חלק א': אכזבה

ההורים שלה קראו לה אכזבה.

   זה לא שהם אמרו לה כל הזמן שהיא מאכזבת אותם, אלא הם באמת
קראו לתינוקת שלהם, לאחר לידתה, בשם: "אכזבה". זה היה השם שלה,
השם שהיה כתוב בכל המסמכים, השם שכל מי שהציגו אותה בפניו
הכיר, לפני כל שם אחר:

אכזבה.

  מיותר לומר, שהילדים שהקניטו אותה כשהיא הייתה צעירה יותר
לא היו צריכים להמציא לה שם "חיבה" משפיל, או לעוות את השם שלה
באופן שיתאים לצרכים שלהם. הם רק היו צריכים לומר את השם המלא
שלה, השם שהיא נולדה איתו, והם כבר פגעו בה, ריסקו אותה ושברו
אותה לרסיסים מבפנים:

אכזבה.

  כמובן שמאוחר יותר ההורים שלה הרגישו רגשי אשמה על המעשה-
הרי זו טראומה לכל החיים- אז הם קיצרו את השם ונתנו לה שם
חיבה: "זב", או אם הם הרגישו צורך להמציא משהו בעל צליל חיבתי,
למרות שלא הייתה בהם טיפת חיבה אליה, אז הם קראו לה: "זבי".
היה יכול להיות יותר גרוע, הם היו יכולים לקרוא לה בכינוי:
"כזב", או "אכזבי" או משהו בעל צליל נורא שכזה. החברים המעטים
שלה קראו לה "זב" והמבוגרים שלא יכלו להביא את עצמם לקרוא
למישהי "אכזבה", קראו לה "זבה". כמעט כולם קראו לה "זבה" ורק
ההורים שלה קראו לה "זבי", כאילו שמספיק להוסיף י' אחרי מילה
וזה הופך את המילה אוטומטית לשם חיבה מצוין, שמכפר על לקרוא
לילדה שלכם "אכזבה".

   היא ידעה גם למה הם קראו לה "אכזבה", למרות שהיא אף פעם לא
שאלה אותם. שני ההורים שלה היו בעלי מומים רציניים ומכובדים,
כאלה שמעלים אותך אוטומטית לסטטוס של האנשים הנחשבים
והמצליחים, אפילו אם לשניהם זה מום חיצוני. למרות שהמומים שהכי
נחשבים הם המומים הפנימיים, למומים חיצוניים יש תפקיד חשוב
בחברה- הרי מראה חיצוני עושה את הרושם הראשוני. ככל שהמום יותר
רציני ויותר בולט, ככה אנשים מסתכלים עלייך אחרת, כאילו שאתה
סלבריטי שצריך להופיע בכתבי עת או משהו, כאילו שאתה מפלנטה
אחרת. ככה היו ההורים שלה- בעלי מומים רציניים. אבא שלה היה
גמד כי משהו אצלו לא סיים להתפתח טוב כשהיה קטן. בהתחלה אמא
שלו פחדה שהוא יהיה "רגיל", שלא יהיו לו מומים קשים, אבל אז
הוא הגיע לגיל שש והפסיק לגבוה ולהתפתח. כמה שהיא שמחה, היא
עשתה מסיבה באותו יום כדי לחגוג. היו לו גם כל מני נקודות כהות
על העור, אבל אכזבה לא הייתה בטוחה שזה מזה, או ממשהו אחר.

  אמא שלה הייתה סיפור אחר לגמרי. אמא שלה הייתה גבוהה, עם
שיער בהיר כמו השמש בשקיעה ועיניים צלולות כמו המים בנהר. היה
בה משהו אחר, משהו שלא מוצאים כבר בימנו, אבל אכזבה לא ידעה
להגדיר מה זה היה בדיוק. אבל לאמא שלה היה מום רציני ומאוד
בולט- לא היו לה ידיים. כך שאולי המום לא לגמרי שינה אותה
חיצונית, אבל הוא היה שם, היה ברור שהוא מום וכך גם לאמא שלה
היה מעמד של יוקרה בעיר שלהם.  כל אמא משננת לילדיה לפני
השינה: "תזכור חמודי, אתה צריך להודות לאלוהים על המומים שלך,
אפילו אם הם נראים מפחידים. הרי כל אחד יודע שככל שיש יותר
מומים, ככה יש לך יותר סיכוי לשרוד יותר זמן, ולהצליח להעביר
את המום לולד הגנטי שלך."

    ובולד גנטי, היא התכוונה לילד, אבל תינוקות לא נולדים
יותר בעולם, כי נשים כבר לא יכולות להרות. אבל למזלנו, מדובר
בחברה מתקדמת טכנולוגית והילדים מיוצרים מהגנים הפגומים של
ההורים שלהם, שנמצאו מותאמים גנטית ובעלי הסיכויים הכי גבוהים
להעביר את הפגם הלאה. מייצרים את העובר, ואז מאחסנים אותו בתוך
מכשיר כזה ששכחתי איך קוראים לו-מן שם ארוך ומסובך כזה- שמזין
את העובר ונותן לו מקום להתפתח ולגדול, בלי לחפש רחם. לחלק
מהנשים גם אין עוד רחם, מאז... מאז. בקיצור,  פגם גנטי רציני=
יותר סיכוי לשרוד, ויותר סיכוי שהילד שייצא מהזיווג הגנטי
ישרוד אף הוא. ככה זה מאז הפצצה ההיא, ששינתה את כולם והפכה
אותם לשונים, ל.... למוטציות, זאת המילה, לא?

  כשאכזבה רק נוצרה, היא נראתה בריאה לחלוטין, בלי שום מומים
בכלל. הרופאים הרגיעו את ההורים המודאגים, ואמרו להם שהרבה
פעמים בהתחלה לא רואים שום דבר. העובר עוד לא התפתח מספיק
והמומים.... לפעמים לוקח להם זמן להתגלות. ההורים שלה חיכו
וחיכו וצפו בעובר שלהם מתפתח לתינוקת, ושום דבר, כלום. נאדה.
הם התחילו להילחץ, אבל שוב פעם הרופאים הרגיעו ואמרו שהסביבה
המוגנת של המכונה לפעמים מעכבת את היווצרות המומים. ברגע
שהתינוקת תגיח לעולם הקר והחולה שלנו, אז המערכת החיסונית שלה
תתחיל לקרוס, אז יתחילו להופיע שטפי דם וקרישת דם וכל מני
בעיות ותקלות. ההורים שלה חיכו וחיכו, התפללו לכל אל שהכירו-

כלום.

    אז הם קראו לה אכזבה. היא אכזבה אותם, כמובן, משום שכזוג
בעלי מומים רציניים ומכובדים, הם לא יכלו לאפשר לעצמם שהתינוקת
שלהם תהיה חסרת כל מום, הרי דבר כזה לא אפשרי! ואפילו אם הוא
אפשרי, הסיכויים שתינוקת כזאת תשרוד יותר משנתיים הם אפסיים.
פגם גנטי= הישרדות, ותינוקת שלהם חייבת לשרוד, הם לא יסכימו
לשום דבר אחר. הרופאים אמרו להם שאם יופיעו מומים, זה יהיה עד
גיל שנתיים. אם התינוקת בת שנתיים ואין מומים, היא בטוח תמות,
ולכן הדבר היחידי שניתן לעשות זה לחכות- להופעת המומים, או
למוות של התינוקת.

    אז הם חיכו שנתיים, קיוו והתפללו, עצרו את נשימתם וסירבו
לאפשר לאנשים מלבד הרופאים לראות את הילדה הקטנה שלהם. לסיפור
הזה יש סוף טוב, כי אחרי שנתיים משהו התחיל לכרסם את העור של
הילדה והייתה לה צלקת אדומה וצעקנית על חצי מהפנים שלה- צד
שמאל- מחצי המצח לאוזן השמאלית שלה (היא הייתה חרשת באוזן
אחת), ללחי שלה ולגרון. היו לה שתי עיניים פועלות, אבל אין מה
לעשות, צריך לקחת את מה שנותנים לך, וזה מה שאלוהים נתן לזוג
הורים. גם הזרת שלה ביד שמאל הייתה שבורה והיא לא יכלה לקפל
אותה, אבל זה פגם כל כך קטן שהוא לא נחשב. מה שהיה חשוב, זה
שלתינוקת שלהם יש מום ראוי, סיכויי הישרדות טובים ויכולת
להעביר הלאה את המום בתורשה, וככה לעזור לאכלס מחדש את העולם
החרב.

    אולי זה מקום טוב להסביר את המשפט האחרון, אני לא יודעת
עד כמה אתם יודעים מה התרחש באותם ימים בעולם, או לפני אותם
ימים. מאז הפצצות הביולוגיות שנחתו בלב צרפת, בארצות הברית,
בסין ובמצרים ב2040 לספירה הנוצרית, התרחשו שינויים על פני
כדור הארץ. החומר שהשתמשו בו הרג מאות מיליוני אנשים,
מיליארדים אפילו, וטווח ההשפעה שלו המשיך להתפשט. הצמחייה
ובעלי החיים נהרגו, לא היה להם אפילו סיכוי, אבל אחרי כמה זמן
זה הפסיק להרוג. ההשפעה השתנתה, ומי שבא במגע עם החומר (זאת
אומרת, מי שלא מת מיידית) השתנה. תשאלו את המדענים שלכם מה
קרה, כי אני לא יודעת להסביר את זה, אני לא מדענית, אבל משהו
קרה להם פיזיולוגית, מבפנים. נשים החלו להפיל עוברים בכל רחבי
העולם, נקודות התחילו להופיע בכל האזורים בגוף, מחלות שחלפו
כבר מן העולם חזרו, אבל בעיקר נולדו מוטציות. אנשים עם שש
אצבעות, אנשים בלי גפים, אנשים עם בעיות עור, דימומים פנימיים
וכל דבר שאתם יכולים לדמיין.

    במשך מאות שנים, העולם הפך לשממה- שום דבר כבר לא צמח, כי
כל החומר נספג באדמה. רק המוטציות החדשות שרדו, אנשים "רגילים"
לא הצליחו לשרוד בעולם החדש. לא נשארו בעלי חיים על פני האדמה
ולא היה מה לאכול, בשביל מה לחיות. בהתחלה אנשים אכלו ממכונות
שהכילו כבר מזון מלפני הפצצות, אבל אחרי כן הם התחילו לייצר
מזון סינתטי- לא מהחי ולא מהצומח. הקדמה הטכנולוגית לבדה אפשרה
את מהלך החיים התקינים, ואנשים נאחזו במכונות ובטכנולוגיה, כמו
שטובע נאחז בגלגל הצלה- הם לא הרפו. הם התחילו להשתמש
בטכנולוגיה כתחליף לכל דבר קיים בעולם- אוכל, עזרה, חיות מחמד-
הם לא סמכו יותר על שום דבר שלא עשוי ממתכת, ויכול לשרוד מתקפה
ביולוגית וכימית.

    אנשים כבר לא סמכו אחד על השני יותר, הרי אנחנו בשנייה
יכולים להיעלם, אבל המכונות ישרדו. לכן הם הסתגרו בתוך עצמם,
ובתוך המסגרת המשפחתית המצומצמת שלהם. אנשים הפסיקו לצאת
מהמבנים הנטושים ששימשו להם כבית ומסתור והתכנסו כקבוצות
עוינות אחת לשנייה. הטריטוריות היו מוגדרות, השטח היה שטח אש,
ואסור היה לעבור לשטח של קבוצה אחרת. הייתה ממשלה שנקראה
"ממשלת היבשות" ואכלסה תחת גגה את כל אזרחי העולם, אבל לא
הייתה לה שליטה ביטחונית אמיתית ומה ששלט היה אי סדר, כאוס
והכנופיות.

  ובחזרה לגיבורה שלנו, אכזבה. אכזבה גרה עם ההורים שלה וכלב
המחמד שלה:"B-14". הכלב שלה "B" כפי שהיא קראה לו, היה מדגם
ישן יחסית של כלבים. ההורים שלה רצו להחליף אותו בדגם המחודש
יותר,   "B-26'', שמסוגל גם לנקות אחרי עצמו, להוציא את עצמו
לטיולים כאשר צריך, ולא מטריד אותך. דגם 26 הוא הדגם המושלם
ביותר של כלבים, אשר מראה לך חיבה כאשר אתה רוצה, משחק איתך,
אוכל כשאתה מאכיל אותו, אבל אתה לא צריך לטפל בו ולדאוג לו-
הוא נוצר למען נוחיותך וצרכיך. הוא גם הכי דומה לכלב שיש עכשיו
בשוק השחור ואפילו יש לו פרווה נעימה והוא נושם והכל. "B" לא
היה כזה. היה צריך להוציא אותו לטיול, אחרת הוא היה מתחיל
לנבוח ועושה את צרכיו המלאכותיים בבית שלך, היה משחק איתך, אך
גם מסרב לפעמים ונושך, לא הייתה לו פרווה ובכלל היה כלב שהיה
יותר מטרד מכל דבר אחר. אבל אכזבה אהבה אותו למרות כך ומשום כך
וסירבה להחליף אותו.

   אכזבה הייתה גם בת יחידה. הייתה הנחיה מהממשלה באותם ימים:
לכל זוג שמגדיר עצמו כזוג ונמצא מותאם גנטית, מוקצעת לידה
גנטית אחת חינם, לטובת אכלוס מחדש של כדור הארץ. לאחר אותה
לידה, בין אם היא מוצלחת ובין אם לא, תושבים שרוצים ילדים
נוספים צריכים לשלם בעצמם. העולם היה עני וטכנולוגיה הייתה
יקרה מכדי שהממשלה תסבסד עוד לידות. להורים של אכזבה לא היה
חסר כסף, אך במרפאה הובהר להם שהסיכוי שייוולדו להם עוד ילדים
בעלי מומים קשים הם קלושים, מכיוון שלשניהם הפגם הגנטי הוא
אמנם חמור, אך פסיבי ובכל דור הוא ייחלש. ההורים שלה פחדו
שהמעמד שלהם ייפגע אם יתגלה שהיכולת שלהם להביא לעולם ילדים
בעלי פגם היא... טוב, פגומה, ולכן "הסתפקו" רק בילדה אחת,
במקום להביא כמה שיותר, כפי שעשו שאר הזוגות בעלי הממון.

  אז לאכזבה לא היו אחים גדולים כדי להתייעץ עימם, או להגן
עליה משאר הילדים, שתמיד מצאו משהו לא טוב בה. הצלקת על הפנים
שלה הייתה מוזרה מדיי, שונה מדיי- שאר הפגמים היו לרוב פנימיים
או התאפיינו בגפים חסרים. היו מקרים קלים של בעיות עור, שלרוב
נראו כמו פריחות ולא צלקות. מקרים קשים של צלקות לא היו באזור,
למרות שהוריה התעקשו שבאפריקה הדבר נורא נפוץ. לא היו לאכזבה
גם אחים קטנים לשחק איתם, להמציא להם סיפורים ולדאוג להם- רק B
שלה. היא גדלה להיות מפונקת, אך מפוכחת ותמיד דאגה קודם כל
לעצמה.

   אבל, לצערה, הייתה צריכה לדאוג גם להורים שלה. אבא שלה היה
גמד ולאמא שלה לא היו ידיים, כך שרוב עבודות הבית, החיפוש
המתמיד אחר אוכל והשמירות על הבית שלהם (תמיד היו גנבים באזור)
נפלו עליה. היא אהבה את אבא שלה יותר מאשר את אמה. אבא שלה
תמיד מצא דרך להפוך חולשה לחוזקה, והיא העריצה אותו בשל כך.
מכיוון שהיה נמוך, תמיד הצליח לגרום לאחרים לעשות את מה שרצה
או את מה שלא יכול היה לעשות בעצמו. הוא תמיד היה אנרגטי ותמיד
היו לו סיפורים מופלאים על איך שהעולם היה נראה פעם. הוא גם
שיחק איתה וחיבק אותה כשהייתה קטנה, אבל מרגע שהחלה לגבוה הוא
נטש אותה, כנראה מרגשי נחיתות. עכשיו הוא תמיד הביט בה באופן
מוזר, כאילו שהוא חש דחייה וחרטה עמוקה, כנראה על הרגע שהיא
נוצרה. לפחות כך אכזבה הרגישה.

   אמא שלה הייתה סיפור אחר. אמא שלה תמיד כעסה על הפגם שלה,
שהגביל את התנועה והיכולות שלה. אך היא סירבה להכיר בו כפגם
ולא הסכימה אפילו להתקין גפיים מלאכותיות. מיותר לציין שאף פעם
לא חיבקה את אכזבה או הראתה לה חיבה מיותרת. למרות, שכשהיא
הייתה ממש קטנה, קטנה מכדי לזכור אפילו, אמא שלה הייתה שרה לה
בקול מלאכי ומתוק ליד המיטה שלה בלילה. כשאכזבה הייתה בת שש,
גנבים פרצו לבית שלהם בלילה ולקחו כמעט את הכל. אמא שלה כנראה
עשתה יותר מדי רעש או צעקה חזק מדי, כי הם שיספו לה את הגרון.
מיתרי הקול שלה נהרסו קליל, והיו חייבים להתקין קופסא בתוך
הגרון שלה, שתייצר צלילים מלאכותיים בקול מעט צורמני. היא לא
שרה יותר ולא יכלה לסבול לשמוע יותר מוזיקה בבית, אז יותר לא
היה.

  בגלל כל הדברים האלה ויותר, אכזבה אהבה את הכלב שלה. אמנם
לא היה תענוג גדול ללטף אותו, את הגוף המתכתי שלו, אך הוא תמיד
דרש והפגין חיבה. למרות שהוא היה מכונה בסה"כ, הוא תמיד היה בא
להתכרבל לצדה ורצה שתשחק איתו. היה משהו בנקודות השחורות
שהחליפו עיניים, שהראו זיק של חוכמה ואמפטיה, כאילו הוא מבין
מעבר למה שתוכנן להבין, כאילו הוא מבין את הכאב שלה עצמה.
כשהיא לא הרגישה טוב, או סתם הייתה עצובה, הוא היה בא לנחם
אותה, מנסה לגרום לה להרגיש יותר טוב ומסיח את דעתה עם
הפעלולים שלו. היא אהבה אותו והוא היה היצור היחידי עלי אדמות
שהיא אהבה באמת, שהייתה מוכנה להקריב מהנוחיות שלה למענו.

     האוכל הסינתטי היה מצרך נדיר, שאפילו לעשירים היה קשה
להשיג. היה קשה לייצר אותו והוא נמכר רק במקומות מועטים
במחירים מופרזים. רוב האוכלוסייה אכלה ממה שנשאר ממכונות
החטיפים ומהאוכל של המכולות והסופרים, כאשר אותם מקומות היו
בשליטת הכנופיות. רוב האוכל שהמשפחה של אכזבה השיגה היה מסחר
עם הכנופיות ומהשוק השחור. אכזבה השיגה את האוכל למשפחה שלה
בכל מני עסקאות מפוקפקות של סחר חליפין, כאשר מה שהיא הייתה
צריכה למכור לא היה ידוע להורים שלה והם לא רצו לדעת. כל מה
שהיה ידוע להם, זה שהילדה הקטנה שלהם תמיד חזרה מחיפושי האוכל
מותשת ובמצב רוח אדיש או רע.

   יום אחד, אכזבה חזרה הביתה לאחר חיפוש מעייף במיוחד אחר
אוכל. היום היה יום רע- הרשויות המקומיות (שחוץ מלעשוק את
התושבים לא תפקדו כרשויות בכלל) החליטו לרדוף את השווקים
השחורים, האפורים והכנופיות ולאיים עליהם, כך שלא הרבה העזו
לסחור איתה. היא השיגה רק מעט אוכל והיא ידעה שזה יכעיס את אמא
שלה מאוד ושאבא שלה יתאכזב ממנה, ויסתכל עליה עם המבט הזה
שלו.

"מה הבאת?" אמא שלה קידמה אותה בפתח הדירה. היא אף פעם לא
הייתה שואלת שאלות סרק כמו 'מה נשמע?' או 'מה שלומך?', אלא
תמיד ניגשת לעניין, כזאת הייתה. אכזבה נאנחה- כל מה שרצתה היה
להתקלח במים מטוהרים ורותחים, לקרצף את כל הטינופת של היום טוב
טוב וללכת לישון עם B-14  מכורבל ליד רגליה. מה שהיא לא רצתה
כרגע היה להיכנס לקרב צרחות עם אמא שלה.

"לא הרבה," אכזבה אמרה, ספק בהכנעה ספק בהתרסה. היא חיכתה למכה
שבטוח תבוא.

  "גם אבא שלך לא השיג הרבה," אמא שלה אמרה בשקט שלא אופייני
לקופסת הצלילים שבגרונה, בטון מהורהר מעט. "זה בסדר, כנראה
שנצטרך לצמצם השבוע- לאכול קצת פחות. אנחנו נסתדר. אולי שבוע
הבא יהיה יותר טוב," היא אמרה והשפילה את עיניה לפני שנכנסה
שוב לדירה.

