מי שהעז וירד בשש עשרה המדרגות הלולייניות והדף דלת-עץ כבדה,
שנפתחה אל מסדרון ארוך וצר, עמד בסופו בפתחו של חדר העבודה של
אמי.

על השולחן הארוך שררה תמיד ערבוביה של מכשירים וכלים שונים
ומשונים, מוטלים על גחונם, ממתינים לידיה הזריזות, שתתקנה את
הדרוש תיקון.
הייתי ילדה קטנה,והיא בנתה עבורי צעצועים ומשחקים יפים
ומיוחדים כל כך. אף לאחת מחברותיי לא היו כמותם.
היה לי בית בובות גדול, בן שלוש קומות. חדרי שינה היו בו ומטבח
ושפע רהיטים, והוא אוכלס במהירות בארבע בובות בנות מזל.
ארבע בובות, שהבעה עסוקה וכבודה להן, ישבו סביב שולחן התה בחדר
האורחים. אחת מהן אחזה בספל כשזרתה זקופה באוויר, בעוד חברתה
טרודה בהתבוננות מרוכזת במראה שבידה. השתיים הנותרות שוחחו ללא
קול, ידיהן החוו באוויר תנועות רחבות, רבות הבעה ודוממות.

באחד מחדרי השנה בביתן ניצב ארון עץ.
יד גולמנית של ענק רך בשנים, ידי שלי, פלשה אל תוך החדר השליו,
וקטפה את החפץ הזעיר והנפלא. עיני ענק סקרניות הציצו אל קרבו,
אל הבגדים המקופלים על מדפים ואל השמלות הקטנטנות שנתלו על
קולב אצבעוני.
דלתו השמאלית של הארון שובצה לכל אורכה בשתי מראות גדולות
שסבבו על ציר משותף. ככל שהצטמצמה זווית הפתיחה ביניהן, ורק
עיני וקצה חוטמי נתחבו בקושי ברווח הצר, כך רבו בבואותי
המשתקפות בהן. אינסוף העולמות, שקופלו על מדפים באפלולית,
איימו לנתץ את עולמי ולפרוק אותו מממשותו.

הבובות היו בוגרות ממני, נשים זעירות ומרוצות, זקופות גבה וזרת
ולבושות בקפידה. הן לא גילו ולו שמץ עניין בפלא המראה השוכן
בביתן. לעומתן אני, תינוקת שכמותי, הקטנתי והגדלתי את הזווית
שבין המראות, ובחנתי את צדודיתי. השתעשעתי בהתבוננות בעצמי
פנים ואחור ובחריצת לשון לבבואותי. מחשבותי שולחו לארבע רוחות
השמיים, והרהור תועה ועקשני שב ממסעותיו וחייך אלי - כיצד
נראית השתקפות של מראה בתוך מראה?

ככל שניסיתי להציבן זו מול זו ללא כל חציצה, לא עלה בידי לראות
את פניה האמיתיים של המראה, עד אשר הציבה לפני אמא קובית עץ
צבעונית. דרך עינית, ששובצה באחד מקצותיה, יכולתי להציץ אל
עולמן הנסתר של המראות.
לא היה שם דבר.
הקוביה היתה ריקה לחלוטין, לבד מן הנקב הזעיר והנורה החשמלית
הצמודה אליו שנוכחותם הוצנעה בקודקוד.
לא כלום.

"מדוע?" תמחה אמא שנים רבות מאוחר יותר, כשקמטי השנים יחרצו את
לחיי, ואצטלת האטימות הילדותית שוב לא תהיה על פי מידותיי.
"והרי אין סוף ליכולתן לשקף זו את זו, ואין להשוותה כלל
לשיקופו של עצם כלשהו. כך, כשניצבות הן זו מול זו, חוזות
עינינו בפלא, בנצח קטן".

"זה ריק לגמרי!"
בשמחת בוסר טענתי מחדש את עולמי בממשיות רעננה, הנובעת כמעיין
מריקותו של עולם המראות.
"זו סתם קוביית עץ."
עיני ליטפו את הקוביה הצבעונית, כל צלע נצבעה בצבע אחר,
אצבעותי הקטנות חלפו בלהיטות על המרקם המחוספס, ומלוא ריאותי
שאפתי ריח עץ וצבע ודבק נגרים.
אמא חייכה, ונעלה את הקוביה גבוה בארונה על מנת שלא להורידה
משם עד שלא תסור סכנת הידיים, המגוננות על עולמן הילדותי בבלי
דעת, ובבלי דעת, בגולמניות טעונת זדון, תנפצנה את הנצח הקטן
לרסיסי זכוכית וכפיסי עץ.

"וכך, כשהן ניצבות זו מול זו חוזות עינינו בנצח קטן." תאמר אמא
שנים רבות מאוחר יותר, ואז כבר אניד ראשי בהסכמה, צמאה לשמוע
עוד.
"אלא שהלא כלום הגלוי לעין עומד כשומר ומסיח דעת בשערי האינסוף
הסמוי מן העין. המראות מתאוות להביט זו בזו. כל אחת מהן,
בהביטה בחברתה, רואה את עצמה בלבד.
בכך דומות הן דמיון מופלא ליצורי אנוש. חולמות הן את חלום
בבואותיהן האינסופיות, בעודן נתונות בסד העץ הסגור מעשה ידי.
השתקפויותיהן קיימות ממש כמותן, כפי שהן קיימות כמוני ממש, כפי
שחלומותיהם של בני האדם ממשיים הם כמותם.
לא, אין הן זהות לבני האדם. יצורים שונים הן, ועולמן מיוחד
להן, אך הן דומות לנו ואנו להן והן לנו ואנו..."
אמא תשתתק ואז שתינו נצחק כי פיתוליו של האינסוף ידגדגו את
כפות רגלינו.

ת.ה.