ביתם של מעסיקיי היה גדל מידות, וגן רחב ידיים הקיף אותו.
הייתי נכנס לשם בדחילו ורחימו מן הדלת האחורית לאחר שרחצתי
היטב את בשרי מזיעת הגומי של המטעים והחלפתי את בגדי-המשגיח
האדומים בחליפה טרופית בהירה וקצרת שרוולים. לאחר הדיווח
השבועי למנהל החשבונות של המטעים, הייתי סוקר בענין בלתי נגמר
את הפאר מסביב. אפילו פה, בחלקו האחורי של הבית, בו נמצאו
משרדי המטעים וחדרי העבודה של בעל הבית ופקידיו, צופו הקירות
ביריעות בד רקום בשלל צבעים, ורהיטי המשרדים עשויים היו עץ
אדמדם בעל ברק כהה, עמום ויקר למראה. בחלק זה של הבית התרוצצו
ארבעת ילדי המשפחה- שני בנים בוגרים ושתי בנות צעירות- הם היו
יוצאים ובאים, משתובבים כדרכם של ילדים. לעיתים היו נעלמים בגן
הענק וגורמים לצוות גדול של משרתים לצאת בעקבותיהם.
בעלת הבית היתה אשה שתקנית. גם מבט עיניה היה חסכני במילים.
בהביטה בי הרגשתי בכל עצמותיי כי ככל בן תמותה נאמד ערכי על פי
תפוקתי היומית. על כתפיהם של פועלי המטעים עמדו משרתי הבית,
והמשגיחים במטעים עמדו על שלב גבוה אך במעט בסולם החברתי שראשו
בשמיים. בעלת הבית אהבה מאוד את העבודה בגן. מדי יום בילתה בו
שעות ארוכות, כשהיא מפקידה את הטיפול בארבעת ילדיה בידיהן של
אומנות מקומיות. השמועות אמרו שהיא מדברת עם הצמחים, שהיא
אוהבת אותם אף יותר מאשר את ילדיה ומשפחתה. לאחר שנים, כשהייתי
נזכר בדמותה הדקה, ששערה הבהיר הודק בפקעת, הייתי מהרהר כיצד
זה מכל הבריות שבעולם דומה אשה זו בעיניי לג'ו דווקא.
ג'ו היה טיפוס מיוחד במינו. בצד היותו פועל שחור משחור כשאר
הפועלים ובעל הספק עצום ויוצא דופן, היו לו ידיעות נרחבות
בתחומים מגוונים. הוא התמצא באופן מרשים בהיסטוריה ובגיאוגרפיה
והתעניין מאוד בפוליטיקה. התידדנו, ג'ו ואני, מאמץ לא גדול
נדרש ממני על מנת לחוש כלפיו רגש קרבה, ותחומי-הענין המשותפים
לשנינו עשויים היו לגשר על פני תהום רבה. הוא דיבר אתי בשפתי
שלי על רבדיה העמוקים ביותר - טעמים משותפים, סלידות משותפות
והומור משותף - כאילו עצם ידיעתו את ההיסטוריה "שלי" הפכה אותה
להיסטוריה "שלו". אך היה דבר מה, אשר גרם לי מועקה. ג'ו נופף
לפני בידיעותיו כמי שמנופף בבננה לקוף.
לא אחת ייסרתי את עצמי על כי צרות אופקיה של בעלת הבית קנתה לה
שביתה גם בליבי, אבל גם אם שאפתי לכך הרי שברבות הימים לא
יכולתי לראות את עצמי כשווה לפועלי המטעים. שביל זהב לא היה
בנמצא, וסופו של דבר נדחקתי בלית ברירה לתוך שריון מתכת קר
ובלתי חדיר, אשר הלם את מעמדי. לא היתה כל נקודת תורפה.
התמזגתי עם תפקידי בשלמות. החיים באזור הטרופי, ובייחוד העבודה
הגופנית הקשה במטעי הגומי, אינם קלים. היו ימים, בהם הרגשתי
כיצד סובבות מחשבותיי סחור סחור ומזמזמות בתוך ראשי הנאפף הבל
חם ולח. בתוכי, מבלי שידעתי זאת, נמשכה התסיסה, והיא איימה
לבקע את קליפתי הפנימית הדקה. חייהם של הפועלים סיקרנו אותי,
סלידה קלה ובלתי רצונית גרמה לי, אמנם, להירתע כל אימת שריח
זיעתם ותבשיליהם החריפים עלה באפי, אך ג'ו היה שונה. במחיצתו
יכולתי לשוב ולהאמין כי אין בי דעות קדומות. לפיכך טיפחתי את
הידידות בינינו. הוא נגע בנשמתי, והקל עלי לראותו כבן אנוש, אך
חשדנותי הטבעית (טבע שני שהתגבש בי בהשפעת מגע המתכת הקר של
שריוני...) לא הניחה לי לראות רק את צדו האחד של המטבע, ואני
הבחנתי כי ג'ו הננו מתחזה.
לא הופתעתי כלל, כשהסתבר לי כי איננו מסוגל להבחין ביני לבין
יתר "אדומי המדים". ללא התג המוצמד אל דש חולצתי, ואשר שמי
צוין עליו, לא הכירני כלל למחרתו של לילה, בו הפלגנו בשיחת
נפש. ללא מדיי האדומים אף לא הבחין בנוכחותי. לעומת זאת, יכול
היה לזהות במדויק עץ מסוים בינות אלפי העצים שבמטע. תמיד זכר
היכן סיים את מלאכת אמש והיכן יימצא היום. הוא לא סימן את
העצים, לא היה בכך כל צורך, הוא פשוט הכיר באופן עצי כל עץ ועץ
במטע. כל אחד מהם יחיד היה ומיוחד, שלא כמוני. הבחנתי היטב גם
במניעיי שלי, בהתענגות על שבירת הכלים. שיחות הנפש עם ג'ו היו
חריגות בנוף האנושי, ששרר במטעים. ידידות בין משגיח לבין אחד
הפועלים היתה בלתי מתקבלת על הדעת. הדבר היה מופרך עד כדי כך
שאיש לא חשב להתגונן מפניו באמצעות חוקים מתאימים או אמירה
מפורשת. הידידות בינינו נחשבה לדבר כה יוצא דופן עד כי העדיפו
שלא לראותה. החריגות היתה גדולה בעיניהם מכדי שיוכלו לפוטרה
במנוד ראש או אף בפעולה חריפה כמו פיטורים.
תמונת עולמם הסדורה והבנויה לתלפיות נקמטה, וחורים נבעו בה
וסדקים. משמעות עמוקה עמדה בבסיסה של ההפרדה הבין גזעית.
צאצאיהם של אדוני המטעים, אשר התנחלו בארץ לפני דורות רבים,
והיו לבניה מאז ומעולם ולאדוניה לעולם ועד, היו שונים ממני.
מהותם קשה כאבן וקרה כמתכת. כל פגיעה באדנותם שמטה את הבסיס
לקיומם. הם היו בעלי קסם מעורר יראה כמו אחד מאיתני הטבע.
אבל יכולתי להבין כיצד חשו, כיצד אחזה הבעתה בגרונם למראה
עולמם המשתטח ומתעוות והופך לציור קמוט, למראה התעתועים של
בן-חושך הלוחץ את ידו של מי שחשבוהו לבן-אור. הכלים נשברו, מסך
השמיים נקרע ואור זר נטף דרכו.
http://stage.co.il/Stories/183147
ת.