     אכזבה הייתה בהלם- אמא שלה אף פעם לא דיברה אליה בשקט,
במעין התנצלות או אפילו הכרה במאמצים הקשים שאכזבה עברה בשביל
להשיג את האוכל. היא לא ידעה מי זאת האישה הזאת, אבל היא בטוח
לא אמא שלה. אולי אבא שלה החליף אותה בחיקוי מלאכותי, כמו
שB-26 הוא חיקוי מלאכותי לכלב? או שאולי זה כמו הזמן הזה כל
חודש שאמא שלה הייתה נהיית במצב רוח מוזר ותוקפני, לפני שעשתה
ניתוח שהפסיק את זה. כנראה שהיא עברה אז את הניתוח כי היא פחדה
לדמם למוות, כי אכזבה כל חודש הייתה מוצאת בדים ספוגים בדם
באשפה. יום אחד היא אזרה אומץ ושאלה את אמא שלה בהיסוס אם היא
גוססת. אבל אמא שלה רק צחקה עליה ואמרה לה שזה עונש מאלוהים
ושהיא לא תמות מזה, למרות שלפעמים זה כל-כך כואב שהיא הייתה
רוצה למות.

   אכזבה הייתה עוד יותר מבולבלת ומפוחדת כשהיא התחילה לדמם,
לפני שבועיים בערך. כשזה קרה, אמא שלה לקחה אותה הצדה לשיחה
רצינית. היא הסבירה לה בתקיפות שפעם הדימום הזה היה חשוב בשביל
להוליד ילדים, אבל עכשיו זה לא רלוונטי ורוב הנשים בעולם כבר
לא מקבלות את זה. 'מי שמקבלת את זה', כך אמרה. 'משהו לא בסדר
אצלה והיא צריכה לעשות ניתוח שיסלק גידול שנקרא "רחם", ישימו
את הביציות שלה בהקפאה והיא תהיה בסדר.' היא הציעה לאכזבה
לעשות את הניתוח, אבל אכזבה פחדה מניתוחים, אז היא סירבה
בתוקף, וכל יום בדקה שהיא לא מדממת.

  אז אם אמא שלה לא נהיית עצבנית יותר בגלל כל הדם, אכזבה לא
מצאה הסבר הגיוני למצב הרוח המוזר שלה. היא נכנסה לדירה, פרקה
את המצרכים המעטים שהשיגה והלכה לחדר שלה. הוא היה חדר קטן אבל
הוא היה שלה ורק שלה. הקירות היו מקולפים, חסרי צבע והיה לה
אשנב ששימש לאוורור יותר מאשר להתבוננות. היה מזרון שטוח וחסר
קפיצים על הרצפה, שעליו ישנה ושמיכה מטולאת ועבה שהשתמשה בה
בחורף. אבל זה יותר ממה ששאר הילדים המטונפים בשכונה שלה יכלו
לחלום עליו אפילו והיא אהבה כל פינה, חור וסדק שבו. היא אפילו
קישטה את החורים שבקיר וציירה עליהם פרצופים מחייכים, או לבבות
או כוכבים.

  היא חיפשה את B-14 בחדר שלה, אבל הוא לא היה שם. 'מוזר',
היא חשבה לעצמה. 'B בד"כ פוגש אותי בכניסה, או מחכה לי על
המיטה אחרי יום ארוך...' היא יצאה  מהחדר שלה והתחילה לחפש
אותו בדירה, תוך שהיא קוראת "Beeeeeee" בכל החדרים, מנסה לגרום
לו לצאת.

"מה את מחפשת, חמודה?" אבא שלה שאל אותה מהמטבח, בזמן שעמד על
כסא וספר את המלאי.

"אני לא מוצאת את B שלי," אכזבה מיללה בטון ילדותי יותר מהרגיל
שלה. היא תמיד דיברה אליו ככה, מתוך תקווה שיתייחס אליה שוב
בתור הילדה הקטנה שלו.

   אבא שלה עצר בספירה, ירד מהכסא ועמד מולה, מביט אליה במבט
הססן. "בקשר לזה..." הוא אמר בהתנצלות ומשך בכתפיו. "אמא שלך
ואני החלטנו..." הוא כחכח בגרונו והסתכל לצדדים, כאילו מקווה
שאמא שלה תופיע ותציל אותו.

"מה עשיתם?" אכזבה שאלה בשקט. הלב שלה התחיל לפעום בחוזקה
והגרון שלה התחיל לסגור על הוושט שלה, חונק אותה. הייתה לה
הרגשה רעה- היא לא אהבה את איך שאבא שלה מדבר, את הטון המתנצל.
זה משהו רע, משהו רע מאוד, ואיפה הכלב שלה? איפה הוא?! "מה
עשיתם?" היא כמעט צעקה בהיסטריה. "איפה B שלי???"

"החלפנו אותו," אמא שלה אמרה באדישות, מפתח המטבח.

"אתם... אתם מה?" אכזבה צעקה. היא רצתה לחנוק אותה ולזרוק אותה
במורד כל המדרגות של הבניין. "איך יכולתם? הוא שלי ורק שלי
ואני לא מרשה לכם לגעת בו!" אכזבה צרחה ורקעה ברגליה כמו ילדה
קטנה.

"אנחנו קנינו אותו, כך שטכנית, מתוקה, הוא שלנו," אבא שלה
התנצל וחיפש תמיכה אצל אמא שלה, שלא הפגינה שום רגש.

"אף פעם לא הבנתי למה שמרנו אותו," אמא שלה אמרה בסנוביות.
"הדגמים החדשים טובים יותר, זולים יותר וקל יותר לטפל בהם. הם
גם נראים ומרגישים יותר כמו כלב אמיתי. חשבנו שתשמחי לקבל חיית
מחמד אמיתית, לא שתתנהגי כמו ילדה קטנה ומפונקת-"

"אני לא ילדה קטנה!" אכזבה התרגזה. "ואף פעם לא רציתי שתחליפו
אותו! אני אוהבת אותו כמו שהוא, אני לא רוצה דמויי-כלב, אני
רוצה את B!"

"מאוחר מדיי," אמא שלה אמרה ויצאה מהמטבח. "הכלב החדש בסלון,
אם את רוצה להרכיב אותו."

"אני שונאת אותך!" אכזבה רתחה וניסתה לעצור את התקף הבכי שלה.
"אני שונאת אותך, שונאת אותך, שונאת אותך, הלוואי שתמותי!" היא
יצאה מהמטבח, רצה לחדר וטרקה אחריה את הדלת. היא נשכבה על
המזרון הישן וייבבה בבכי- היא בכתה כמו שלא בכתה בחיים שלה,
אפילו לא כשקיבלה מכה נורא חזקה או כשמישהו הכאיב לה ממש. זה
היה בכי שונה ממה שחוותה עד עכשיו- בכי מהלב, מהנשמה. היא בכתה
עד שהגרון שלה התייבש, העיניים שלה נהיו אדומות והתקפי שיהוק
תקפו אותה.

וכך היא נרדמה.



חלק ב': המסע

  אכזבה קמה בבוקר למחרת בדכדוך. החבר האמיתי היחידי שהיה לה
בעולם כנראה בדרך למיחזור והיא נשארה לבד בעולם. היא מחתה דמעה
מרדנית והחזיקה את עצמה, כדי שלא תייבב בקול. היא לא תיתן להם
את הסיפוק של לשמוע אותה בוכה. היא לא תבכה, היא כבר לא
תינוקת- היא ילדה גדולה וילדים גדולים לא בוכים.

"הלוואי וכבר ימציאו מכונה שמייבשת את הדמעות לפני שהן
נוצרות," היא חשבה לעצמה במרירות. "אין לי סיבה לחיות, אני
רוצה למות!" היא עצמה את העיניים חזק חזק וביקשה מאלוהים שפשוט
ייקח אותה כבר ויפסיק את הסבל שלה, את הכאב הבלתי נסבל הזה
שהיא נמצאת בו.

"אני שונאת אותם!" היא צעקה לחדר השומם והרביצה למזרון שלה.
"שונאת-שונאת-שונאת-שונאת אותם!!!" היא קמה בקפיצה והתחילה
לבעוט במזרון בפראות, כמו חיה. היא שרטה, בעטה, הכתה את
המזרון, הפכה אותו וזרקה אותו על הקיר. היא נפלה לבסוף על
הרצפה, מתנשמת בכבדות וזיעה ניגרת מפניה. היא הביטה במזרון
ההרוס- כל הבפנים שלו היה מפוזר באלימות ברחבי החדר.

"הם יכעסו," היא אמרה לעצמה בחרטה, לפני שהתאפסה על עצמה.
"שיכעסו- מה אכפת לי! אני זאתי שכועסת עליהם." היא קמה בנחישות
ובעטה פעם אחרונה במזרון, מתוך תחושת סיפוק. "מה זה?" היא שאלה
והרימה משהו מהרצפה שלא היה שם קודם, שכנראה נפל מתוך המזרון.

   זה היה דף-מחשב ישן- היו בו מאמרים ופרסומות, שום דבר שיש
היום. היא סדקה את התאריך- הדף היה מלפני עשרים שנה בערך,
בהחלט ענתיקה. היא לא זכרה שסיפרו לה שלפני עשרים שנה היו
פרסומות ומאמרים...

  אבא שלה סיפר לה פעם על משהו מצחיק שהיה, משהו שקראו לו
"אומנות". היא צחקקה אז לשמע הרעיון המגוחך: איך לאנשים אז היה
פנאי להתבטל ולעסוק בשטויות, במקום בהישרדות שלהם? היא לא
הבינה למה שיבזבזו צבעים שימושיים ויקרים על דברים כמו נייר,
פנים, שיער וקירות. אולי היה להם משעמם? היא לא יכלה להגיד,
היא רק ידעה שהעולם פעם היה מאוד משונה.

  היא ביקשה מדף-המחשב שיקריא לה את התוכן שלו. זה לא שהיא לא
ידעה קרוא וכתוב, היא ידעה, פשוט... פשוט לפעמים המילים
והאותיות היו מתהפכים ומתבלבלים לה בראש ולא היה בהם שום
הגיון. כל הילדים היו צוחקים עליה כשהיא ניסתה להקריא משהו
בקול, ולכן היא הפסיקה לנסות. השמיעה שלה הייתה בסדר גמור,
ובעולם הזה אפשר להסתדר רק עם זה.

  רוב המאמרים היו על הממשלה- כמה שהיא מושחתת וגונבת לאנשים
כסף. אכזבה הייתה בהלם- שום מאמר בעולם לא דיבר אי פעם נגד
הממשלה, זה היה אסור! היא המשיכה להקשיב למאמרים, נושכת את
השפה התחתונה שלה מתוך פחד שמישהו ישמע וילשין עליה. המאמרים
הסתיימו והדף המשיך להקריא את הפרסומות והציג את התמונות
הנלוות בתלת-מימד. פתאום היא ראתה מול עיניה את הפרצוף הכי...
היא לא יכלה לתאר אותו אפילו. היא הקשיבה בדריכות לפרסומת:

"... גם אתם יכולים להיות יפים ומושלמים סוף סוף! נמאס לכם
מהפגם שלכם? אנחנו יכולים לתקן לכם אותו! בואו למרפאה האסתטית
ב... וגם אתם תוכלו להיות שלמים עם עצמכם."

יפה.

 זאת המילה. המילה שחיפשה כל השנים האלה- המילה שהייתה משתמשת
בה כדי לתאר את אמא שלה, כדי לתאר את הפרצוף שקרן מולה כעת:

יפה.

  אמא שלה הייתה יפה, האנשים הפרסומת היו יפים והיא רצתה
להיות יפה גם כן. היא החליטה ללכת למרפאה ולראות אם היא עדיין
פועלת- אם היא עדיין מתקנת אנשים. אבל איך היא תגיע לשם? איפה
זה בכלל? הפרסומת הייתה קטועה באותו קטע. היא הסתכלה בפרסומת
והכריחה את המוח שלה לעכל את שם העיר- זה ב"ביבא לת". היא פתחה
בדף-מחשב מפה של העיר וחייכה לעצמה- היא הייתה שם פעם.

  לפני שנה בערך ההורים שלה לקחו אותה לשם לבקר חברים שלהם.
היא שיננה את המפה לזיכרון והתאימה אותה למקומות שהייתה בהם
לפני שנה, עד שיכלה לומר במעורפל איך מגיעים למרפאה. "אני
יכולה לעשות את זה," היא הבינה בהרגשה עילאית. "אני אלך לשם,
אתקן את הפנים שלי ואז... ואז אף אחד לא יידע מה הפגם שלי! הם
יחשבו שזה משהו פנימי רציני ויפסיקו להיות מגעילים אליי וכולם
יאהבו אותי!" היא קפצה במקום ומחאה כפיים. היא תצטרך לעבור דרך
שני יישובים בדרך, זה ייקח לה יום-יומיים הליכה ואז יש רכבת
שנוסעת לעיר, אבל הרכבת יקרה...

   מחשבה הפציעה בראשה, מחשבה גאונה וזדונית כאחד. היא חייכה
ברשעות ויצאה מהחדר בשקט לסלון. היא הביטה בB-26, מחכה שהיא
תרכיב אותו. אם במילים לא היה שום הגיון מבחינתה, אז במכונות
דווקא היה הגיון פשוט מאוד. היא אהבה להרכיב אותם והיה לה
כשרון לזה. היא לא הייתה צריכה ספרי הפעלה והוראות, כל מה שהיא
הייתה צריכה זה כמה שעות לבד עם החלקים. היא יכלה לראות בראש
שלה את החלקים מנסים להתחבר ומפספסים, את האפשרויות השונות עד
שהכל התחבר בסוף באופן מושלם.

   אבל היא לא התכוונה להרכיב אותו. היא הרימה את הקופסא
וחזרה בדממה לחדר. היה לה כסף שהיא שמרה ואגרה לעצמה בצד- כסף
שהוריה לא ידעו עליו. זה היה הכסף הסודי שלה, כסף שהרוויחה
ביושר ושיום אחד תחסוך מספיק ממנו כדי לברוח רחוק רחוק מפה.

"היום זה היום," היא אמרה בלחש, ביראה. היום שחיכתה לו הגיע
לבסוף והיא הייתה מפוחדת פחד מוות. היא לא ידעה איך תסתדר בלי
אמא ואבא, אבל היא תצטרך כי מעכשיו היא לבד. היא הוציאה את
הכסף מתחת לבלטה ברצפה, הרימה את הקופסא ויצאה מהבית, סוגרת
אחריה בהיסוס את הדלת.

   אכזבה הלכה כל אותו היום לכיוון היישוב הראשון שתצטרך
לעבור בדרך. היא פחדה משודדים ומכנופיות, ולכן תמיד דאגה להביט
מעבר לכתף שלה. היא מכרה את B-26 בשוק השחור והיה לה מספיק כסף
לנסיעה ברכבת ואולי לקצת אוכל. אם שודדים יחליטו לשדוד אותה,
היא תילחם בהם: היא תצרח, תנשוך, תשרוט ותבעט והם יצטרכו להרוג
אותה לפני שתיתן להם את הכסף.

   השעה הייתה כבר אחרי הצהרים והבטן של אכזבה קרקרה. היא
נשמה לרווחה כשעברה את מרכז היישוב והגיעה לפאתי היישוב- כאן
היו פחות כנופיות וכמעט שלא הייתה כאן נפש חיה. היא עצרה לנוח
והוציאה את שקית האוכל שלה מהתיק. היא הרגישה מעט רגשות אשמה
על כך שגנבה מההורים שלה אוכל, לפני שזכרה שמגיע להם ושמצדה הם
יכולים למות מרעב.

"משהו מריח טוב," קול הקפיץ אותה מאחור. אכזבה הסתובבה במהירות
ותחבה את שארית המזון לפה שלה, כמעט נחנקת על האוכל. היא
התכוננה להגן בחירוף נפש על כל פירור. היא ראתה איש זקן יושב
על חבית- הוא היה לבוש סחבות, הריח מוזר והשיער הלבן שלו בקושי
כיסה את הראש הכהה שלו. העיניים הלבנות והעיוורות שלו הביטו
לכיוון הכללי שלה והיא הרגישה הקלה- הוא לא נראה מאיים במיוחד-
אך היא עדיין שמרה על ערנות ועל האוכל שלה.

"זה שלי," היא אמרה בעקשנות.

"לא טענתי שלא," הוא התגונן והרים את ידיו לאות כניעה. "ועם מי
יש לי העונג לדבר, אם יורשה לי לשאול?" הוא דיבר מוזר וחייך
לעברה חיוך מתפייס וחסר שיניים.

"אכ- זבי, קוראים לי זבי," היא אמרה בהחלטיות ושמרה את הידיים
שלה בכיסים.

"העונג כולו שלי," הוא אמר וקד בראשו. "קוראים לי עזרא." אכזבה
קימטה את האף- איזה שם מוזר! אך היא לא אמרה כלום כי ידעה שזה
לא מנומס.

"טוב, להתראות," היא אמרה בחביבות יתר ופנתה ללכת.

"רגע!" הוא אמר ותפס לה את היד. אכזבה מיהרה למשוך את היד שלה
לאחור, כאילו קילה כוויה.

"אל תיגע בי," היא אמרה בקרירות, הלב שלה דופק בחוזקה באוזניים
שלה.

"אני מתנצל," הוא אמר ברצינות ומיהר להחזיר את היד שלו לברכיים
שלו. "רק... רציתי לדעת אם אוכל לבקש מהעלמה הצעירה טובה?"

"אמרתי לך כבר- זה האוכל שלי," היא אמרה ברוגזה. כשאנשים ביקשו
ממנה "טובות" זה תמיד אמר
שהם רוצים משהו שלה, משהו שהיא לא רצתה לוותר עליו.  

"לא חלמתי לבקש זאת," הוא אמר במשיכת כתף. "אני לא צריך יותר
אוכל."

"מה?" היא צחקה. "אתה צוחק עליי- כולם צריכים אוכל!"

"לא אני," הוא אמר ברצינות גמורה ובעצבות קלה. "אני גוסס,
כמדומני שלא אחיה עד מחר, ולכן אין לי צורך עוד באוכל."

"אתה חולה?" היא שאלה ולבה התמלא בחמלה.

"לא, אני זקן," הוא הסביר בחיוך קל, מתוך השלמה עם המצב. "הגיע
זמני."

"אה," היא הנהנה והרגישה צמרמורת עוברת לה בגוף. כשהיא הייתה
קטנה היא חשבה שזקנה זאת מחלה שעוברת בגנים, שגוססים ממנה כל
החיים ולבסוף מתים ממנה. עכשיו היא ידעה שזה קורה לכולם ושזה
"טבעי", אבל היא עדיין פחדה מזה, כמעט כמו שפחדה שתדמם שוב.
"אני מצטערת." היא אמרה במשיכת כתף וקברה את מבטה באדמה. היא
הרגישה תחושה של חוסר אונים והיא לא ידעה מה אמורים להגיד במצב
כזה ולכן העדיפה לשתוק.

"אל תצטערי עליי," הוא אמר בביטול. "חייתי חיים טובים ואף פעם
לא חסר לי דבר. טוב... מלבד דבר פעוט אחד- הדבר שרציתי לבקש
ממך כטובה."

"מה אתה צריך?" היא שאלה בסקרנות והביטה לשמיים- השמש עוד מעט
תשקע. "אין לי הרבה זמן, אני צריכה להמשיך ללכת."

"זה לא יגזול הרבה מדיי מזמנך ואם תעשי זאת עבורי, תבואי על
שכרך בסוף." הוא הבטיח לה.

'כל אגורה נוספת שתהיה לי, תבטיח שיהיה לי יותר אוכל,' היא
חשבה לעצמה וקיבלה החלטה. "מה אתה רוצה?"

"אני עיוור מלידה ואף פעם לא זכיתי לראות שקיעה או זריחה, את
השמיים, הכוכבים, האדמה- כל הפלאים שאנשים מדברים עליהם." הוא
הסביר. "הייתי רוצה לראותם לפני מותי."

"אתה לא יכול לקבל את העיניים שלי!" היא אמרה בפחד. "הם שלי
ואני צריכה אותם."

"לא, לא, לא- לא הבנת את כוונתי." הוא הניד בראשו וצחק צחוק
מתגלגל. "תשמרי לעצמך את שתי עינייך היפות, ילדתי. מה שאני
רוצה... האם תואילי בטובך לתאר לי את המראות, באופן שבו אוכל
לראותם בעיני רוחי?"

"אתה רוצה שאני אתאר לך שקיעה?" היא שאלה בזהירות ובפליאה.
"ואתה תשלם לי על זה?"

"את תקבלי את שהבטחתי," הוא הבטיח במעורפל.

