שלום לך, ילדה יפה (שכבר לא שלי)...
זה זמן רב שלא כתבתי לך. אני יודעת, כך סיכמנו, ואין בכך שום
דבר מיוחד לכאורה, אך עדיין... אני ממש מתגעגעת אלייך. הלוואי
ויכולתי להיות איתך עכשיו. האמיני לי, אני לא יודעת מאיפה בא
הרגש הזה. כל-כך חזק, יותר מכל הפעמים שבהם בחרתי לא לדבר
איתך, ופשוט התחמקתי משיחות וממפגשים איתך. הפעם הזאת,
האחרונה, הודעתי לך סופית שאני רוצה לנתק את הקשר. זו ללא ספק
אחת ההחלטות הקשות ביותר שנאלצתי לעשות, וללא ספק הוויתור הקשה
ביותר. אך את חייבת להבין אותי, נשמה.. זה לא היה טוב, לא
בשבילך ולא בשבילי. איכשהו נדמה לי שאת עדיין כועסת עליי.
זוכרת שהשוויתי אותך למישהי אחרת שהייתה לי בעבר? אז זהו,
שאיתך עשיתי מה שלא עשיתי איתה. איתך חתכתי לפני שהספקתי לפתח
אלייך אובססיה, שממנה היית סובלת (ע"ע- תמר) וגם אני הייתי
הולכת לעזאזל, גם במחשבות שלך וגם ברגשות שלי. מזל שהספקתי
לעשות את זה, וגם התחשבתי במוח שלי (למרות שהוא לא הביא לי
הרבה תועלת בזמן האחרון).
אני מקווה שאת נהנית. שכיף לך, ואת מרוצה ומאושרת. אוי, על מי
אני צוחקת? אני מקווה שאת סובלת, מוטרדת, עצובה ומתחרטת שזה
נגמר ככה. לא מפני שאני שונאת אותך, חלילה, אלא פשוט אני רוצה
לחשוב שהיה לך רגש כלשהו כלפיי. קצת אנוכי, אני יודעת, אך את
לא יודעת מה זה לתת ולתת ולא לקבל דבר בתמורה. לא, את זה לעולם
לא תביני, וגם אני שרוצה לדעת שיש לך רגש כלשהו כלפיי, לא
מאחלת לך את הגהנום הזה. באמת.
אני מקווה שאת יודעת שבמכתב הזה אני פותחת פצעים מהעבר, וידוע
לי שזה מנוגד לכל השיטות של "תשכחי ממנה". אבל מה לעשות, אני
לא מסוגלת להשאיר את זה בפנים, וזאת השיטה הכי לא מטרידה
שמצאתי להגיד לך מה אני מרגישה. אני רוצה שתדעי שכיף לי, שטוב
לי ואני שמחה בחלקי, פחות או יותר. אין לי אף-אחת. אני גם לא
רוצה. סתם צרות. היה נחמד אם היית לצידי עכשיו, אבל כמו שמישהי
שבאופן יוצא-דופן יותר צודקת ממני, אמרה פעם: "עדיף שלא נדבר
עכשיו, כדי שנוכל לדבר אחר-כך."
אוי, כמה אני מחכה לאחר-כך הזה. אבל כמו שאני ואת יודעות,
השיטה הזאת תעבוד רק אם אף-אחת מאיתנו תצפה לו.