוא לא הספיק להגיב
כאשר גררתי אותו איתי למורד הרחוב במהירות והמשכתי לרוץ עד
שנכנסתי אתו לסמטה מבודדת.
מראה גרגרי הפלאפל שירדו משפתיו לא היה מלבב על פרצופו ההמום.
-"מ-מ-מי אתה?" הוא גמגם, בעודו יורק חלקים לעוסים של פיתה.
-"תגיד תודה שהצלתי אותך", פלטתי. "הלכו להרוג אותך שם".
-"על מה אתה מדבר?" הוא השיב בבהלה, נו טוב, לפחות הוא הפסיק
לגמגם, צעד ראשון...
-"פעם ראשונה שאתה אוכל פלאפל, נכון?".
-"איך ידעת?".
-"תחושת בטן", השבתי.
הוא כבר נרגע לגמרי, ראיתי. למרות שאני לוזר גדול, אני מקנה
לאנשים תחושה של בטחון.
-"נו טוב", הוא משך בכתפיו, "אני לא יודע מי אתה, אבל אני צריך
לשירותים הבית שלי הוא שני מטר מקניון רמות, אז תעזוב אותי
ואני אסתדר".
לא ידעתי למה הוא אמר את השם המלא של הקניון, אנחנו היינו ממש
מאחוריו. הוא היה פשוט יכול להגיד שהבית שלו הוא שני מטר מכאן
וזה היה מספיק, אבל זה לא הכי עקרוני. נתתי לילד ללכת לביתו,
ואיך שעזבתי אותו הוא התחיל לרוץ. דווקא חבל, אני בטוח שהיינו
מסתדרים טוב ביחד. הילד הזה הזכיר לי את עצמי בגילו וזה די
ניחם אותי לחשוב שאני לא לבד.
הלכתי עם ידי בכיסים לאט חזרה הביתה, ובעוד אני חושב על החיים
ועל כל מיני דברים כאלה, שמעתי פיצוץ כביר מאחורי.
ציפיתי שייקח קצת זמן עד שהקניון יתפוצץ אבל הצנרת מתחתיה
כנראה לא החזיקה מעמד. ראיתי מרחוק את המבנה הכביר קורס וחלקים
ממנו מתעופפים לכל עבר, היה זה מחזה מדהים, אבל לא היה לי מצב
רוח לזה אז המשכתי ללכת בחזרה הביתה.
בערך איפה שראיתי לראשונה את הילד עצרתי במקום כי משהו לא נראה
לי בסדר, ראיתי צל קרוב לצל שלי, וככל שהשניות עברו הצל הלך
והתרחב.
אז זה קפץ למוח שלי.
הבנתי לפתע מה לא בסדר עם החיים שלי, והיה זה הילד הזה שגרם לי
להבין שאני צריך לתפוס את עצמי בידיים לפני שיהיה מאוחר מדי,
לעבוד על עצמי הרבה ולהפוך להיות לבן אדם נורמלי ומצליח. לא
יודע למה הילד גרם לי לחשוב על זה אבל גם איינשטיין הגיע אל
תורת היחסות תוך כדי ארוחת בוקר. לך תבין.
הצל הענק היה של שלט הניאון העצום של "קניון רמות". אני משער
שיש בזה קצת אירוניה שהוא נפל עלי. אני משער שזה גם יכול להיות
פתרון לכל החיים המסריחים שלי. מי היה מאמין שהוא עף את כל
ה500 מטר האלה דווקא עלי.