"בסדר," היא הסכימה בתנועת ראש נמרצת, לפני שנזכרה שהוא לא
יכול לראות אותה. "בסדר," היא אמרה למענו יותר בקול והביטה
לעבר השמיים. "השמיים כחולים-"

  עזרא גיחך ואכזבה הסמיקה, דבר שלמזלה הוא לא היה מסוגל
לראות. עזרא אף פעם לא ראה צבעים, איך הוא אמור לדעת מה זה
"כחול"? היא הבינה שהמשימה שקיבלה על עצמה הייתה מסובכת יותר
ממה ששיערה, אבל היא רצתה את הכסף ולעמוד באתגר. "השמיים...
השמיים הם... טוב כחול זה בעצם..." היא ניסתה לחשוב.

"אולי זה יועיל, אם לא תראי באמצעות העיניים בלבד," הוא הציע
לה, העיניים הלבנות שלו בוהות לכיוונה.

"אז עם מה עוד אני אראה?" אכזבה שאלה בבלבול.

"יש לך עוד חושים, שאפשר לראות דרכם," הוא אמר בחיוך יודע.
"כולנו מסוגלים "לראות" עם הידיים, הלשון, האוזניים והאף, אם
רק ננסה."

"אם אתה יכול "לראות", אז למה את רוצה שאני אראה בשבילך?" היא
שאלה בכעס, היא לא אהבה שמבזבזים את זמנה היקר.

"מפני שאני רוצה "לראות" דרך עיניים אחרות," הוא הסביר בפשטות,
כאילו זה דבר מקובל וברור מאליו. " מה גם שאינני מסוגל למשש את
השמיים, לפחות לא כעת." אכזבה החליטה לא לנסות להבין את האיש
המוזר הזה ובמקום זאת היא התרכזה במשימה שלה- לסיים את הסיפור
לפני שיגיע הלילה.

"אז השמיים," היא פתחה ובלעה רוק, המבט שלה בוחן את הרקיע
לפרטי פרטים, מנסה לראות אותם בפעם הראשונה. היא השתתקה לכמה
דקות וסגרה את העיניים בריכוז. "הם קרים," היא אמרה לפתע ושברה
את הדממה. "כחול זה צבע קר, קר כמו הנהר. יש נהר למעלה שקוראים
לו 'שמיים' והעננים שוחים על הנהר הזה כמו סירות לבנות-" היא
חרקה שיניים. "-כמו כדורי צמר גפן, זה מה שזה. לבן זה כדורי
צמר גפן. הם שוחים בשמיים ואפשר למתוח אותם לצורות שונות- וכל
אחד רואה שם משהו אחר." היא אמרה בתחושת ניצחון. היא הצליחה!

"כן..." עזרא חייך בהבנה והושיט יד, כאילו לקטוף את ענני הצמר
גפן מהשמיים. "כן," הוא הנהן לעברה בסיפוק מהתיאור. "אני מבין,
ומה עם השקיעה?"

"השקיעה?" היא שאלה בחשש וחשה את לבה צונח בקרבה. "אני... אני
לא ממש ראיתי שקיעה. כאילו ראיתי הרבה פעמים, אבל לא ממש
התעמקתי בזה ממש."

"איך אפשר?" הוא שאל בהשתאות. "לו היו לי עיניים ליום אחד...
הייתי בולע את העולם כולו בעיניי: השקיעות, הזריחות,
האנשים..." הוא נאנח וחייך בתיעוב עצמי. "אבל זה כבר לא
יקרה."

"אני מצטערת שאני לא יכולה לעזור," היא אמרה בתחושת כישלון-
היא הפסידה במשחק, בדיוק כשהיא התחילה להבין את הכללים שלו.
והאיד נראה כל-כך עצוב...

"השקיעה תתרחש עוד כמה רגעים, נכון?" הוא שאל וטעם את האוויר.
"אולי- אולי תישארי קצת, כדי שתוכלי לתאר לי אותה? ככה נוכל
לראותה ביחד בפעם הראשונה."

"ואם אני אתאר לך את השקיעה, אני אקבל את הפרס שמגיע לי?" היא
שאלה בהיסוס, מתחבטת בנושא. היא רצתה לעזור לו, אבל לא כדאי לה
להמשיך ללכת בחושך...

"כן, וודאי," הוא פינה לה מקום על החבית לצדו. היא התיישבה
וחיכתה אתו לשקיעה.

"השמש- היא עגולה כמו החבית הזאת- היא צונחת לאט לאט, היא
שוקעת בנהר," אכזבה השתמשה במטאפורה הקודמת שלה כדי ליצור רצף.
"היא עייפה מדיי, כבדה מדיי לצוף, אז היא שוקעת. אבל זאת לא
שקיעה עצובה," היא מיהרה להוסיף. היא לא רצתה שהשקיעה היחידה
שהוא אי פעם יראה תהיה שקיעה עצובה. "היא... השמש... היא יפה
והשקיעה שלה איטית, מלכותית- כאילו שהשמיים הופכים לשמיכה
ועוטפים אותה, כדי שלא תתקרר בתחתית הנהר." היא הביטה בשמיים
מחליפי הצבעים ותהתה בינה לבין עצמה למה אף פעם לא טרחה להביט
בשקיעה לפני כן. כנראה שסתם מתוך עצלנות.

"הצבעים מתחלפים בשמיים- השמש ששוקעת משנה אותם... בסדר, הנהר
של השמיים הם כמו בדים כחולים והשמש מורידה אותם אחד אחד ומגלה
את מה שמתחת. יש סגול... סגול זה... משי, כמו בד משי שנעים
למגע... ויש כחול כהה יותר- זה קר כמו תחתית הנהר. יש גם כתום,
אדום וצהוב... זה האש ששורפת את תחתית השמיים ומלווה את השמש
עד התחתית ויורדת איתה למצולות." היא אמרה בהתפעלות והצביעה על
כל שלב. "ואז השמש נאכלת וכל מה שנשאר זה קרקעית הנהר ושחור."

"שחור אני מכיר- אני רואה את זה כל הזמן," הוא אמר לה בהכרת
תודה. "רב תודות לך עלמתי, את... את לא יודעת מה נתת לי." הקול
שלו נחנק מרוב רגשות והעיניים שלו צרבו מדמעות. "ועכשיו הגיע
הרגע שאתן לך משהו בתמורה." הוא הוציא מתוך מעילו הבלוי משהו
אפור, פרוותי וקטן- משהו זז!

"מה זה?" היא שאלה וקפצה אחורה בבהלה. היא ראתה ראש מבצבץ
ומיילל בקול קטן. עיניים גדולות וירוקות הביטו בה בסקרנות ואף
קטן ושחור רחרח את הזרוע שלה.

"זה חתול, או יותר נכון, גור חתולים," עזרא הסביר והעביר את
היד על הפרווה. "את רוצה ללטף אותו?" אכזבה נשמה נשימה עמוקה
והביאה יד רועדת לכיוון הפרווה. היא נגעה בפרווה, פרווה שהייתה
יותר חלקה ונעימה למגע ממשי.

"זה רך," היא אמרה בחיוך זוהר. "איפה ייצרו אותו? זה דגם
חדש?"

"לא ייצרו אותו," עזרא אמר בחיוך עדין, מתפעל מהיצור הקטן.
"החתול הזה הוא מאה אחוז טבעי."

"זה לא יכול להיות," אכזבה אמרה בבוז. "כולם יודעים שאין יותר
בעלי-חיים, הם לא יכולים להתקיים בסביבה הזאת."

"אז איך את מסבירה אותו?" הוא שאל בהרמת גבה והעביר לידיה את
הגור. "אל תפחדי- הוא מפחד ממך יותר משאת מפחדת ממנו." היא
הרגישה אותו מתכרבל בידיים שלה ומשמיע רעשים משונים מתוך
הגרון- חרחורים כאלה.

"זה אומר שהוא נהנה," עזרא הסביר לה בסיפוק. "הוא אוהב אותך,
את תהיי בעלים טובים לגור."

"איך קוראים לו?" היא שאלה בלחש, מחזיקה בידיה אוצר קטנטן.

"אין לו עדיין שם, מצאתי אותו עזוב לפני כמה ימים והייתי חייב
למצוא לו בית חדש, לפני שאמות."

   אכזבה ניסתה להתעלם מתחושת החנק שהחלק האחרון במשפט גרם לה
ובמקום זאת חזרה על ההערה הראשונית שלה. "זה לא יכול להיות,"
היא אמרה בהשתאות, בוחנת את הגור. "איך זה יכול להיות?"

"אני לא בטוח," עזרא אמר וגירד את הסנטר שלו, מנסה לחשוב.
"אולי היו בעלי-חיים שהתחבאו בזמן הפצצה ושרדו עד שהאטמוספירה
אפשרה להם לשרוד? אולי חלק שרדו והשתנו ביולוגית כדי לשרוד?
אני סתם מנחש," הוא משך בכתפיו. "לא הכל צריך להסביר ולנתח, יש
דברים שצריך פשוט להגיד תודה עליהם ולקבלם."

"תודה," היא אמרה לו ושמה את הגור בחולצה, כדי שלא יתקרר (כמו
השמש). "אני-"

"את צריכה ללכת," הוא אמר לה והושיט לה את ידו. היא לחצה לו את
היד ולרגע לא רצתה לעזוב את האיש המוזר הזה בכלל.

"אני לא רוצה ללכת." היא אמרה בקול הילדותי שלה, אבל לא היה לה
אכפת.

"את צריכה," הוא הסביר בתוקף. "יש לך עוד דרך ארוכה ואת צריכה
למצוא מחסה ללילה."

"אני אזכור את זה, את השקיעה שלנו," היא אמרה והרגישה את
הדמעות צורבות את עיניה. "אני אעצור פה שוב בפעם, אולי, אם
עדיין תהיה פה כשאחזור-"

"אני לא אהיה פה ואת לא מתכוונת לחזור," הוא אמר בהבנה וקבלה
מוחלטת. "אבל גם לי זה היה מרגש ומיוחד. אני אזכור אותך,
זבי."

"אתה בטוח שאתה חייב למות?" היא שאלה ביבבה חרישית. עד שמצאה
מישהו שחיבבה ושחיבב גם אותה, היא לא רצתה לאבד חבר.

"אני בטוח," הוא אמר ברצינות, ארשת פניו מקובעת, כאילו שהדבר
מסב גם לו כאב. אכזבה לא הצליחה להתאפק יותר והדמעות זלגו
מעיניה בחופשיות, כמו סכר שהתפוצץ בלבה. הוא כנראה הרגיש או
שמע אותה בוכה, כי הוא מחה את דמעותיה ביד מגששת. היא תפסה את
ידו והחזיקה אותה צמודה ללחי שלה, משתוקקת למגע החם שלו.

"בלי דמעות," הוא אמר ולחץ בחוזקה את ידיה. "זה היה הרגע
המאושר בחיי, והייתי מאוד רוצה לזכור אותו בתור רגע שמח ולא
עצוב." הוא חייך אליה בהערכה. "להתראות עלמה יקירה." הוא דחף
אותה קלות והיא עזבה אותו בצעדים כושלים לאחור. "תשמרי על
עצמך- וגם על הגור."

"קוראים לו עזרא," היא אמרה לו, בזמן שהתרחקה ממנו בצעדים
כבדים. "להתראות." היא הפנתה אליו את הגב והתחילה להתרחק.

"אל תלכי דרך היישוב "כרת", יש שם ליסטים מסוכנים," הוא הזהיר
אותה, לפני שהספיקה לצאת מטווח שמיעה. היא בלעה את הדמעות שלה
והחלה לרוץ משם מהר ככל האפשר, לא מביטה לאחור אפילו פעם אחת.

  אכזבה הלכה במשך שעות בחשכה מוחלטת, האוויר הצונן מכה בפניה
החשופות ללא רחם. אבל היא לא עצרה, היא הידקה את המעיל שלה
ודאגה שלעזרא יהיה חם וניסתה לא להתמקד בקור. היא ניסתה לא
לחשוב על השיניים הנוקשות שלה, או על העובדה שאיבדה כבר את
התחושה בלחי שלה והעיניים שלה צורבות. היא ידעה שזה מסוכן
לעצור בדרך- היא הבטיחה לעצמה שתנוח ברגע שתגיע ל"כרת".

  היא הבטיחה לעזרא לפני שעזבה אותו שהיא לא תעבור דרך הישוב,
אבל לא הייתה לה ברירה. הדרך היחידה מלבד הישוב היא ארוכה מדיי
ומתפתלת דרך כבישים מתפצלים- אכזבה יכולה ללכת לאיבוד במשך
שבועות לפני שתגיע לעיר. אם היא תעבור דרך כרת, היא תוכל להגיע
כבר מחר בערב, או לכל היותר בעוד יומיים בבוקר. היא רצתה להגיע
כבר והיא כבר עברה חצי דרך- מה כבר יכול לקרות לה?

    החתול יילל חרישית בתוך המעיל שלה. "ששששש," היא אמרה לו
בשקט, והכניסה יד לתוך המעיל כדי ללטף אותו ובאותה הזדמנות
לחמם אותה. "ששש, עוד מעט הגענו ואז ננוח, טוב?" הוא הפסיק
ליילל והיא חייכה לעצמה. היא רק קיבלה אותו לפני כמה שעות, אבל
היא כבר התאהבה ביצור הזה קשות, ושכחה לגמרי מB-14 שלה. החתול
הזה היה אמיתי והרבה יותר טוב מכל מכונה- לא תכנתו אותו לאהוב
אותה, הוא החליט לעשות זאת בלי להכיר אותה בכלל, והפקיד את
חייו בידיה. היא הרגישה חמלה על הגור הקטן והעזוב ובאותה עת גם
גאווה עצמית- היא הייתה אחראית על משהו, על מישהו והתחושה כמעט
סחררה אותה.

   היא הגיעה לבסוף ליישוב, שפוכה מעייפות ובקושי מסוגלת
לפקוח את עיניה. היא חיפשה במבטיה החטופים מקום שבו תוכל לבלות
את הלילה. היא פחדה להיכנס למבנה נטוש ולגלות שהוא לא נטוש כפי
שחשבה. היא רצתה להימנע מלפגוש גנבים בדרך או אנשים רעים
אחרים, אז היא הייתה צריכה מקום שאף אחד לא ייכנס אליו גם בעוד
מיליון שנה. היא ראתה פח זבל בצד הרחוב ועצרה. זה היה מושלם-
זה גם מקום סגור ומוגן וגם יהיה שם אוכל לעזרא, שבטח רעב
מאוד.

"אתה רעב?" היא שאלה אותו בלחש וקיבלה ייללה בתמורה. "בסדר,
אז נישאר כאן הלילה." היא אמרה וחצתה את הרחוב, דואגת להביט
לצדדים, מפחדת שיראו אותה. היא פתחה את המכסה וכיסתה את האף-
הריח היה נוראי. "אני לא מאמינה שאני עושה את זה..." היא מלמלה
לעצמה בקימוט אף, לפני שקפצה לתוך הפח. היא ניסתה לשכנע את
עצמה שהיא תתרגל מאוד מהר לריח ושהוא ירתיע אנשים מלהתקרב
אליה. זה לא עזר לה ובעודה מתכרבלת בין ערמות הזבל, החתול שלה
ישן לה על החזה, היא בכתה חרש על כמה שהידרדרה ורצתה הביתה.

  אכזבה קמה בבוקר בהשתעלות, ברגע שהריחה איפה היא. היא ישנה
טוב בלילה- החתול הקטן שלה ייצר המון חום עם הפרווה הפצפונת
שלו, והגרגורים שלו הצליחו להרגיע ולהרדים אותה. היא מיששה את
החזה שלה וחיפשה את החתול, אך היד שלה לא מצאה אותו. היא פקחה
את העיניים  וחיפשה אותו, נעזרת באור השמש כדי לחפש בערמות.

אור?

 הלב שלה החסיר פעימה והיא הביטה בבהלה למעלה- המכסה היה
פתוח! לא היה סיכוי שהחתול פתח לבדו את המכסה הגדול, זאת אומרת
שמישהו גילה אותה, ואיפה עזרא?

"עזרא?" היא שאלה בפאניקה ובלעה רוק. היא קמה ויצאה מהפח,
מגרדת מעצמה חתיכות של זבל. היא ידעה שהריח יידבק בה, והבגדים
היפים שלה היו מוכתמים לעד. אבל כרגע כל שהיה אכפת לה היה
למצוא את עזרא ולברוח מפה. "עזרא?" היא שאלה שוב והתחילה לחפש
מסביב, מתכופפת ומחפשת מתחת לחפצים. לאן הוא היה יכול לברוח?

"עזרא?"

"מי זה עזרא?"

"זה החבר שלך?" היא שמעה קולות של גברים שואלים וצוחקים עליה.
היא הלכה לעבר הקולות בהליכה נמרצת ושילבה ידיים, כדי להקנות
לעצמה מראה יותר מרתיע. היא ראתה מולה שלושה אנשים מלאים
בפצעים- בכנופיה לפי הלבוש- יושבים ליד מדורה ואוכלים משהו. הם
כולם היו גדולים וחזקים ממנה, אך לא היה לה אכפת והיא תכננה
להלחם בשלושתם. אם היה להם קשר להעלמות עזרא.

"אתם ראיתם חתול באזור?" היא שאלה וקיללה את עצמה. אם הם לא
ידעו עליו עד עכשיו, היא הרגע סיפרה להם בעצמה.

"חתול?" אחד מהם צחק, ועשה כאילו הוא מנסה לחשוב. "חתול...
אנחנו ראינו פה חתול?"

"יכול להיות," אמר אחד אחר. הוא קם מהמקום ליד המדורה והחל
להסתובב סביבה. "כן... אני חושב שראינו פה חתולון קטן- אפור עם
עיניים ירוקות ואף שחור? חתול אמיתי?"

"מה עשיתם לו," היא שאלה בקול חנוק, העיניים שלה שורפות אותם
משנאה. "איפה הוא? מה עשיתם לו?!" היא צעקה ובעטה ברגליים של
זה שהסתובב סביבה. היא המשיכה לבעוט ולתת אגרופים עד שסטר לה
והיא נפלה לרצפה. היא מששה את הלחי שלה עם דמעות בעיניים מרוב
כאב, אך סירבה לבכות.

"מה קרה, ילדה קטנה?" הם שאלו אותה בבוז, מתקרבים לכיוונה כמו
טורפים. "איבדת את הצעצוע החדש שלך?"

"אני אתן לכם כסף, רק תתנו לי אותו בחזרה," היא בכתה והרימה את
מבטה לכיוונם, אך משהו אחר עצר את נשימתה. היא הביטה במדורה
בתדהמה, המוח שלה מסרב לעכל את הגופה החרוכה על השיפוד.
"לאאא!!!" היא צרחה והחלה להשתולל- היא שרטה ובעטה, אבל הם היו
רבים מדיי והצליחו להצמיד אותה לקרקע עם הפנים לרצפה.

"הוא היה נורא טעים," מישהו לחש לה באוזן. "ואני חושב שגם את.
ואני חושב שגם ניקח לך את הכסף."

"לא!" היא צעקה וניסתה לנגוח בו עם הראש, רק כדי לחטוף סטירה
מצלצלת שהרדימה לה את הלסת. יד גדולה ומזיעה כיסתה לה את הפנים
והיא לא יכלה לנשום.

"אל תדברי ואל תזוזי והכל ייגמר בקרוב." היא ניסתה להיאבק,
ניסתה לעצור אותם, אבל היא הייתה חסרת אונים.

"תעזבו אותה." היא שמעה קול חדש, קול אחר, פוקד.

"או ש-מה?" אחד מהם התריס. היא לא יכלה לראות דבר מלבד הנעליים
של המישהו החדש, אך מהר מאוד הרגישה את המשקל יורד מעליה והיא
התגלגלה על האבנים. היא קמה במהירות ועמדה להלחם, אך כבר לא
היה לה עם מי. אחד מהגברים שכב על האדמה עם דם זורם לו מהראש
וסלע אדום לצדו. שני הגברים האחרים ברחו, חלק בצליעה.

"את בסדר?" מישהו שאל אותה ברוך, אך היא לא שמעה כלום. היא
הנהנה בראש ובכתה, העיניים שלה בוהות במה שנשאר מעזרא.

"אני היי-הייתי צ-צריכה להגן עליו, הוא היה קטן יותר, אני
הייתי צריכה לש-לשמור עליו בשביל חבר." היא אמרה בין שיהוקים
ונפלה על הרצפה. היא התחילה לבכות ולא בפעם הראשונה רצתה לחזור
הביתה ושכל זה אף פעם לא קרה. היא נכשלה במשימה הפשוטה של
לדאוג לחתול והיא הותקפה וכל מה שהיא רצתה היה להתקפל לכדור
ולשכב בשקט בלי לזוז, בלי לנשום, בלי לחשוב. זה כאב מדיי לנשום
בימינו.

"אני מצטער," הוא אמר בשקט וסובב אותה במקום, כך שלא תביט
בגופה. "הם בכנופיה ששולטת במקום, "המצורעים"- את מכירה אותם?
לא? טוב אז זה לא בטוח שנשאר כאן, הם יבואו בחזרה והם יביאו
אתם את כל החברים שלהם." הוא אמר והחל להוליך אותה משם. היא
הרימה את מבטה אל המושיע שלה בפעם הראשונה- הוא היה יפה, היו
לו עיניים כהות עמוקות, שיער גלי ועור שחום מהשמש. היה משהו
מצחיק בהליכה שלו ובהבעות שלו- משהו נוקשה מעט, אבל הוא חייך
אליה בסימפתיה.

"איך קוראים לך?" הוא שאל בעדינות, מנסה לקלוט  את מבטה.

"זבי," היא אמרה כמעט אוטומטית, בלי לחשוב בכלל.

"נעים מאוד, קוראים לי ראלף." הוא אמר והושיט את ידו. היא לחצה
אותה והרגישה זרם עובר לה בגוף.

"ראלף?" היא התעוררה לפתע והביטה בו בסקרנות. "למה 'ראלף'?
מאיפה אתה?"

"מפה, משם," הוא אמר במשיכת כתף חדה. "האמת שההורים שלי מכאן,
אבל תמיד הייתה להם משיכה לאמריקה- לשמות, למוצרים (הם קונים
מוצרים מיובאים בלבד, אומרים שהאיכות יותר טובה). נולדתי משותק
בצד שמאל, אז הם קראו לי Ralf- Right Half" הוא אמר בגיחוך.
"את מבינה? כי הצד הימני שלי מתפקד."

  היא צחקה אתו אפילו שלא הבינה את הבדיחה. אבל מהר מאוד נמחק
החיוך מפניה והיא חזרה להיות קודרת.

"מה את עושה כאן, את לא מקומית, נכון?" הוא שאל והוליך אותה
ביד הרחק מהיישוב, מנסה לדובב את הילדה שבשוק.

"לא, אני... לא. הוא הזהיר אותי לא לבוא מכאן, שזה מסוכן, אבל
לא הקשבתי..." היא אמרה, העיניים שלה עדיין מעורפלות ורחוקות.

"לאן את מנסה להגיע?"

"ל'ביבא לת'," היא אמרה בשקט ונשענה על הזרוע שלו. היא לא רצתה
לזוז, היא רצתה לעצור, שהכל פשוט יעצור ולא ימשיך לנוע קדימה.
למי אכפת מהמסע המטומטם שלה? היא סתם ילדה קטנה ומפונקת שלא
יכולה להקשיב לאחרים גם כשהם צודקים, ולכן עזרא מת.

"לאן?" הוא שאל בפליאה. היא הוציאה את דף-המחשב והראתה לו.
"אה," הוא צחק ונענע בראש שלו בחוש הומור. "את נוסעת לתל אביב.
גם אני נוסע לשם, אולי כדאי שאלווה אותך, לפחות חלק מהדרך."
היא הנהנה בראש שלה אבל לא אמרה דבר ורק בהתה קדימה. "מה את
עושה שם?" הוא שאל אותה לאחר כמה דקות ארוכות של שתיקה.

"מחפשת מרפאה, אני... זה טיפשי," היא אמרה והנידה בראשה, מנסה
להתמקד בשיחה ולא בתמונות שרצות בראשה ובריחות...

"תגידי לי מה זה ואני אחליט," הוא אמר בחיוך כובש. היא הביטה
בו שוב ונשאבה לתוך עיניו העמוקות. היא הרגישה בטוחה לידו- הוא
הציל אותה ואפילו היה מוכן ללוות אותה. אולי... אולי אפשר
לבטוח בו? אולי אפשר לספר לו? ומה אם הוא יצחק עליה ויקרא לה
ילדה קטנה? מה היא תעשה אז?

"אני הולכת לתקן את הפנים שלי," היא אמרה כמעט בלחישה, בבושה.

"למה?" הוא שאל ובחן את הפנים שלה יותר מקרוב. היא הסמיקה
בתשומת הלב והפנתה את הפנים ממנו- לפחות החלק המצולק.

"זה לא ברור?" היא שאלה בחיוך מריר והצביעה על הצלקות.

"לא," הוא אמר ברצינות. "אנשים בימינו נשענים חזק מדיי על
טכנולוגיה- הם נאחזים בקנה רצוץ," הוא אמר והיא לא ממש הבינה,
אבל הקשיבה בשקיקה בכל מקרה. "כל פגם קטן, כל אי נוחות והם ישר
ממציאים מכונה שתתקן אותה. תיקחי אותי למשל- ברגע שנולדתי
ההורים שלי לא נתנו לי סיכוי. הם ייבאו מחו"ל נאנו-שבב שהתקינו
במערכת העצבים שלי, וכפי שאת רואה-" הוא הזיז בתנועה מעט
מגושמת את יד שמאל. "-זה עבד."

"אז זה טוב, לא?" היא שאלה בהיסוס.

"זה הסתדר לי," הוא אמר בהנהון. "אבל לא לזה התכוונתי. לאנשים
חסר חיבה בחיים, אז הם מייצרים מכונה דמוית כלב שתספק להם את
הסחורה. הילדים שלך נוצרו עם פגם לא רצוי? ממציאים משהו או
מתקינים משהו עד שהכל לפי טעמך. אנחנו הפכנו את עצמנו
למכונות."

"מה?" היא צחקה בבלבול. "אולי אפשר להפוך מכונה לבן אדם, אבל
אי אפשר להפוך בן אדם למכונה!" היא אמרה וידעה שטכנית הצדק
לצדה. אבל מבט מזלזל אחד שלו לכיוונה והיא התחרטה שפצתה את פיה
בכלל. היא פחדה שהוא יפסיק לדבר אליה ויתייחס אליה בתור ילדה
קטנה ומטומטמת.

"את צודקת," הוא אמר באיטיות. "באמת אי אפשר באמת, אבל
התכוונתי שאנחנו מפסיקים להרגיש, מפסיקים לחשוב ונותנים
למכונות לספק לנו את זה, להרגיש במקומנו. שמעתי שיש באמריקה
ביגוד שגורם עונג למי שלובש את זה- זה קל באמת, הכל עניין של
כימיה, של איזון כימיקלים במוח. את לא קולטת באיזו קלות אפשר
לעשות את זה, זה מפחיד ממש."

"כן," היא אמרה, למרות שלא הבינה בכלל. היא הייתה שמחה ללבוש
בגד שגורם לה רק אושר ולא להיות עצובה אי פעם. אבל משום מה
ראלף לא הסכים איתה והיא לא התווכחה איתו.

"זה למה אני נוסע לתל אביב," הוא אמר בגאווה. "אני עוזב את
סגנון החיים הזה וקונה לעצמי סירה- יש לי כבר כמעט את כל הסכום
שאני צריך- יש נמל שם ואני הולך להפליג לי מכאן. הרחק הרחק
מכאן."

"אבל ההורים שלך לא יתגעגעו אלייך?" היא שאלה אותו באכזבה. היא
הרגע פגשה אותו והוא כבר עוזב אותה. אולי... אולי הוא יסכים
שהיא תצטרף אליו? רק לקצת זמן, היא לא תיקח הרבה מקום ולא תאכל
הרבה...

"ההורים שלי חומרניים ויהירים," הוא אמר בכעס. "הם תלויים יותר
מדיי בטכנולוגיה, נהיו יותר מדיי אדישים."

"אבל הם עדיין אוהבים אותך," היא אמרה בתמימות ילדותית. הרי כל
ההורים אוהבים את הילדים שלהם.

"הם לא יודעים מה זה לאהוב, הם לא מסוגלים להרגיש את זה," הוא
אמר בבוז, לפני ששינה נושא. "אני אקנה לי את הסירה הזאת ואפליג
מכאן- אני אוכל להתבודד וליצור."

"ליצור מה?" היא שאלה וניסתה לדמיין אותו  כמדען במעבדה ששטה.
הדימוי שלו מנסה לערבב מבחנות עם סירה שמתנדנדת מצד אל צד גרמה
לה לצחקק, אך היא הסתירה את זה עם היד.

"ליצור אומנות," הוא אמר כאילו זה היה מובן מאליו. "פעם, לפני
שהיינו חייבים לעבוד קשה כדי לשרוד היה זמן ופנאי ליצור-
לצייר, לכתוב, אני רוצה לעשות את זה."

"למה?" היא שאלה בפליאה.

"מה זאת אומרת 'למה'?" הוא שאל בגלגול עיניים. "זה ברור, לא?
אני אומן, אני מרגיש רגשות אמיתיים ועזים יותר מכל שאר האנשים
הכבויים שפה ואני יכול ליצור עם זה, ליצור מבפנים." הוא הביט
בה במבט חטוף והנהן. "את מרגישה גם- אני רואה את זה. את מרגישה
רגשות כל-כך חזקים ותמימים- זה לא יהיה בזבוז לא להנציח אותם?"
היא הסמיקה מהמחמאה וחייכה אליו, אבל לא חשבה שהרגשות שהיא
מרגישה כל-כך מיוחדים, ואפילו אם הם כאן היא בטוח לא רצתה
להנציח את האומללות שלה.

"אומללות?" הוא שאל והפתיע אותה. היא כנראה אמרה את החלק
האחרון הקול. "אומללות, שנאה, כאב, חרדה- כל הרגשות האלה הם
הרבה יותר עמוקים ומשפיעים משמחה, אושר ואהבה. כל אדם שחש צורך
ליצור משהו, לא עושה את זה כי טוב לו בחיים, אלא כי רע לו, כי
הוא רוצה לשנות משהו באימרה שלו."

"אבל אם תהיה על סירה, יהיה לך טוב, לא? זה מה שרצית?" היא
הייתה מבולבלת ופחדה שתיראה מפגרת.

"לכן אני מתכוון להפליג- למצוא אנשים שרע לה, אנשים שגרים בתוך
סיוט, זוועה- ולתעד את זה. אני ארגיש את העולם דרכם, דרך הכאב
והסבל שלהם, כמו שהרגשתי את הסבל שלך." היא לא ידעה למה בדיוק
הוא מתכוון ולא רצתה לשאול אותו. היא פשוט שתקה והביטה קדימה.
היא לא ידעה אם היא רצתה שאחרים ירגישו את הסבל שלה, מספיק
שהיא סובלת, לא? אבל אם הוא רוצה ממש... אולי היא תחשוב על
להתחלק בסבל.

"מה אתך? מה עם ההורים לך?" הוא החליף לפתע נושא.

"אני שונאת אותם," היא אמרה בלי התלהבות, השנאה העזה שלה
ממקודם לא החזיקה מעמד הרבה זמן, והיא לא ידעה איך להרגיש
כלפיהם עכשיו.

"אני מבין," הוא אמר והיא קיוותה שהוא באמת מבין, שהוא מבין מה
שעובר עליה, מה שהיא חושבת. הם הלכו במשך כל אותו היום וצהרים,
שותקים לפעמים, מדברים לפעמים. כמעט כל הזמן הזה הוא שאל אותה
לגבי התוכניות שלה ואיך היא מתכוונת לשלם עבור הניתוח.

"יש לי כסף," היא אמרה בגאווה והוציאה את השק שלה. "רואה?"

"כן, אני רואה," הוא אמר. "תדאגי שאף אחד אחר לא יראה את זה."

    היא הרגישה בנוח לידו, כאילו שהכירה אותו כל חייה. הוא
היה הגיבור שלה והיא חשה משיכה אליו- כל מה שהיא רצתה זה לבלות
עוד זמן איתו, לשמוע אותו מדבר ולהביט לתוך העיניים שלו. הם
עצרו לקראת ערב במבנה נטוש ליד תחנת הרכבת- היא הייתה במרחק
נסיעה אחת מהמרפאה ומהעתיד שלה. הם התכרבלו קרוב אחד לשני והיא
חשה מבוכה וזזה במקום. הוא הרגיש את המבוכה שלה והתיישב, מביט
בה בחושך.

"את רוצה שאני אלך?" הוא שאל בלחש, והקול שלו העביר בה
צמרמורות.

"לא," היא אמרה וליקקה את השפתיים היבשות שלה. "בבקשה, תישאר."
היא התחננה. הוא התקרב אליה והיא חשה את הלב שלה פועם בחוזקה.
הוא היה קרוב אליה מאוד עכשיו, אם היא תושיט את היד היא תוכל
לגעת בו... היא הצטערה שלא מצאה מקום להתרחץ בו בצד הדרך, היא
הרגישה מסריחה פתאום ועלובה לידו. הוא הושיט יד מגששת וליטף לה
את הלחי עם יד שמאל שלו. היא עצמה את העיניים וניסתה שלא יראה
אותה רועדת.

"זה נעים לך?" הוא שאל בסקרנות וליטף לה את הפנים בעדינות שלא
יכלה לבוא משום שבב שבעולם. היא נאנחה לתוך היד שלו והנהנה
בראש שלה, לא בוטחת בעצמה לדבר. זה הרגיש כל-כך טוב, מגע אנושי
רך שלא הרגישה כבר הרבה זמן. היא רצתה להישאר ברגע הזה לנצח.
הוא התקרב אליה והצמיד את השפתיים שלו לשלה, טועם את הפה שלה.
היא דמיינה שחצי מהלשון שלו מופעלת על-ידי שבב ושזאת הסיבה
שהיא הרגישה זרם עובר בכל הגוף. היא הפסיקה לחשוב ונתנה לעצמה
להתמסר לחלוטין לרגע, לצרכים הפיזיים- זאת לא הייתה הפעם
הראשונה שלה, אך זאת הייתה הפעם הראשונה שממש רצתה את זה, את
הקרבה הזאת, המגע הזה.

"את בטוחה?" הוא שאל לתוך האוזן שלה לפני שהמשיכו הלאה.

"אני בטוחה," היא חייכה והתפשטה.

  אכזבה התעוררה למחרת בבוקר בחיוך רחב. זה היה... נפלא, לא
הייתה לזה שום מילה אחרת שבעולם שיכולה לתאר את הרגע הזה. הכל
היה כל-כך עדין ורך והוא היה מתחשב, משהו שאף פעם לא נתקלה בו.
היה לו אכפת איך היא הרגישה ואם היא נהנית. היא התגלגלה על הצד
וחיפשה את הגוף החם שלו, אך הוא לא היה שם. היא פקחה את
העיניים שלה ונתקפה בחרדה- זה בדיוק כמו אתמול בבוקר...

"ראלף?" היא שאלה בחשש, וחיפשה אותו בעיניה במבנה הנטוש. היא
שמה עליה את הבגדים ומצאה את הדף-מחשב שלה לידה, פתוח על מסמך
כלשהו. היא ביקשה ממנו להקריא אותו, וראתה מול עיניה את דמותו
המתנצלת של ראלף:

"זבי, אני מצטער. אני יודע שאת היית צריכה את הכסף הזה, אבל
אני צריך אותו יותר. את לא צריכה לשנות את מי שאת בשביל כולם,
אבל אני חייב להגשים את החלום שלי, הסירה לא תחכה שם לנצח.
אדם-לאדם-זאב, את מבינה ומה שאני אצור עוד יהיה שווה את ההשקעה
שלך. תמשיכי להרגיש, ראלף."

  היא חיפשה בכיסים שלה את הכסף, אבל הוא באמת נעלם. ראלף גנב
לה את הכסף. "לא," היא אמרה בשקט, כועסת בעיקר על עצמה. איך
היא הניחה לעצמה להיות פגיעה? איך היא יכלה להוריד ההגנות שלה
ולתת לו להשתלט עליה? לשחק בה? היא הרגישה כל-כך אידיוטית שהיא
לקחה את דף המחשב וניפצה אותו לרסיסים, לפני שהחלה לרמוס את
הזכוכיות, ואת הפרצוף הכה-בטוח-בעצמו של ראלף.

 חלק ג': בין ייאוש לתקווה

לאחר ארבעה חודשים

    אכזבה החזיקה בידה את כרטיס הרכבת שלה, ועלתה ברגשות
מעורבים לרכבת. אחרי שראלף בגד בה ורימה אותה, היא לא ידעה מה
לעשות. היא הייתה חסרת פרוטה ואובדת עצות. היא התקיימה בדוחק
ברחוב, האגו שלה לא מאפשר לה להודות בתבוסה. אחרי היא התקשרה
הביתה כדי לראות אם הם יכולים לבוא לקחת אותה, אבל הסתבר לה
שהרבה השתנה מאז שלא הייתה בבית.

"יש לנו תינוק חדש," אמא שלה אמרה בסיפוק. "ויש לו כל-כך הרבה
מומים - אוהו הוא מהמם!" היא קרנה. "קראנו לו 'ייאוש'." אכזבה
לא ידעה למה ההורים שלה קראו לאחיה החדש ככה- אולי הם התייאשו
ממנה, אולי מתינוקות, אולי מהעולם ואולי מהורות, היא לא ידעה.
היא רק ידעה שלא הייתה בבית שבועיים וההורים שלה החליפו אותה
במודל משופר יותר. בדיוק כמו את B-14. היא שיקרה להם, היא אמרה
שהכל מצוין ושהיא שמחה, והם לא הציעו לה אפילו פעם אחת לחזור.
היא ניתקה את השיחה, עוד יותר חסרת כיוון מלפני כן.

   אז היא השיגה עבודה וחסכה כסף, בלי לדעת למה היא חוסכת
בכלל. היא תיקנה דברים והרכיבה דברים ואפילו פתחה לעצמה עסק
קטן ומשגשג. אנשים הביאו לה דברים מקולקלים והיא תיקנה אותם,
החליפה חלקים ומצאה דרך לשפר אותם. היא אכלה הרבה יותר טוב
והשמינה גם, דבר שלא היה לה אכפת ממנו כלל וכלל. לאחר ארבעה
חודשים, היא חסכה די והותר לנסיעה ולכל מה שתצטרך בחודשים
הקרובים. היא לא בטחה יותר באיש ולא התקרבה אל אף אחד, והם לא
התקרבו אליה.

   היא ישבה ברכבת והרגישה בחילה. היא לא ידעה אם זה מהנסיעה
או מהתרגשות, או שהיא נהיית חולה. היא נהייתה חולה הרבה בזמן
האחרון ואולי ביקור במרפאה זה לא רעיון רע בכלל. היא פחדה שהיא
גוססת, ולפחות היא הפסיקה לדמם. הזמן עבר לאט מדיי לטעמה והיא
שיחקה עם הידיים שלה כל הדרך. היא ירדה לבסוף בתחנה שלה והביטה
מסביב- המפה הייתה מצויה בזיכרון שלה, לאחר שהרסה את דף-המחשב.
היא תהתה לשנייה אם ראלף באמת קנה את הסירה בסוף ואם הוא הלך
להיות אומן. היא דחפה את המחשבה מהראש והתמקדה במה שלפניה. היא
לא ידעה למה היא עושה את זה, אבל היא הרגישה צורך עז לסיים את
המסע הזה כבר, כדי שתוכל לפתוח דף חדש בחייה. היא הלכה לכיוון
המרפאה ולאחר כרבע שעה הליכה היא גם הגיעה לשם. המקום נראה
שומם וישן, אבל היא נשמה עמוק ולחצה על כפתור הפעמון.

"יש כאן מישהו?" היא שאלה בקול ולחצה שוב ושוב ושוב. היא לא
באה עד לפה כדי לחזור בלי כלום. "הלו? יש כאן מישהו?" היא שמעה
רחשים בפנים והתרחקה מעט מהדלת, לפני שהדלת נפתחה בחבטה.

"מה את רוצה?" אדם זמן בכסא-מותנע שאל, הידיים שלו רפויות על
ברכיו.

"אני... אני קראתי את המודעה הישנה, ורציתי..." היא אמר במבוכה
והצביעה על פניה המצולקים. "אתם אמרתם שאתם יכולים להפוך אנשים
לשלמים, לתקן את הפגמים שלהם. אתה יכול לתקן את-?"

"ששש!" הוא לחש בפחד והביט לצדדים, מוודא שאין איש ברחוב. הוא
נכנס פנימה והיא נכנסה אחריו. הוא סימן עם הראש לדלת והיא
נטרקה. "לא מדברים על דברים כאלה בחוץ- יש אוזניים בכל מקום
ולממשלה יש מודיעים בכל פינה ובכל חור."

"אני לא מבינה," היא לחשה בחזרה. "למה שלממשלה יהיה אכפת
מזה?"

"כי הם יודעים את האמת, האמת שהם רוצים להסתיר מכולנו," הוא
אמר בפרנויה, המבטים שלו ננעצים בכל מקום.

"איזו אמת? על מה אתה מדבר?" היא שאלה, מרגישה תשושה. היא
התיישבה בכבדות על כסא ונאנחה. "אתה יכול להגיד לי כבר אם אתה
יכול לעזור לי או לא?"

"את לא מבינה," הוא אמר בגיחוך. "זה הרבה יותר מסובך מזה."

"אז תגיד לי," היא אמרה בעקשנות. "כי אני לא זזה מפה עד שאתה
לא מתקן אותי."

"אני לא מנתח פלסטי," הוא אמר כאילו שהדבר בדיחה טובה. "אני
מדען, וה'פרסומת' שקראת... איפה קראת אותה בכלל?"

"מצאתי אותה בחדר שלי, בדף מחשב מלפני עשרים שנה- היו בו
מאמרים משונים ופרסומות-"

"מאמרים על פוליטיקה? על מכונאות? מאמרי ביקורת?" הוא שאל
בעניין.

"כן," היא הנהנה בפליאה. "איך ידעת?"

"את לא יודעת עם מה התעסקת," הוא אמר באנחה. "זה לא היה קובץ
מאמרים רגיל, זה היה העיתון של המחתרת."

"מחתרת?" היא שאלה והרגישה עוד יותר אבודה. "איזו מחתרת?"

"המחתרת להפלת משטר השקרים," הוא אמר בגעגועים. "כתבנו בסתר
במשך שנים על הממשלה הצבועה והרמאית, כתבנו והפצנו את האמת
ונפגשנו-"

"איזו אמת?" היא שאלה בחוסר סובלנות.

"שבני אדם לא צריכים פגמים כדי להתקיים," הוא אמר בחיוך יודע.
"שהמומים שלנו 'פג' זמנם והם לא נחוצים יותר."

"זה לא יכול להיות," היא אמרה בביטול ובכעס. "אנחנו צריכים
אותם כדי לשרוד! מי שיש לו-"

"כן, כן, שמעתי את זה כבר פעמים רבות," הוא אמר בהתנשאות. "אני
לא צריך עוד הרצאה עיוורת של אידיאל המומים. אבל זה מה שהממשלה
רוצה שתאמיני, שהיא חייבת שתחשבי." הוא אמר ונשען קדימה
בחשאיות. "אנחנו גילינו את האמת. גילינו שיש בעלי חיים וצמחייה
בחוץ שלא שונו גנטית. גילינו שהעולם עשה סיבוב והוא מתחיל
לחזור למה שהיה פעם."

"אבל..." היא רצתה להתווכח איתו, אך ידעה שלפחות חלק ממה שהוא
אומר נכון. היא החזיקה בידיה למשך לילה שלם גור חתולים אמיתי.
יש חיים שיכולים להתקיים. "אבל לכולם יש מומים."

"לא לתמיד," הוא אמר ונכנס יותר עמוק לבניין. היא עקבה אחריו,
נעזרת בקול במנוע שלו בחושך המוחלט. "את מבינה, לאט לאט הפגם
הגנטי מתחיל להיעלם. יכולנו לחכות מאתיים שנה כדי להוכיח את
טענתנו, אבל לא רצינו לחכות. רצינו לבצע ניסויים שיוכיחו מעבר
לכל ספק את מה שידענו כבר." הוא אמר: "אור" והאורות נדלקו,
מסנוורים אותה לרגע. היא הביטה בחדר מעבדה מלא באבק ומכונות
מיושנות.

"מה עשיתם?" היא שאלה בסקרנות.

"רצינו לבצע ניסוי מהפכני- לשנות בחזרה את הפגם הגנטי ולהפוך
מישהו ל'רגיל' שוב. היו לנו מספר מתנדבים שגייסנו באמצעות
קודים שהפצנו בעיתון המחתרתי שלנו- הפרסומת שמדברת על 'תיקון
הפגמים'? היינו מוכנים לניסוי, לראות אם אדם מסוגל לשרוד בלי
הפגם הגנטי."

"ו-?" היא שאלה והתיישבה על מיטת האבחונים, לפני שהתעטשה מרוב
אבק.

"וכלום," הוא אמר בצער. "מישהו הלשין לשלטונות והפרוייקט נהרס
וכל מי שהיה מעורב בו ונתפס הוצא להורג."

"מה?" היא שאלה בתדהמה. "הממשלה לא-"

"אבל היא כן," הוא אמר בעייפות ובכעס. "כדאי שתתחילי לפקוח את
העיניים שלך ולהבין ששום דבר טוב לא יצא מהממשלה שלנו. היא
לוקחת את הכספים שלנו, משקרת לנו-"

"למה שתשקר?" היא שאלה, לא מבינה.

"יש עכשיו סדר יחסי," הוא אמר במשיכת כתף. "לכולם יש מומים
והאנשים למדו להחשיב אותם בתור מעלה במקום מגרעה. לבוא ולהגיד
להם שמה שמייחד אותם, מה שגרם להם לשרוד מלכתחילה הוא מיותר?
שבקרוב יהיו גם אנשים חסרי מום שיאכלסו את כל העולם? את יודעת
איזו אנרכיה תשרור?"

"אני לא ידעתי," היא אמרה בשקט מופנם, מנסה לעכל את הכל.
"אבל... אתה יכול לתקן את המום שלי, נכון? אתה יכול לגרום לו
לא להתקיים בכלל?"

"למה שתרצי דבר כזה?" הוא שאל בחשדנות.

"נמאס לי מהצלקות, מאנשים שבוהים בי וצוחקים עליי. אם לא יהיה
לי מום.... שנינו נרוויח! אתה תקבל את ההוכחה שלך או לא, ואני
או שלא יראו לי את המום או ש..." היא משכה בכתפיה.

"עבר יותר מדיי זמן, המום לא ייעלם פשוט," הוא אמר בביטול, אך
בחן את פניה, מנסה להחליט.

"אני רוצה לנסות," היא אמרה בהתחננות. "בבקשה..."

"בואי נראה מה אפשר לעשות," הוא אמר בכניעה והורה לרובוט מעבדה
להתעורר לחיים. הוא אמר לרובוט מה להרים ומה לעשות. הרובוט
הפעיל אותם והחל להעביר אותם על החזה שלה. "זה אמור לאתר את
הגן הפגום... איך אמרת שקוראים לך?"

"לא אמרתי," היא אמרה וניסתה לא לזוז. "זבי."

"לי קוראים ד"ר עמית," הוא הביט במתרחש בהתרכזות עצומה ונראה
מוטרד מהתוצאה. הוא הורה לרובוט לבצע את המהלך שוב ושוב ושוב
והרובוט העביר את המכשיר על כל הגוף שלה. העיניים של המדען
נפקחו לרווחה והוא הביט בה בהשתאות.

"מה?" היא שאלה וזזה בחוסר נוחות במקום. "אתה יכול לתקן אותי
או לא?"

"יקירתי..." הוא אמר והמשיך לבהות בה ולחילופין בצג של הרובוט.
"אין מה לתקן."

"אז אתה לא יכול?" היא שאלה בתבוסה.

"הייתי יכול, אך אין לך פגם כדי שאתקן," הוא אמר, לא מאמין.
"את... אין לך פגם גנטי, את מושלמת. ולא רק זה-"

"לא אני לא," היא אמרה בעצבים. "אתה רואה את הצלקת הזאת? את
האצבע השבורה שלי? מה זאת אומרת אין לי פגם- ברור שיש לי פגם!"
הוא נראה כאילו שהוא נזכר במשהו מלפני שנים, לפני שהבין משהו.

"איך קוראים להורים שלך?" הוא שאל אותה בקול קר ומחושב של
מדען. היא אמרה לו. "הכל ברור לי עכשיו, כן... איך לא ראיתי את
זה מקודם..."

"את מה? על מה אתה מקשקש?" היה נמאס לה כבר מהמבטים שלו, כאילו
שהוא רוצה לנתח אותה במעבדה שלו.

"פגשתי את ההורים שלך, לפני... כן, את נראית בערך בגיל
המתאים." הוא הנהן לעצמו. "הם באו אליי למעבדה, הם מצאו פרסומת
ישנה ובאו לפה, הפרסומת שאני מניח שאת מצאת."

"ההורים שלי היו פה? הם היו מהפכנים?" היא שאלה בפליאה.

"הו, לא," הוא אמר במהירות. "הם מהדור הישן, מאמינים הדוקים
בממשלה. הם באו בטעות, הם הביאו אתם תינוקת בת שנתיים ורצו
ש'אתקן' אותה לדבריהם."

"אני לא מבינה," היא אמרה בייאוש.

"את היית חסרת פגמים," הוא נזכר. "וכבר עברת את הגיל שבו
תינוקות חסרי פגמים אמורים לחיות. הם לא ידעו מה לעשות אתך,
ולכן הביאו אותך לפה, בתקווה שאוכל לייצר לך פגם."

"לייצר לי פגם?" היא שאלה ונגעה בפנים שלה.

"לא הסכמתי כמובן, לא רק שזה לא מוסרי, אני גם לא חושב שזה
אפשרי," הוא אמר ונענע בראשו. "אבל הם התעקשו והיו נחושים.
הם..." הוא השתתק והביט בה שוב במבט מוזר, אותו מבט התחרט של
אביה.

"הם מה?" היא שאלה בחשש.

"הם היו מיואשים, את צריכה להבין, הם לא בדיוק ידעו מה הם
עושים," הוא ניסה לתרץ את דבריוף לרכך את המכה. "הם לקחו מבחנת
חומצה מהמעבדה ו-"

"לא," היא לחשה באימה. "לא... הם... הם לא היו עושים לי דבר
כזה."

"זה עורר בכולנו חלחלה, במיוחד בהם," הוא המשיך כאילו היא לא
דיברה. "הם שפכו חומצה על התינוקת הקטנה שלהם כדי שלא תיראה
חריגה..." היא הפסיקה לשמוע אותו. היא התחילה להבין, פתאום,
דברים שתמיד היו נראים לה תמוהים. המבט המתחרט של אביה,
ההתרחקות של אמא וחוסר הרצון שלה להיות אתה באותו חדר, הצלקת
המוזרה שלה שלא דמתה לשום מום אחר...

"והאצבע?" היא שאלה והרימה אותה קרוב אליה.

"את התפתלת מכאבים והכית עם היד כל-כך חזק את אבא שלך, ששברת
את האצבע," הוא אמר וצימק את גבותיו. "אני מתפלא שהם לא איחו
לך אותה ממזמן. כנראה שרצו עוד 'מום' רק למקרה שהראשון לא
מספיק."

"אני לא מאמינה," היא אמרה והרגישה בחילה. היא מיהרה לכיור
להקיאה את כל שאכלה באותו יום.

"אני לא מתכוון לתת הסברים או סיבות, תצטרכי להתחשבן איתם באחד
מן הימים," הוא נאנח בעייפות. "אבל הם לא רצו שתהיי שונה,
ואולי זה היה גם כדי להגן עלייך- אם הסביבה הייתה יודעת
עלייך..." הוא נתן למשפט להישאר קטוע, לא מעז להמשיך.

"אז אתה לא יכול לעזור לי?" היא שאלה בבכי, עדיין מקופלת מעל
לכיור, השיער שלה בעיניים שלה.

"את מושלמת כמו שאת, ההוכחה החיה לכל מה שטענתי כל השנים האלה,
השכר על כל מה שעברתי והקרבתי, החברים שנהרגו-"

"אבל אתה לא יכול לתקן לי את הפנים?" היא שאלה שוב, דמעות
זולגות לה מהעיניים בחופשיות. "ואני אסתובב... ככה לכל
החיים?"

"המראה החיצוני שלך לא משנה את מה שבפנים," הוא אמר בלי אהדה
בכלל וביט בה במבט קר ומחושב. "ממך תבוא הישועה- דור שלם של
אנשים חסרי פגם ומום, דור שיאכלס מחדש את העולם, שהשלטונות לא
יוכלו להעלים ולהתעלם יותר. אנחנו נחזור למה שהיינו פעם, והכל
יהיה בזכותך."

"קחי," הוא אמר והרובוט נתן לה כדורים. "זה יעזור לבחילות
שלך."

"אני סתם חולה," היא אמרה, שטפה פנים וקמה מהכיור.

"לא את לא," הוא אמר בחיוך יודע שעיצבן אותה. "ניסיתי להגיד לך
את זה קודם- את בהריון."

"אני מה?" היא שאלה וחיפשה תינוק במבחנה במעבדה.

"את לא תמצאי אותה כאן," הוא צחק. "היא נמצאת בתוך הבטן שלך-
את שמת לב שהפסקת לקבל את הווסת?"

"מה זה?"

"זה דימומים-" הוא אמר במבוכה.

"אה, כן. קיבלתי פעם אחת לפני ארבעה חודשים ואז זה הפסיק,
חשבתי שזה היה בטעות ועכשיו אני כמו כולם," היא אמרה ומיששה את
הבטן שלה- מחפשת את התינוק. הבטן שלה הייתה קטנה מדיי בשביל
תינוק גדול כל-כך...

"והעלית במשקל בוודאי," הוא הנהן בראשו.

"כן-"

"את ללא ספק בהריון. בהתחלה לא ידעתי מה הרובוט גילה, אבל...
את מבינה את ההשלכות של זה? את נוצרת ללא מומים ונכנסת להריון-
ואת כבר בחודש הרביעי בלי הפלה! התינוקת שלך יכול להיוולד חסר
מומים, הוא יכול להיות ההתחלה."

"ההתחלה של מה?" היא שאלה והרגישה שכל העסק הזה מסובך לה מדיי
ועושה לה בחילה.

"ההתחלה של הסוף." הוא אמר בחיוך מנצח. "את תישארי כאן- אסור
שהממשלה תתפוס אותך, אני אפנה לך פה מקום ותישארי עד אחרי
הלידה. אנחנו נעקוב אחרי הלידה ו..."

   אכזבה הפסיקה להקשיב לו והתיישבה בכבדות על המיטה, לפני
שנשכבה ועצמה את עיניה. היא מיששה את הבטן שוב, ודמיינה שהיא
יכולה לראות אותה- את התינוקת שלה. היא ניסתה לא לחשוב על
ההורים שלה, על הסבל שהם גרמו לה, על איך שהקריבו אותה על
המזבח שלהם, על האכזריות שבמעשה. יש להם ילד משלהם עכשיו, ילד
שיספק את כל התנאים שלהם, היא כבר לא קשורה אליהם יותר. היא
אמנם לא תהיה מושלמת יותר לעולם, אך בשביל זה יש את התינוקת
שלה, האוצר הקטנטן שלה. היא תדאג לה ותשמור עליה והיא תהיה
היצור הכי מושלם עליי אדמות. היא גם ידעה כבר איך תקרא לה-

תקווה.










חלק א': אכזבה

ההורים שלה קראו לה אכזבה.

   זה לא שהם אמרו לה כל הזמן שהיא מאכזבת אותם, אלא הם באמת
קראו לתינוקת שלהם, לאחר לידתה, בשם: "אכזבה". זה היה השם שלה,
השם שהיה כתוב בכל המסמכים, השם שכל מי שהציגו אותה בפניו
הכיר, לפני כל שם אחר:

אכזבה.

  מיותר לומר, שהילדים שהקניטו אותה כשהיא הייתה צעירה יותר
לא היו צריכים להמציא לה שם "חיבה" משפיל, או לעוות את השם שלה
באופן שיתאים לצרכים שלהם. הם רק היו צריכים לומר את השם המלא
שלה, השם שהיא נולדה איתו, והם כבר פגעו בה, ריסקו אותה ושברו
אותה לרסיסים מבפנים:

אכזבה.

  כמובן שמאוחר יותר ההורים שלה הרגישו רגשי אשמה על המעשה-
הרי זו טראומה לכל החיים- אז הם קיצרו את השם ונתנו לה שם
חיבה: "זב", או אם הם הרגישו צורך להמציא משהו בעל צליל חיבתי,
למרות שלא הייתה בהם טיפת חיבה אליה, אז הם קראו לה: "זבי".
היה יכול להיות יותר גרוע, הם היו יכולים לקרוא לה בכינוי:
"כזב", או "אכזבי" או משהו בעל צליל נורא שכזה. החברים המעטים
שלה קראו לה "זב" והמבוגרים שלא יכלו להביא את עצמם לקרוא
למישהי "אכזבה", קראו לה "זבה". כמעט כולם קראו לה "זבה" ורק
ההורים שלה קראו לה "זבי", כאילו שמספיק להוסיף י' אחרי מילה
וזה הופך את המילה אוטומטית לשם חיבה מצוין, שמכפר על לקרוא
לילדה שלכם "אכזבה".

   היא ידעה גם למה הם קראו לה "אכזבה", למרות שהיא אף פעם לא
שאלה אותם. שני ההורים שלה היו בעלי מומים רציניים ומכובדים,
כאלה שמעלים אותך אוטומטית לסטטוס של האנשים הנחשבים
והמצליחים, אפילו אם לשניהם זה מום חיצוני. למרות שהמומים שהכי
נחשבים הם המומים הפנימיים, למומים חיצוניים יש תפקיד חשוב
בחברה- הרי מראה חיצוני עושה את הרושם הראשוני. ככל שהמום יותר
רציני ויותר בולט, ככה אנשים מסתכלים עלייך אחרת, כאילו שאתה
סלבריטי שצריך להופיע בכתבי עת או משהו, כאילו שאתה מפלנטה
אחרת. ככה היו ההורים שלה- בעלי מומים רציניים. אבא שלה היה
גמד כי משהו אצלו לא סיים להתפתח טוב כשהיה קטן. בהתחלה אמא
שלו פחדה שהוא יהיה "רגיל", שלא יהיו לו מומים קשים, אבל אז
הוא הגיע לגיל שש והפסיק לגבוה ולהתפתח. כמה שהיא שמחה, היא
עשתה מסיבה באותו יום כדי לחגוג. היו לו גם כל מני נקודות כהות
על העור, אבל אכזבה לא הייתה בטוחה שזה מזה, או ממשהו אחר.

  אמא שלה הייתה סיפור אחר לגמרי. אמא שלה הייתה גבוהה, עם
שיער בהיר כמו השמש בשקיעה ועיניים צלולות כמו המים בנהר. היה
בה משהו אחר, משהו שלא מוצאים כבר בימנו, אבל אכזבה לא ידעה
להגדיר מה זה היה בדיוק. אבל לאמא שלה היה מום רציני ומאוד
בולט- לא היו לה ידיים. כך שאולי המום לא לגמרי שינה אותה
חיצונית, אבל הוא היה שם, היה ברור שהוא מום וכך גם לאמא שלה
היה מעמד של יוקרה בעיר שלהם.  כל אמא משננת לילדיה לפני
השינה: "תזכור חמודי, אתה צריך להודות לאלוהים על המומים שלך,
אפילו אם הם נראים מפחידים. הרי כל אחד יודע שככל שיש יותר
מומים, ככה יש לך יותר סיכוי לשרוד יותר זמן, ולהצליח להעביר
את המום לולד הגנטי שלך."

    ובולד גנטי, היא התכוונה לילד, אבל תינוקות לא נולדים
יותר בעולם, כי נשים כבר לא יכולות להרות. אבל למזלנו, מדובר
בחברה מתקדמת טכנולוגית והילדים מיוצרים מהגנים הפגומים של
ההורים שלהם, שנמצאו מותאמים גנטית ובעלי הסיכויים הכי גבוהים
להעביר את הפגם הלאה. מייצרים את העובר, ואז מאחסנים אותו בתוך
מכשיר כזה ששכחתי איך קוראים לו-מן שם ארוך ומסובך כזה- שמזין
את העובר ונותן לו מקום להתפתח ולגדול, בלי לחפש רחם. לחלק
מהנשים גם אין עוד רחם, מאז... מאז. בקיצור,  פגם גנטי רציני=
יותר סיכוי לשרוד, ויותר סיכוי שהילד שייצא מהזיווג הגנטי
ישרוד אף הוא. ככה זה מאז הפצצה ההיא, ששינתה את כולם והפכה
אותם לשונים, ל.... למוטציות, זאת המילה, לא?

  כשאכזבה רק נוצרה, היא נראתה בריאה לחלוטין, בלי שום מומים
בכלל. הרופאים הרגיעו את ההורים המודאגים, ואמרו להם שהרבה
פעמים בהתחלה לא רואים שום דבר. העובר עוד לא התפתח מספיק
והמומים.... לפעמים לוקח להם זמן להתגלות. ההורים שלה חיכו
וחיכו וצפו בעובר שלהם מתפתח לתינוקת, ושום דבר, כלום. נאדה.
הם התחילו להילחץ, אבל שוב פעם הרופאים הרגיעו ואמרו שהסביבה
המוגנת של המכונה לפעמים מעכבת את היווצרות המומים. ברגע
שהתינוקת תגיח לעולם הקר והחולה שלנו, אז המערכת החיסונית שלה
תתחיל לקרוס, אז יתחילו להופיע שטפי דם וקרישת דם וכל מני
בעיות ותקלות. ההורים שלה חיכו וחיכו, התפללו לכל אל שהכירו-

כלום.

    אז הם קראו לה אכזבה. היא אכזבה אותם, כמובן, משום שכזוג
בעלי מומים רציניים ומכובדים, הם לא יכלו לאפשר לעצמם שהתינוקת
שלהם תהיה חסרת כל מום, הרי דבר כזה לא אפשרי! ואפילו אם הוא
אפשרי, הסיכויים שתינוקת כזאת תשרוד יותר משנתיים הם אפסיים.
פגם גנטי= הישרדות, ותינוקת שלהם חייבת לשרוד, הם לא יסכימו
לשום דבר אחר. הרופאים אמרו להם שאם יופיעו מומים, זה יהיה עד
גיל שנתיים. אם התינוקת בת שנתיים ואין מומים, היא בטוח תמות,
ולכן הדבר היחידי שניתן לעשות זה לחכות- להופעת המומים, או
למוות של התינוקת.

    אז הם חיכו שנתיים, קיוו והתפללו, עצרו את נשימתם וסירבו
לאפשר לאנשים מלבד הרופאים לראות את הילדה הקטנה שלהם. לסיפור
הזה יש סוף טוב, כי אחרי שנתיים משהו התחיל לכרסם את העור של
הילדה והייתה לה צלקת אדומה וצעקנית על חצי מהפנים שלה- צד
שמאל- מחצי המצח לאוזן השמאלית שלה (היא הייתה חרשת באוזן
אחת), ללחי שלה ולגרון. היו לה שתי עיניים פועלות, אבל אין מה
לעשות, צריך לקחת את מה שנותנים לך, וזה מה שאלוהים נתן לזוג
הורים. גם הזרת שלה ביד שמאל הייתה שבורה והיא לא יכלה לקפל
אותה, אבל זה פגם כל כך קטן שהוא לא נחשב. מה שהיה חשוב, זה
שלתינוקת שלהם יש מום ראוי, סיכויי הישרדות טובים ויכולת
להעביר הלאה את המום בתורשה, וככה לעזור לאכלס מחדש את העולם
החרב.

    אולי זה מקום טוב להסביר את המשפט האחרון, אני לא יודעת
עד כמה אתם יודעים מה התרחש באותם ימים בעולם, או לפני אותם
ימים. מאז הפצצות הביולוגיות שנחתו בלב צרפת, בארצות הברית,
בסין ובמצרים ב2040 לספירה הנוצרית, התרחשו שינויים על פני
כדור הארץ. החומר שהשתמשו בו הרג מאות מיליוני אנשים,
מיליארדים אפילו, וטווח ההשפעה שלו המשיך להתפשט. הצמחייה
ובעלי החיים נהרגו, לא היה להם אפילו סיכוי, אבל אחרי כמה זמן
זה הפסיק להרוג. ההשפעה השתנתה, ומי שבא במגע עם החומר (זאת
אומרת, מי שלא מת מיידית) השתנה. תשאלו את המדענים שלכם מה
קרה, כי אני לא יודעת להסביר את זה, אני לא מדענית, אבל משהו
קרה להם פיזיולוגית, מבפנים. נשים החלו להפיל עוברים בכל רחבי
העולם, נקודות התחילו להופיע בכל האזורים בגוף, מחלות שחלפו
כבר מן העולם חזרו, אבל בעיקר נולדו מוטציות. אנשים עם שש
אצבעות, אנשים בלי גפים, אנשים עם בעיות עור, דימומים פנימיים
וכל דבר שאתם יכולים לדמיין.

    במשך מאות שנים, העולם הפך לשממה- שום דבר כבר לא צמח, כי
כל החומר נספג באדמה. רק המוטציות החדשים שרדו, אנשים "רגילים"
לא הצליחו לשרוד בעולם החדש. לא נשארו בעלי חיים על פני האדמה
ולא היה מה לאכול, בשביל מה לחיות. בהתחלה אנשים אכלו ממכונות
שהכילו כבר מזון מלפני הפצצות, אבל אחרי כן הם התחילו לייצר
מזון סינתטי- לא מהחי ולא מהצומח. הקדמה הטכנולוגית לבדה אפשרה
את מהלך החיים התקינים, ואנשים נאחזו במכונות ובטכנולוגיה, כמו
שטובע נאחז בגלגל הצלה- הם לא הרפו. הם התחילו להשתמש
בטכנולוגיה כתחליף לכל דבר קיים בעולם- אוכל, עזרה, חיות מחמד-
הם לא סמכו יותר על שום דבר שלא עשוי ממתכת, ויכול לשרוד מתקפה
ביולוגית וכימית.

    אנשים כבר לא סמכו אחד על השני יותר, הרי אנחנו בשנייה
יכולים להיעלם, אבל המכונות ישרדו. לכן הם הסתגרו בתוך עצמם,
ובתוך המסגרת המשפחתית המצומצמת שלהם. אנשים הפסיקו לצאת
מהמבנים הנטושים ששימשו להם כבית ומסתור והתכנסו כקבוצות
עוינות אחת לשנייה. הטריטוריות היו מוגדרות, השטח היה שטח אש,
ואסור היה לעבור לשטח של קבוצה אחרת. הייתה ממשלה שנקראה
"ממשלת היבשות" ואכלסה תחת גגה את כל אזרחי העולם, אבל לא
הייתה לה שליטה ביטחונית אמיתית ומה ששלט היה אי סדר, כאוס
והכנופיות.

  ובחזרה לגיבורה שלנו, אכזבה. אכזבה גרה עם ההורים שלה וכלב
המחמד שלה: "B-14". "B", כפי שהיא קראה לו, היה מדגם ישן יחסית
של כלבים. ההורים שלה רצו להחליף אותו בדגם המחודש יותר,  
"B-26'', שמסוגל גם לנקות אחרי עצמו, להוציא את עצמו לטיולים
כאשר צריך, ולא מטריד אותך. דגם 26 הוא הדגם המושלם ביותר של
כלבים, אשר מראה לך חיבה כאשר אתה רוצה, משחק איתך, אוכל כשאתה
מאכיל אותו, אבל אתה לא צריך לטפל בו ולדאוג לו- הוא נוצר למען
נוחיותך וצרכיך. הוא גם הכי דומה לכלב שיש עכשיו בשוק השחור
ואפילו יש לו פרווה נעימה והוא נושם והכל. "B" לא היה כזה. היה
צריך להוציא אותו לטיול, אחרת הוא היה מתחיל לנבוח ועושה את
צרכיו המלאכותיים בבית שלך, היה משחק איתך, אך גם מסרב לפעמים
ונושך, לא הייתה לו פרווה ובכלל היה כלב שהיה יותר מטרד מכל
דבר אחר. אבל אכזבה אהבה אותו למרות כך ומשום כך וסירבה להחליף
אותו.

   אכזבה הייתה גם בת יחידה. הייתה הנחיה מהממשלה באותם ימים:
לכל זוג שמגדיר עצמו כזוג ונמצא מותאם גנטית, מוקצעת לידה
גנטית אחת חינם, לטובת אכלוס מחדש של כדור הארץ. לאחר אותה
לידה, בין אם היא מוצלחת ובין אם לא, תושבים שרוצים ילדים
נוספים צריכים לשלם בעצמם. העולם היה עני וטכנולוגיה הייתה
יקרה מכדי שהממשלה תסבסד עוד לידות. להורים של אכזבה לא היה
חסר כסף, אך במרפאה הובהר להם שהסיכוי שייוולדו להם עוד ילדים
בעלי מומים קשים הם קלושים, מכיוון שלשניהם הפגם הגנטי הוא
אמנם חמור, אך פסיבי ובכל דור הוא ייחלש. ההורים שלה פחדו
שהמעמד שלהם ייפגע אם יתגלה שהיכולת שלהם להביא לעולם ילדים
בעלי פגם היא... טוב, פגומה, ולכן "הסתפקו" רק בילדה אחת,
במקום להביא כמה שיותר, כפי שעשו שאר הזוגות בעלי הממון.

  אז לאכזבה לא היו אחים גדולים כדי להתייעץ עימם, או להגן
עליה משאר הילדים, שתמיד מצאו משהו לא טוב בה. הצלקת על הפנים
שלה הייתה מוזרה מדיי, שונה מדיי- שאר הפגמים היו לרוב פנימיים
או התאפיינו בגפים חסרים. היו מקרים קלים של בעיות עור, שלרוב
נראו כמו פריחות ולא צלקות. מקרים קשים של צלקות לא היו באזור,
למרות שהוריה התעקשו שבאפריקה הדבר נורא נפוץ. לא היו לאכזבה
גם אחים קטנים לשחק איתם, להמציא להם סיפורים ולדאוג להם- רק B
שלה. היא גדלה להיות מפונקת, אך מפוכחת ותמיד דאגה קודם כל
לעצמה.

   אבל, לצערה, הייתה צריכה לדאוג גם להורים שלה. אבא שלה היה
גמד ולאמא שלה לא היו ידיים, כך שרוב עבודות הבית, החיפוש
המתמיד אחר אוכל והשמירות על הבית שלהם (תמיד היו גנבים באזור)
נפלו עליה. היא אהבה את אבא שלה יותר מאשר את אמה. אבא שלה
תמיד מצא דרך להפוך חולשה לחוזקה, והיא העריצה אותו בשל כך.
מכיוון שהיה נמוך, תמיד הצליח לגרום לאחרים לעשות את מה שרצה
או את מה שלא יכול היה לעשות בעצמו. הוא תמיד היה אנרגטי ותמיד
היו לו סיפורים מופלאים על איך שהעולם היה נראה פעם. הוא גם
שיחק איתה וחיבק אותה כשהייתה קטנה, אבל מרגע שהחלה לגבוה הוא
נטש אותה, כנראה מרגשי נחיתות. עכשיו הוא תמיד הביט בה באופן
מוזר, כאילו שהוא חש דחייה וחרטה עמוקה, כנראה על הרגע שהיא
נוצרה. לפחות כך אכזבה הרגישה.

   אמא שלה הייתה סיפור אחר. אמא שלה תמיד כעסה על הפגם שלה,
שהגביל את התנועה והיכולות שלה. אך היא סירבה להכיר בו כפגם
ולא הסכימה אפילו להתקין גפיים מלאכותיות. מיותר לציין שאף פעם
לא חיבקה את אכזבה או הראתה לה חיבה מיותרת. למרות, שכשהיא
הייתה ממש קטנה, קטנה מכדי לזכור אפילו, אמא שלה הייתה שרה לה
בקול מלאכי ומתוק ליד המיטה שלה בלילה. כשאכזבה הייתה בת שש,
גנבים פרצו לבית שלהם בלילה ולקחו כמעט את הכל. אמא שלה כנראה
עשתה יותר מדי רעש או צעקה חזק מדי, כי הם שיספו לה את הגרון.
מיתרי הקול שלה נהרסו קליל, והיו חייבים להתקין קופסא בתוך
הגרון שלה, שתייצר צלילים מלאכותיים בקול מעט צורמני. היא לא
שרה יותר ולא יכלה לסבול לשמוע יותר מוזיקה בבית, אז יותר לא
היה.

  בגלל כל הדברים האלה ויותר, אכזבה אהבה את הכלב שלה. אמנם
לא היה תענוג גדול ללטף אותו, את הגוף המתכתי שלו, אך הוא תמיד
דרש והפגין חיבה. למרות שהוא היה מכונה בסה"כ, הוא תמיד היה בא
להתכרבל לצדה ורצה שתשחק איתו. היה משהו בנקודות השחורות
שהחליפו עיניים, שהראו זיק של חוכמה ואמפטיה, כאילו הוא מבין
מעבר למה שתוכנן להבין, כאילו הוא מבין את הכאב שלה עצמה.
כשהיא לא הרגישה טוב, או סתם הייתה עצובה, הוא היה בא לנחם
אותה, מנסה לגרום לה להרגיש יותר טוב ומסיח את דעתה עם
הפעלולים שלו. היא אהבה אותו והוא היה היצור היחידי עלי אדמות
שהיא אהבה באמת, שהייתה מוכנה להקריב מהנוחיות שלה למענו.

     האוכל הסינתטי היה מצרך נדיר, שאפילו לעשירים היה קשה
להשיג. היה קשה לייצר אותו והוא נמכר רק במקומות מועטים
במחירים מופרזים. רוב האוכלוסייה אכלה ממה שנשאר ממכונות
החטיפים ומהאוכל של המכולות והסופרים, כאשר אותם מקומות היו
בשליטת הכנופיות. רוב האוכל שהמשפחה של אכזבה השיגה היה מסחר
עם הכנופיות ומהשוק השחור. אכזבה השיגה את האוכל למשפחה שלה
בכל מני עסקאות מפוקפקות של סחר חליפין, כאשר מה שהיא הייתה
צריכה למכור לא היה ידוע להורים שלה והם לא רצו לדעת. כל מה
שהיה ידוע להם, זה שהילדה הקטנה שלהם תמיד חזרה מחיפושי האוכל
מותשת ובמצב רוח אדיש או רע.

   יום אחד, אכזבה חזרה הביתה לאחר חיפוש מעייף במיוחד אחר
אוכל. היום היה יום רע- הרשויות המקומיות (שחוץ מלעשוק את
התושבים לא תפקדו כרשויות בכלל) החליטו לרדוף את השווקים
השחורים, האפורים והכנופיות ולאיים עליהם, כך שלא הרבה העזו
לסחור איתה. היא השיגה רק מעט אוכל והיא ידעה שזה יכעיס את אמא
שלה מאוד ושאבא שלה יתאכזב ממנה, ויסתכל עליה עם המבט הזה
שלו.

"מה הבאת?" אמא שלה קידמה אותה בפתח הדירה. היא אף פעם לא
הייתה שואלת שאלות סרק כמו 'מה נשמע?' או 'מה שלומך?', אלא
תמיד ניגשת לעניין, כזאת הייתה. אכזבה נאנחה- כל מה שרצתה היה
להתקלח במים מטוהרים ורותחים, לקרצף את כל הטינופת של היום טוב
טוב וללכת לישון עם B-14  מכורבל ליד רגליה. מה שהיא לא רצתה
כרגע היה להיכנס לקרב צרחות עם אמא שלה.

"לא הרבה," אכזבה אמרה, ספק בהכנעה ספק בהתרסה. היא חיכתה למכה
שבטוח תבוא.

  "גם אבא שלך לא השיג הרבה," אמא שלה אמרה בשקט שלא אופייני
לקופסת הצלילים שבגרונה, בטון מהורהר מעט. "זה בסדר, כנראה
שנצטרך לצמצם השבוע- לאכול קצת פחות. אנחנו נסתדר. אולי שבוע
הבא יהיה יותר טוב," היא אמרה והשפילה את עיניה לפני שנכנסה
שוב לדירה.

     אכזבה הייתה בהלם- אמא שלה אף פעם לא דיברה אליה בשקט,
במעין התנצלות או אפילו הכרה במאמצים הקשים שאכזבה עברה בשביל
להשיג את האוכל. היא לא ידעה מי זאת האישה הזאת, אבל היא בטוח
לא אמא שלה. אולי אבא שלה החליף אותה בחיקוי מלאכותי, כמו
שB-26 הוא חיקוי מלאכותי לכלב? או שאולי זה כמו הזמן הזה כל
חודש שאמא שלה הייתה נהיית במצב רוח מוזר ותוקפני, לפני שעשתה
ניתוח שהפסיק את זה. כנראה שהיא עברה אז את הניתוח כי היא פחדה
לדמם למוות, כי אכזבה כל חודש הייתה מוצאת בדים ספוגים בדם
באשפה. יום אחד היא אזרה אומץ ושאלה את אמא שלה בהיסוס אם היא
גוססת. אבל אמא שלה רק צחקה עליה ואמרה לה שזה עונש מאלוהים
ושהיא לא תמות מזה, למרות שלפעמים זה כל-כך כואב שהיא הייתה
רוצה למות.

   אכזבה הייתה עוד יותר מבולבלת ומפוחדת כשהיא התחילה לדמם,
לפני שבועיים בערך. כשזה קרה, אמא שלה לקחה אותה הצדה לשיחה
רצינית. היא הסבירה לה בתקיפות שפעם הדימום הזה היה חשוב בשביל
להוליד ילדים, אבל עכשיו זה לא רלוונטי ורוב הנשים בעולם כבר
לא מקבלות את זה. 'מי שמקבלת את זה', כך אמרה. 'משהו לא בסדר
אצלה והיא צריכה לעשות ניתוח שיסלק גידול שנקרא "רחם", ישימו
את הביציות שלה בהקפאה והיא תהיה בסדר.' היא הציעה לאכזבה
לעשות את הניתוח, אבל אכזבה פחדה מניתוחים, אז היא סירבה
בתוקף, וכל יום בדקה שהיא לא מדממת.

  אז אם אמא שלה לא נהיית עצבנית יותר בגלל כל הדם, אכזבה לא
מצאה הסבר הגיוני למצב הרוח המוזר שלה. היא נכנסה לדירה, פרקה
את המצרכים המעטים שהשיגה והלכה לחדר שלה. הוא היה חדר קטן אבל
הוא היה שלה ורק שלה. הקירות היו מקולפים, חסרי צבע והיה לה
אשנב ששימש לאוורור יותר מאשר להתבוננות. היה מזרון שטוח וחסר
קפיצים על הרצפה, שעליו ישנה ושמיכה מטולאת ועבה שהשתמשה בה
בחורף. אבל זה יותר ממה ששאר הילדים המטונפים בשכונה שלה יכלו
לחלום עליו אפילו והיא אהבה כל פינה, חור וסדק שבו. היא אפילו
קישטה את החורים שבקיר וציירה עליהם פרצופים מחייכים, או לבבות
או כוכבים.

  היא חיפשה את B-14 בחדר שלה, אבל הוא לא היה שם. 'מוזר',
היא חשבה לעצמה. 'B בד"כ פוגש אותי בכניסה, או מחכה לי על
המיטה אחרי יום ארוך...' היא יצאה  מהחדר שלה והתחילה לחפש
אותו בדירה, תוך שהיא קוראת "Beeeeeee" בכל החדרים, מנסה לגרום
לו לצאת.

"מה את מחפשת, חמודה?" אבא שלה שאל אותה מהמטבח, בזמן שעמד על
כסא וספר את המלאי.

"אני לא מוצאת את B שלי," אכזבה מיללה בטון ילדותי יותר מהרגיל
שלה. היא תמיד דיברה אליו ככה, מתוך תקווה שיתייחס אליה שוב
בתור הילדה הקטנה שלו.

   אבא שלה עצר בספירה, ירד מהכסא ועמד מולה, מביט אליה במבט
הססן. "בקשר לזה..." הוא אמר בהתנצלות ומשך בכתפיו. "אמא שלך
ואני החלטנו..." הוא כחכח בגרונו והסתכל לצדדים, כאילו מקווה
שאמא שלה תופיע ותציל אותו.

"מה עשיתם?" אכזבה שאלה בשקט. הלב שלה התחיל לפעום בחוזקה
והגרון שלה התחיל לסגור על הוושט שלה, חונק אותה. הייתה לה
הרגשה רעה- היא לא אהבה את איך שאבא שלה מדבר, את הטון המתנצל.
זה משהו רע, משהו רע מאוד, ואיפה הכלב שלה? איפה הוא?! "מה
עשיתם?" היא כמעט צעקה בהיסטריה. "איפה B שלי???"

"החלפנו אותו," אמא שלה אמרה באדישות, מפתח המטבח.

"אתם... אתם מה?" אכזבה צעקה. היא רצתה לחנוק אותה ולזרוק אותה
במורד כל המדרגות של הבניין. "איך יכולתם? הוא שלי ורק שלי
ואני לא מרשה לכם לגעת בו!" אכזבה צרחה ורקעה ברגליה כמו ילדה
קטנה.

"אנחנו קנינו אותו, כך שטכנית, מתוקה, הוא שלנו," אבא שלה
התנצל וחיפש תמיכה אצל אמא שלה, שלא הפגינה שום רגש.

"אף פעם לא הבנתי למה שמרנו אותו," אמא שלה אמרה בסנוביות.
"הדגמים החדשים טובים יותר, זולים יותר וקל יותר לטפל בהם. הם
גם נראים ומרגישים יותר כמו כלב אמיתי. חשבנו שתשמחי לקבל חיית
מחמד אמיתית, לא שתתנהגי כמו ילדה קטנה ומפונקת-"

"אני לא ילדה קטנה!" אכזבה התרגזה. "ואף פעם לא רציתי שתחליפו
אותו! אני אוהבת אותו כמו שהוא, אני לא רוצה דמויי-כלב, אני
רוצה את B!"

"מאוחר מדיי," אמא שלה אמרה ויצאה מהמטבח. "הכלב החדש בסלון,
אם את רוצה להרכיב אותו."

"אני שונאת אותך!" אכזבה רתחה וניסתה לעצור את התקף הבכי שלה.
"אני שונאת אותך, שונאת אותך, שונאת אותך, הלוואי שתמותי!" היא
יצאה מהמטבח, רצה לחדר וטרקה אחריה את הדלת. היא נשכבה על
המזרון הישן וייבבה בבכי- היא בכתה כמו שלא בכתה בחיים שלה,
אפילו לא כשקיבלה מכה נורא חזקה או כשמישהו הכאיב לה ממש. זה
היה בכי שונה ממה שחוותה עד עכשיו- בכי מהלב, מהנשמה. היא בכתה
עד שהגרון שלה התייבש, העיניים שלה נהיו אדומות והתקפי שיהוק
תקפו אותה.

וכך היא נרדמה.



חלק ב': המסע

  אכזבה קמה בבוקר למחרת בדכדוך. החבר האמיתי היחידי שהיה לה
בעולם כנראה בדרך למיחזור והיא נשארה לבד בעולם. היא מחתה דמעה
מרדנית והחזיקה את עצמה, כדי שלא תייבב בקול. היא לא תיתן להם
את הסיפוק של לשמוע אותה בוכה. היא לא תבכה, היא כבר לא
תינוקת- היא ילדה גדולה וילדים גדולים לא בוכים.

"הלוואי וכבר ימציאו מכונה שמייבשת את הדמעות לפני שהן
נוצרות," היא חשבה לעצמה במרירות. "אין לי סיבה לחיות, אני
רוצה למות!" היא עצמה את העיניים חזק חזק וביקשה מאלוהים שפשוט
ייקח אותה כבר ויפסיק את הסבל שלה, את הכאב הבלתי נסבל הזה
שהיא נמצאת בו.

"אני שונאת אותם!" היא צעקה לחדר השומם והרביצה למזרון שלה.
"שונאת-שונאת-שונאת-שונאת אותם!!!" היא קמה בקפיצה והתחילה
לבעוט במזרון בפראות, כמו חיה. היא שרטה, בעטה, בכתה את
המזרון, הפכה אותו וזרקה אותו על הקיר. היא נפלה לבסוף על
הרצפה, מתנשמת בכבדות וזיעה ניגרת מפניה. היא הביטה במזרון
ההרוס- כל הבפנים שלו היה מפוזר באלימות ברחבי החדר.

"הם יכעסו," היא אמרה לעצמה בחרטה, לפני שהתאפסה על עצמה.
"שיכעסו- מה אכפת לי! אני זאתי שכועסת עליהם." היא קמה בנחישות
ובעטה פעם אחרונה במזרון, מתוך תחושת סיפוק. "מה זה?" היא שאלה
והרימה משהו מהרצפה שלא היה שם קודם, שכנראה נפל מתוך המזרון.

   זה היה דף-מחשב ישן- היו בו מאמרים ופרסומות, שום דבר שיש
היום. היא סדקה את התאריך- הדף היה מלפני עשרים שנה בערך,
בהחלט ענתיקה. היא לא זכרה שסיפרו לה שלפני עשרים שנה היו
פרסומות ומאמרים...

  אבא שלה סיפר לה פעם על משהו מצחיק שהיה, משהו שקראו לו
"אומנות". היא צחקקה אז לשמע הרעיון המגוחך: איך לאנשים אז היה
פנאי להתבטל ולעסוק בשטויות, במקום בהישרדות שלהם? היא לא
הבינה למה שיבזבזו צבעים שימושיים ויקרים על דברים כמו נייר,
פנים, שיער וקירות. אולי היה להם משעמם? היא לא יכלה להגיד,
היא רק ידעה שהעולם פעם היה מאוד משונה.

  היא ביקשה מדף-המחשב שיקריא לה את התוכן שלו. זה לא שהיא לא
ידעה קרוא וכתוב, היא ידעה, פשוט... פשוט לפעמים המילים
והאותיות היו מתהפכים ומתבלבלים לה בראש ולא היה בהם שום
הגיון. כל הילדים היו צוחקים עליה כשהיא ניסתה להקריא משהו
בקול, ולכן היא הפסיקה לנסות. השמיעה שלה הייתה בסדר גמור,
ובעולם הזה אפשר להסתדר רק עם זה.

  רוב המאמרים היו על הממשלה- כמה שהיא מושחתת וגונבת לאנשים
כסף. אכזבה הייתה בהלם- שום מאמר בעולם לא דיבר אי פעם נגד
הממשלה, זה היה אסור! היא המשיכה להקשיב למאמרים, נושכת את
השפה התחתונה שלה מתוך פחד שמישהו ישמע וילשין עליה. המאמרים
הסתיימו והדף המשיך להקריא את הפרסומות והציג את התמונות
הנלוות בתלת-מימד. פתאום היא ראתה מול עיניה את הפרצוף הכי...
היא לא יכלה לתאר אותו אפילו. היא הקשיבה בדריכות לפרסומת:

"... גם אתם יכולים להיות יפים ומושלמים סוף סוף! נמאס לכם
מהפגם שלכם? אנחנו יכולים לתקן לכם אותו! בואו למרפאה האסתטית
ב... וגם אתם תוכלו להיות שלמים עם עצמכם."

יפה.

 זאת המילה. המילה שחיפשה כל השנים האלה- המילה שהייתה משתמשת
בה כדי לתאר את אמא שלה, כדי לתאר את הפרצוף שקרן מולה כעת:

יפה.

  אמא שלה הייתה יפה, האנשים הפרסומת היו יפים והיא רצתה
להיות יפה גם כן. היא החליטה ללכת למרפאה ולראות אם היא עדיין
פועלת- אם היא עדיין מתקנת אנשים. אבל איך היא תגיע לשם? איפה
זה בכלל? הפרסומת הייתה קטועה באותו קטע. היא הסתכלה בפרסומת
והכריחה את המוח שלה לעכל את שם העיר- זה ב"ביבא לת". היא פתחה
בדף-מחשב מפה של העיר וחייכה לעצמה- היא הייתה שם פעם.

  לפני שנה בערך ההורים שלה לקחו אותה לשם לבקר חברים שלהם.
היא שיננה את המפה לזיכרון והתאימה אותה למקומות שהייתה בהם
לפני שנה, עד שיכלה לומר במעורפל איך מגיעים למרפאה. "אני
יכולה לעשות את זה," היא הבינה בהרגשה עילאית. "אני אלך לשם,
אתקן את הפנים שלי ואז... ואז אף אחד לא יידע מה הפגם שלי! הם
יחשבו שזה משהו פנימי רציני ויפסיקו להיות מגעילים אליי וכולם
יאהבו אותי!" היא קפצה במקום ומחאה כפיים. היא תצטרך לעבור דרך
שני יישובים בדרך, זה ייקח לה יום-יומיים הליכה ואז יש רכבת
שנוסעת לעיר, אבל הרכבת יקרה...

   מחשבה הפציעה בראשה, מחשבה גאונה וזדונית כאחד. היא חייכה
ברשעות ויצאה מהחדר בשקט לסלון. היא הביטה בB-26, מחכה שהיא
תרכיב אותו. אם במילים לא היה שום הגיון מבחינתה, אז במכונות
דווקא היה הגיון פשוט מאוד. היא אהבה להרכיב אותם והיה לה
כשרון לזה. היא לא הייתה צריכה ספרי הפעלה והוראות, כל מה שהיא
הייתה צריכה זה כמה שעות לבד עם החלקים. היא יכלה לראות בראש
שלה את החלקים מנסים להתחבר ומפספסים, את האפשרויות השונות עד
שהכל התחבר בסוף באופן מושלם.

   אבל היא לא התכוונה להרכיב אותו. היא הרימה את הקופסא
וחזרה בדממה לחדר. היה לה כסף שהיא שמרה ואגרה לעצמה בצד- כסף
שהוריה לא ידעו עליו. זה היה הכסף הסודי שלה, כסף שהרוויחה
ביושר ושיום אחד תחסוך מספיק ממנו כדי לברוח רחוק רחוק מפה.

"היום זה היום," היא אמרה בלחש, ביראה. היום שחיכתה לו הגיע
לבסוף והיא הייתה מפוחדת פחד מוות. היא לא ידעה איך תסתדר בלי
אמא ואבא, אבל היא תצטרך כי מעכשיו היא לבד. היא הוציאה את
הכסף מתחת לבלטה ברצפה, הרימה את הקופסא ויצאה מהבית, סוגרת
אחריה בהיסוס את הדלת.

   אכזבה הלכה כל אותו היום לכיוון היישוב הראשון שתצטרך
לעבור בדרך. היא פחדה משודדים ומכנופיות, ולכן תמיד דאגה להביט
מעבר לכתף שלה. היא מכרה את B-26 בשוק השחור והיה לה מספיק כסף
לנסיעה ברכבת ואולי לקצת אוכל. אם שודדים יחליטו לשדוד אותה,
היא תילחם בהם: היא תצרח, תנשוך, תשרוט ותבעט והם יצטרכו להרוג
אותה לפני שתיתן להם את הכסף.

   השעה הייתה כבר אחרי הצהרים והבטן של אכזבה קרקרה. היא
נשמה לרווחה כשעברה את מרכז היישוב והגיעה לפאתי היישוב- כאן
היו פחות כנופיות וכמעט שלא הייתה כאן נפש חיה. היא עצרה לנוח
והוציאה את שקית האוכל שלה מהתיק. היא הרגישה מעט רגשות אשמה
על כך שגנבה מההורים שלה אוכל, לפני שזכרה שמגיע להם ושמצדה הם
יכולים למות מרעב.

"משהו מריח טוב," קול הקפיץ אותה מאחור. אכזבה הסתובבה במהירות
ותחבה את שארית המזון לפה שלה, כמעט נחנקת על האוכל. היא
התכוננה להגן בחירוף נפש על כל פירור. היא ראתה איש זקן יושב
על חבית- הוא היה לבוש סחבות, הריח מוזר והשיער הלבן שלו בקושי
כיסה את הראש הכהה שלו. העיניים הלבנות והעיוורות שלו הביטו
לכיוון הכללי שלה והיא הרגישה הקלה- הוא לא נראה מאיים במיוחד-
אך היא עדיין שמרה על ערנות ועל האוכל שלה.

"זה שלי," היא אמרה בעקשנות.

"לא טענתי שלא," הוא התגונן והרים את ידיו לאות כניעה. "ועם מי
יש לי העונג לדבר, אם יורשה לי לשאול?" הוא דיבר מוזר וחייך
לעברה חיוך מתפייס וחסר שיניים.

"אכ- זבי, קוראים לי זבי," היא אמרה בהחלטיות ושמרה את הידיים
שלה בכיסים.

"העונג כולו שלי," הוא אמר וקד בראשו. "קוראים לי עזרא." אכזבה
קימטה את האף- איזה שם מוזר! אך היא לא אמרה כלום כי ידעה שזה
לא מנומס.

"טוב, להתראות," היא אמרה בחביבות יתר ופנתה ללכת.

"רגע!" הוא אמר ותפס לה את היד. אכזבה מיהרה למשוך את היד שלה
לאחור, כאילו קילה כוויה.

"אל תיגע בי," היא אמרה בקרירות, הלב שלה דופק בחוזקה באוזניים
שלה.

"אני מתנצל," הוא אמר ברצינות ומיהר להחזיר את היד שלו לברכיים
שלו. "רק... רציתי לדעת אם אוכל לבקש מהעלמה הצעירה טובה?"

"אמרתי לך כבר- זה האוכל שלי," היא אמרה ברוגזה. כשאנשים ביקשו
ממנה "טובות" זה תמיד אמר
שהם רוצים משהו שלה, משהו שהיא לא רצתה לוותר עליו.  

"לא חלמתי לבקש זאת," הוא אמר במשיכת כתף. "אני לא צריך יותר
אוכל."

"מה?" היא צחקה. "אתה צוחק עליי- כולם צריכים אוכל!"

"לא אני," הוא אמר ברצינות גמורה ובעצבות קלה. "אני גוסס,
כמדומני שלא אחיה עד מחר, ולכן אין לי צורך עוד באוכל."

"אתה חולה?" היא שאלה ולבה התמלא בחמלה.

"לא, אני זקן," הוא הסביר בחיוך קל, מתוך השלמה עם המצב. "הגיע
זמני."

"אה," היא הנהנה והרגישה צמרמורת עוברת לה בגוף. כשהיא הייתה
קטנה היא חשבה שזקנה זאת מחלה שעוברת בגנים, שגוססים ממנה כל
החיים ולבסוף מתים ממנה. עכשיו היא ידעה שזה קורה לכולם ושזה
"טבעי", אבל היא עדיין פחדה מזה, כמעט כמו שפחדה שתדמם שוב.
"אני מצטערת." היא אמרה במשיכת כתף וקברה את מבטה באדמה. היא
הרגישה תחושה של חוסר אונים והיא לא ידעה מה אמורים להגיד במצב
כזה ולכן העדיפה לשתוק.

"אל תצטערי עליי," הוא אמר בביטול. "חייתי חיים טובים ואף פעם
לא חסר לי דבר. טוב... מלבד דבר פעוט אחד- הדבר שרציתי לבקש
ממך כטובה."

"מה אתה צריך?" היא שאלה בסקרנות והביטה לשמיים- השמש עוד מעט
תשקע. "אין לי הרבה זמן, אני צריכה להמשיך ללכת."

"זה לא יגזול הרבה מדיי מזמנך ואם תעשי זאת עבורי, תבואי על
שכרך בסוף." הוא הבטיח לה.

'כל אגורה נוספת שתהיה לי, תבטיח שיהיה לי יותר אוכל,' היא
חשבה לעצמה וקיבלה החלטה. "מה אתה רוצה?"

"אני עיוור מלידה ואף פעם לא זכיתי לראות שקיעה או זריחה, את
השמיים, הכוכבים, האדמה- כל הפלאים שאנשים מדברים עליהם." הוא
הסביר. "הייתי רוצה לראותם לפני מותי."

"אתה לא יכול לקבל את העיניים שלי!" היא אמרה בפחד. "הם שלי
ואני צריכה אותם."

"לא, לא, לא- לא הבנת את כוונתי." הוא הניד בראשו וצחק צחוק
מתגלגל. "תשמרי לעצמך את שתי עינייך היפות, ילדתי. מה שאני
רוצה... האם תואילי בטובך לתאר לי את המראות, באופן שבו אוכל
לראותם בעיני רוחי?"

"אתה רוצה שאני אתאר לך שקיעה?" היא שאלה בזהירות ובפליאה.
"ואתה תשלם לי על זה?"

"את תקבלי את שהבטחתי," הוא הבטיח במעורפל.

"בסדר," היא הסכימה בתנועת ראש נמרצת, לפני שנזכרה שהוא לא
יכול לראות אותה. "בסדר," היא אמרה למענו יותר בקול והביטה
לעבר השמיים. "השמיים כחולים-"

  עזרא גיחך ואכזבה הסמיקה, דבר שלמזלה הוא לא היה מסוגל
לראות. עזרא אף פעם לא ראה צבעים, איך הוא אמור לדעת מה זה
"כחול"? היא הבינה שהמשימה שקיבלה על עצמה הייתה מסובכת יותר
ממה ששיערה, אבל היא רצתה את הכסף ולעמוד באתגר. "השמיים...
השמיים הם... טוב כחול זה בעצם..." היא ניסתה לחשוב.

"אולי זה יועיל, אם לא תראי באמצעות העיניים בלבד," הוא הציע
לה, העיניים הלבנות שלו בוהות לכיוונה.

"אז עם מה עוד אני אראה?" אכזבה שאלה בבלבול.

"יש לך עוד חושים, שאפשר לראות דרכם," הוא אמר בחיוך יודע.
"כולנו מסוגלים "לראות" עם הידיים, הלשון, האוזניים והאף, אם
רק ננסה."

"אם אתה יכול "לראות", אז למה את רוצה שאני אראה בשבילך?" היא
שאלה בכעס, היא לא אהבה שמבזבזים את זמנה היקר.

"מפני שאני רוצה "לראות" דרך עיניים אחרות," הוא הסביר בפשטות,
כאילו זה דבר מקובל וברור מאליו. " מה גם שאינני מסוגל למשש את
השמיים, לפחות לא כעת." אכזבה החליטה לא לנסות להבין את האיש
המוזר הזה ובמקום זאת היא התרכזה במשימה שלה- לסיים את הסיפור
לפני שיגיע הלילה.

"אז השמיים," היא פתחה ובלעה רוק, המבט שלה בוחן את הרקיע
לפרטי פרטים, מנסה לראות אותם בפעם הראשונה. היא השתתקה לכמה
דקות וסגרה את העיניים בריכוז. "הם קרים," היא אמרה לפתע ושברה
את הדממה. "כחול זה צבע קר, קר כמו הנהר. יש נהר למעלה שקוראים
לו 'שמיים' והעננים שוחים על הנהר הזה כמו סירות לבנות-" היא
חרקה שיניים. "-כמו כדורי צמר גפן, זה מה שזה. לבן זה כדורי
צמר גפן. הם שוחים בשמיים ואפשר למתוח אותם לצורות שונות- וכל
אחד רואה שם משהו אחר." היא אמרה בתחושת ניצחון. היא הצליחה!

"כן..." עזרא חייך בהבנה והושיט יד, כאילו לקטוף את ענני הצמר
גפן מהשמיים. "כן," הוא הנהן לעברה בסיפוק מהתיאור. "אני מבין,
ומה עם השקיעה?"

"השקיעה?" היא שאלה בחשש וחשה את לבה צונח בקרבה. "אני... אני
לא ממש ראיתי שקיעה. כאילו ראיתי הרבה פעמים, אבל לא ממש
התעמקתי בזה ממש."

"איך אפשר?" הוא שאל בהשתאות. "לו היו לי עיניים ליום אחד...
הייתי בולע את העולם כולו בעיניי: השקיעות, הזריחות,
האנשים..." הוא נאנח וחייך בתיעוב עצמי. "אבל זה כבר לא
יקרה."

"אני מצטערת שאני לא יכולה לעזור," היא אמרה בתחושת כישלון-
היא הפסידה במשחק, בדיוק כשהיא התחילה להבין את הכללים שלו.
והאיד נראה כל-כך עצוב...

"השקיעה תתרחש עוד כמה רגעים, נכון?" הוא שאל וטעם את האוויר.
"אולי- אולי תישארי קצת, כדי שתוכלי לתאר לי אותה? ככה נוכל
לראותה ביחד בפעם הראשונה."

"ואם אני אתאר לך את השקיעה, אני אקבל את הפרס שמגיע לי?" היא
שאלה בהיסוס, מתחבטת בנושא. היא רצתה לעזור לו, אבל לא כדאי לה
להמשיך ללכת בחושך...

"כן, וודאי," הוא פינה לה מקום על החבית לצדו. היא התיישבה
וחיכתה אתו לשקיעה.

"השמש- היא עגולה כמו החבית הזאת- היא צונחת לאט לאט, היא
שוקעת בנהר," אכזבה השתמשה במטאפורה הקודמת שלה כדי ליצור רצף.
"היא עייפה מדיי, כבדה מדיי לצוף, אז היא שוקעת. אבל זאת לא
שקיעה עצובה," היא מיהרה להוסיף. היא לא רצתה שהשקיעה היחידה
שהוא אי פעם יראה תהיה שקיעה עצובה. "היא... השמש... היא יפה
והשקיעה שלה איטית, מלכותית- כאילו שהשמיים הופכים לשמיכה
ועוטפים אותה, כדי שלא תתקרר בתחתית הנהר." היא הביטה בשמיים
מחליפי הצבעים ותהתה בינה לבין עצמה למה אף פעם לא טרחה להביט
בשקיעה לפני כן. כנראה שסתם מתוך עצלנות.

"הצבעים מתחלפים בשמיים- השמש ששוקעת משנה אותם... בסדר, הנהר
של השמיים הם כמו בדים כחולים והשמש מורידה אותם אחד אחד ומגלה
את מה שמתחת. יש סגול... סגול זה... משי, כמו בד משי שנעים
למגע... ויש כחול כהה יותר- זה קר כמו תחתית הנהר. יש גם כתום,
אדום וצהוב... זה האש ששורפת את תחתית השמיים ומלווה את השמש
עד התחתית ויורדת איתה למצולות." היא אמרה בהתפעלות והצביעה על
כל שלב. "ואז השמש נאכלת וכל מה שנשאר זה קרקעית הנהר ושחור."

"שחור אני מכיר- אני רואה את זה כל הזמן," הוא אמר לה בהכרת
תודה. "רב תודות לך עלמתי, את... את לא יודעת מה נתת לי." הקול
שלו נחנק מרוב רגשות והעיניים שלו צרבו מדמעות. "ועכשיו הגיע
הרגע שאתן לך משהו בתמורה." הוא הוציא מתוך מעילו הבלוי משהו
אפור, פרוותי וקטן- משהו זז!

"מה זה?" היא שאלה וקפצה אחורה בבהלה. היא ראתה ראש מבצבץ
ומיילל בקול קטן. עיניים גדולות וירוקות הביטו בה בסקרנות ואף
קטן ושחור רחרח את הזרוע שלה.

"זה חתול, או יותר נכון, גור חתולים," עזרא הסביר והעביר את
היד על הפרווה. "את רוצה ללטף אותו?" אכזבה נשמה נשימה עמוקה
והביאה יד רועדת לכיוון הפרווה. היא נגעה בפרווה, פרווה שהייתה
יותר חלקה ונעימה למגע ממשי.

"זה רך," היא אמרה בחיוך זוהר. "איפה ייצרו אותו? זה דגם
חדש?"

"לא ייצרו אותו," עזרא אמר בחיוך עדין, מתפעל מהיצור הקטן.
"החתול הזה הוא מאה אחוז טבעי."

"זה לא יכול להיות," אכזבה אמרה בבוז. "כולם יודעים שאין יותר
בעלי-חיים, הם לא יכולים להתקיים בסביבה הזאת."

"אז איך את מסבירה אותו?" הוא שאל בהרמת גבה והעביר לידיה את
הגור. "אל תפחדי- הוא מפחד ממך יותר משאת מפחדת ממנו." היא
הרגישה אותו מתכרבל בידיים שלה ומשמיע רעשים משונים מתוך
הגרון- חרחורים כאלה.

"זה אומר שהוא נהנה," עזרא הסביר לה בסיפוק. "הוא אוהב אותך,
את תהיי בעלים טובים לגור."

"איך קוראים לו?" היא שאלה בלחש, מחזיקה בידיה אוצר קטנטן.

"אין לו עדיין שם, מצאתי אותו עזוב לפני כמה ימים והייתי חייב
למצוא לו בית חדש, לפני שאמות."

   אכזבה ניסתה להתעלם מתחושת החנק שהחלק האחרון במשפט גרם לה
ובמקום זאת חזרה על ההערה הראשונית שלה. "זה לא יכול להיות,"
היא אמרה בהשתאות, בוחנת את הגור. "איך זה יכול להיות?"

"אני לא בטוח," עזרא אמר וגירד את הסנטר שלו, מנסה לחשוב.
"אולי היו בעלי-חיים שהתחבאו בזמן הפצצה ושרדו עד שהאטמוספירה
אפשרה להם לשרוד? אולי חלק שרדו והשתנו ביולוגית כדי לשרוד?
אני סתם מנחש," הוא משך בכתפיו. "לא הכל צריך להסביר ולנתח, יש
דברים שצריך פשוט להגיד תודה עליהם ולקבלם."

"תודה," היא אמרה לו ושמה את הגור בחולצה, כדי שלא יתקרר (כמו
השמש). "אני-"

"את צריכה ללכת," הוא אמר לה והושיט לה את ידו. היא לחצה לו את
היד ולרגע לא רצתה לעזוב את האיש המוזר הזה בכלל.

"אני לא רוצה ללכת." היא אמרה בקול הילדותי שלה, אבל לא היה לה
אכפת.

"את צריכה," הוא הסביר בתוקף. "יש לך עוד דרך ארוכה ואת צריכה
למצוא מחסה ללילה."

"אני אזכור את זה, את השקיעה שלנו," היא אמרה והרגישה את
הדמעות צורבות את עיניה. "אני אעצור פה שוב בפעם, אולי, אם
עדיין תהיה פה כשאחזור-"

"אני לא אהיה פה ואת לא מתכוונת לחזור," הוא אמר בהבנה וקבלה
מוחלטת. "אבל גם לי זה היה מרגש ומיוחד. אני אזכור אותך,
זבי."

"אתה בטוח שאתה חייב למות?" היא שאלה ביבבה חרישית. עד שמצאה
מישהו שחיבבה ושחיבב גם אותה, היא לא רצתה לאבד חבר.

"אני בטוח," הוא אמר ברצינות, ארשת פניו מקובעת, כאילו שהדבר
מסב גם לו כאב. אכזבה לא הצליחה להתאפק יותר והדמעות זלגו
מעיניה בחופשיות, כמו סכר שהתפוצץ בלבה. הוא כנראה הרגיש או
שמע אותה בוכה, כי הוא מחה את דמעותיה ביד מגששת. היא תפסה את
ידו והחזיקה אותה צמודה ללחי שלה, משתוקקת למגע החם שלו.

"בלי דמעות," הוא אמר ולחץ בחוזקה את ידיה. "זה היה הרגע
המאושר בחיי, והייתי מאוד רוצה לזכור אותו בתור רגע שמח ולא
עצוב." הוא חייך אליה בהערכה. "להתראות עלמה יקירה." הוא דחף
אותה קלות והיא עזבה אותו בצעדים כושלים לאחור. "תשמרי על
עצמך- וגם על הגור."

"קוראים לו עזרא," היא אמרה לו, בזמן שהתרחקה ממנו בצעדים
כבדים. "להתראות." היא הפנתה אליו את הגב והתחילה להתרחק.

"אל תלכי דרך היישוב "כרת", יש שם ליסטים מסוכנים," הוא הזהיר
אותה, לפני שהספיקה לצאת מטווח שמיעה. היא בלעה את הדמעות שלה
והחלה לרוץ משם מהר ככל האפשר, לא מביטה לאחור אפילו פעם אחת.

  אכזבה הלכה במשך שעות בחשכה מוחלטת, האוויר הצונן מכה בפניה
החשופות ללא רחם. אבל היא לא עצרה, היא הידקה את המעיל שלה
ודאגה שלעזרא יהיה חם וניסתה לא להתמקד בקור. היא ניסתה לא
לחשוב על השיניים הנוקשות שלה, או על העובדה שאיבדה כבר את
התחושה בלחי שלה והעיניים שלה צורבות. היא ידעה שזה מסוכן
לעצור בדרך- היא הבטיחה לעצמה שתנוח ברגע שתגיע ל"כרת".

  היא הבטיחה לעזרא לפני שעזבה אותו שהיא לא תעבור דרך הישוב,
אבל לא הייתה לה ברירה. הדרך היחידה מלבד הישוב היא ארוכה מדיי
ומתפתלת דרך כבישים מתפצלים- אכזבה יכולה ללכת לאיבוד במשך
שבועות לפני שתגיע לעיר. אם היא תעבור דרך כרת, היא תוכל להגיע
כבר מחר בערב, או לכל היותר בעוד יומיים בבוקר. היא רצתה להגיע
כבר והיא כבר עברה חצי דרך- מה כבר יכול לקרות לה?

    החתול יילל חרישית בתוך המעיל שלה. "ששששש," היא אמרה לו
בשקט, והכניסה יד לתוך המעיל כדי ללטף אותו ובאותה הזדמנות
לחמם אותה. "ששש, עוד מעט הגענו ואז ננוח, טוב?" הוא הפסיק
ליילל והיא חייכה לעצמה. היא רק קיבלה אותו לפני כמה שעות, אבל
היא כבר התאהבה ביצור הזה קשות, ושכחה לגמרי מB-14 שלה. החתול
הזה היה אמיתי והרבה יותר טוב מכל מכונה- לא תכנתו אותו לאהוב
אותה, הוא החליט לעשות זאת בלי להכיר אותה בכלל, והפקיד את
חייו בידיה. היא הרגישה חמלה על הגור הקטן והעזוב ובאותה עת גם
גאווה עצמית- היא הייתה אחראית על משהו, על מישהו והתחושה כמעט
סחררה אותה.

   היא הגיעה לבסוף ליישוב, שפוכה מעייפות ובקושי מסוגלת
לפקוח את עיניה. היא חיפשה במבטיה החטופים מקום שבו תוכל לבלות
את הלילה. היא פחדה להיכנס למבנה נטוש ולגלות שהוא לא נטוש כפי
שחשבה. היא רצתה להימנע מלפגוש גנבים בדרך או אנשים רעים
אחרים, אז היא הייתה צריכה מקום שאף אחד לא ייכנס אליו גם בעוד
מיליון שנה. היא ראתה פח זבל בצד הרחוב ועצרה. זה היה מושלם-
זה גם מקום סגור ומוגן וגם יהיה שם אוכל לעזרא, שבטח רעב
מאוד.

"אתה רעב?" היא שאלה אותו בלחש וקיבלה ייללה בתמורה. "בסדר,
אז נישאר כאן הלילה." היא אמרה וחצתה את הרחוב, דואגת להביט
לצדדים, מפחדת שיראו אותה. היא פתחה את המכסה וכיסתה את האף-
הריח היה נוראי. "אני לא מאמינה שאני עושה את זה..." היא מלמלה
לעצמה בקימוט אף, לפני שקפצה לתוך הפח. היא ניסתה לשכנע את
עצמה שהיא תתרגל מאוד מהר לריח ושהוא ירתיע אנשים מלהתקרב
אליה. זה לא עזר לה ובעודה מתכרבלת בין ערמות הזבל, החתול שלה
ישן לה על החזה, היא בכתה חרש על כמה שהידרדרה ורצתה הביתה.

  אכזבה קמה בבוקר בהשתעלות, ברגע שהריחה איפה היא. היא ישנה
טוב בלילה- החתול הקטן שלה ייצר המון חום עם הפרווה הפצפונת
שלו, והגרגורים שלו הצליחו להרגיע ולהרדים אותה. היא מיששה את
החזה שלה וחיפשה את החתול, אך היד שלה לא מצאה אותו. היא פקחה
את העיניים  וחיפשה אותו, נעזרת באור השמש כדי לחפש בערמות.

אור?

 הלב שלה החסיר פעימה והיא הביטה בבהלה למעלה- המכסה היה
פתוח! לא היה סיכוי שהחתול פתח לבדו את המכסה הגדול, זאת אומרת
שמישהו גילה אותה, ואיפה עזרא?

"עזרא?" היא שאלה בפאניקה ובלעה רוק. היא קמה ויצאה מהפח,
מגרדת מעצמה חתיכות של זבל. היא ידעה שהריח יידבק בה, והבגדים
היפים שלה היו מוכתמים לעד. אבל כרגע כל שהיה אכפת לה היה
למצוא את עזרא ולברוח מפה. "עזרא?" היא שאלה שוב והתחילה לחפש
מסביב, מתכופפת ומחפשת מתחת לחפצים. לאן הוא היה יכול לברוח?

"עזרא?"

"מי זה עזרא?"

"זה החבר שלך?" היא שמעה קולות של גברים שואלים וצוחקים עליה.
היא הלכה לעבר הקולות בהליכה נמרצת ושילבה ידיים, כדי להקנות
לעצמה מראה יותר מרתיע. היא ראתה מולה שלושה אנשים מלאים
בפצעים- בכנופיה לפי הלבוש- יושבים ליד מדורה ואוכלים משהו. הם
כולם היו גדולים וחזקים ממנה, אך לא היה לה אכפת והיא תכננה
להלחם בשלושתם. אם היה להם קשר להעלמות עזרא.

"אתם ראיתם חתול באזור?" היא שאלה וקיללה את עצמה. אם הם לא
ידעו עליו עד עכשיו, היא הרגע סיפרה להם בעצמה.

"חתול?" אחד מהם צחק, ועשה כאילו הוא מנסה לחשוב. "חתול...
אנחנו ראינו פה חתול?"

"יכול להיות," אמר אחד אחר. הוא קם מהמקום ליד המדורה והחל
להסתובב סביבה. "כן... אני חושב שראינו פה חתולון קטן- אפור עם
עיניים ירוקות ואף שחור? חתול אמיתי?"

"מה עשיתם לו," היא שאלה בקול חנוק, העיניים שלה שורפות אותם
משנאה. "איפה הוא? מה עשיתם לו?!" היא צעקה ובעטה ברגליים של
זה שהסתובב סביבה. היא המשיכה לבעוט ולתת אגרופים עד שסטר לה
והיא נפלה לרצפה. היא מששה את הלחי שלה עם דמעות בעיניים מרוב
כאב, אך סירבה לבכות.

"מה קרה, ילדה קטנה?" הם שאלו אותה בבוז, מתקרבים לכיוונה כמו
טורפים. "איבדת את הצעצוע החדש שלך?"

"אני אתן לכם כסף, רק תתנו לי אותו בחזרה," היא בכתה והרימה את
מבטה לכיוונם, אך משהו אחר עצר את נשימתה. היא הביטה במדורה
בתדהמה, המוח שלה מסרב לעכל את הגופה החרוכה על השיפוד.
"לאאא!!!" היא צרחה והחלה להשתולל- היא שרטה ובעטה, אבל הם היו
רבים מדיי והצליחו להצמיד אותה לקרקע עם הפנים לרצפה.

"הוא היה נורא טעים," מישהו לחש לה באוזן. "ואני חושב שגם את.
ואני חושב שגם ניקח לך את הכסף."

"לא!" היא צעקה וניסתה לנגוח בו עם הראש, רק כדי לחטוף סטירה
מצלצלת שהרדימה לה את הלסת. יד גדולה ומזיעה כיסתה לה את הפנים
והיא לא יכלה לנשום.

"אל תדברי ואל תזוזי והכל ייגמר בקרוב." היא ניסתה להיאבק,
ניסתה לעצור אותם, אבל היא הייתה חסרת אונים.

"תעזבו אותה." היא שמעה קול חדש, קול אחר, פוקד.

"או ש-מה?" אחד מהם התריס. היא לא יכלה לראות דבר מלבד הנעליים
של המישהו החדש, אך מהר מאוד הרגישה את המשקל יורד מעליה והיא
התגלגלה על האבנים. היא קמה במהירות ועמדה להלחם, אך כבר לא
היה לה עם מי. אחד מהגברים שכב על האדמה עם דם זורם לו מהראש
וסלע אדום לצדו. שני הגברים האחרים ברחו, חלק בצליעה.

"את בסדר?" מישהו שאל אותה ברוך, אך היא לא שמעה כלום. היא
הנהנה בראש ובכתה, העיניים שלה בוהות במה שנשאר מעזרא.

"אני היי-הייתי צ-צריכה להגן עליו, הוא היה קטן יותר, אני
הייתי צריכה לש-לשמור עליו בשביל חבר." היא אמרה בין שיהוקים
ונפלה על הרצפה. היא התחילה לבכות ולא בפעם הראשונה רצתה לחזור
הביתה ושכל זה אף פעם לא קרה. היא נכשלה במשימה הפשוטה של
לדאוג לחתול והיא הותקפה וכל מה שהיא רצתה היה להתקפל לכדור
ולשכב בשקט בלי לזוז, בלי לנשום, בלי לחשוב. זה כאב מדיי לנשום
בימינו.

"אני מצטער," הוא אמר בשקט וסובב אותה במקום, כך שלא תביט
בגופה. "הם בכנופיה ששולטת במקום, "המצורעים"- את מכירה אותם?
לא? טוב אז זה לא בטוח שנשאר כאן, הם יבואו בחזרה והם יביאו
אתם את כל החברים שלהם." הוא אמר והחל להוליך אותה משם. היא
הרימה את מבטה אל המושיע שלה בפעם הראשונה- הוא היה יפה, היו
לו עיניים כהות עמוקות, שיער גלי ועור שחום מהשמש. היה משהו
מצחיק בהליכה שלו ובהבעות שלו- משהו נוקשה מעט, אבל הוא חייך
אליה בסימפתיה.

"איך קוראים לך?" הוא שאל בעדינות, מנסה לקלוט  את מבטה.

"זבי," היא אמרה כמעט אוטומטית, בלי לחשוב בכלל.

"נעים מאוד, קוראים לי ראלף." הוא אמר והושיט את ידו. היא לחצה
אותה והרגישה זרם עובר לה בגוף.

"ראלף?" היא התעוררה לפתע והביטה בו בסקרנות. "למה 'ראלף'?
מאיפה אתה?"

"מפה, משם," הוא אמר במשיכת כתף חדה. "האמת שההורים שלי מכאן,
אבל תמיד הייתה להם משיכה לאמריקה- לשמות, למוצרים (הם קונים
מוצרים מיובאים בלבד, אומרים שהאיכות יותר טובה). נולדתי משותק
בצד שמאל, אז הם קראו לי Ralf- Right Half" הוא אמר בגיחוך.
"את מבינה? כי הצד הימני שלי מתפקד."

  היא צחקה אתו אפילו שלא הבינה את הבדיחה. אבל מהר מאוד נמחק
החיוך מפניה והיא חזרה להיות קודרת.

"מה את עושה כאן, את לא מקומית, נכון?" הוא שאל והוליך אותה
ביד הרחק מהיישוב, מנסה לדובב את הילדה שבשוק.

"לא, אני... לא. הוא הזהיר אותי לא לבוא מכאן, שזה מסוכן, אבל
לא הקשבתי..." היא אמרה, העיניים שלה עדיין מעורפלות ורחוקות.

"לאן את מנסה להגיע?"

"ל'ביבא לת'," היא אמרה בשקט ונשענה על הזרוע שלו. היא לא רצתה
לזוז, היא רצתה לעצור, שהכל פשוט יעצור ולא ימשיך לנוע קדימה.
למי אכפת מהמסע המטומטם שלה? היא סתם ילדה קטנה ומפונקת שלא
יכולה להקשיב לאחרים גם כשהם צודקים, ולכן עזרא מת.

"לאן?" הוא שאל בפליאה. היא הוציאה את דף-המחשב והראתה לו.
"אה," הוא צחק ונענע בראש שלו בחוש הומור. "את נוסעת לתל אביב.
גם אני נוסע לשם, אולי כדאי שאלווה אותך, לפחות חלק מהדרך."
היא הנהנה בראש שלה אבל לא אמרה דבר ורק בהתה קדימה. "מה את
עושה שם?" הוא שאל אותה לאחר כמה דקות ארוכות של שתיקה.

"מחפשת מרפאה, אני... זה טיפשי," היא אמרה והנידה בראשה, מנסה
להתמקד בשיחה ולא בתמונות שרצות בראשה ובריחות...

"תגידי לי מה זה ואני אחליט," הוא אמר בחיוך כובש. היא הביטה
בו שוב ונשאבה לתוך עיניו העמוקות. היא הרגישה בטוחה לידו- הוא
הציל אותה ואפילו היה מוכן ללוות אותה. אולי... אולי אפשר
לבטוח בו? אולי אפשר לספר לו? ומה אם הוא יצחק עליה ויקרא לה
ילדה קטנה? מה היא תעשה אז?

"אני הולכת לתקן את הפנים שלי," היא אמרה כמעט בלחישה, בבושה.

"למה?" הוא שאל ובחן את הפנים שלה יותר מקרוב. היא הסמיקה
בתשומת הלב והפנתה את הפנים ממנו- לפחות החלק המצולק.

"זה לא ברור?" היא שאלה בחיוך מריר והצביעה על הצלקות.

"לא," הוא אמר ברצינות. "אנשים בימינו נשענים חזק מדיי על
טכנולוגיה- הם נאחזים בקנה רצוץ," הוא אמר והיא לא ממש הבינה,
אבל הקשיבה בשקיקה בכל מקרה. "כל פגם קטן, כל אי נוחות והם ישר
ממציאים מכונה שתתקן אותה. תיקחי אותי למשל- ברגע שנולדתי
ההורים שלי לא נתנו לי סיכוי. הם ייבאו מחו"ל נאנו-שבב שהתקינו
במערכת העצבים שלי, וכפי שאת רואה-" הוא הזיז בתנועה מעט
מגושמת את יד שמאל. "-זה עבד."

"אז זה טוב, לא?" היא שאלה בהיסוס.

"זה הסתדר לי," הוא אמר בהנהון. "אבל לא לזה התכוונתי. לאנשים
חסר חיבה בחיים, אז הם מייצרים מכונה דמוית כלב שתספק להם את
הסחורה. הילדים שלך נוצרו עם פגם לא רצוי? ממציאים משהו או
מתקינים משהו עד שהכל לפי טעמך. אנחנו הפכנו את עצמנו
למכונות."

"מה?" היא צחקה בבלבול. "אולי אפשר להפוך מכונה לבן אדם, אבל
אי אפשר להפוך בן אדם למכונה!" היא אמרה וידעה שטכנית הצדק
לצדה. אבל מבט מזלזל אחד שלו לכיוונה והיא התחרטה שפצתה את פיה
בכלל. היא פחדה שהוא יפסיק לדבר אליה ויתייחס אליה בתור ילדה
קטנה ומטומטמת.

"את צודקת," הוא אמר באיטיות. "באמת אי אפשר באמת, אבל
התכוונתי שאנחנו מפסיקים להרגיש, מפסיקים לחשוב ונותנים
למכונות לספק לנו את זה, להרגיש במקומנו. שמעתי שיש באמריקה
ביגוד שגורם עונג למי שלובש את זה- זה קל באמת, הכל עניין של
כימיה, של איזון כימיקלים במוח. את לא קולטת באיזו קלות אפשר
לעשות את זה, זה מפחיד ממש."

"כן," היא אמרה, למרות שלא הבינה בכלל. היא הייתה שמחה ללבוש
בגד שגורם לה רק אושר ולא להיות עצובה אי פעם. אבל משום מה
ראלף לא הסכים איתה והיא לא התווכחה איתו.

"זה למה אני נוסע לתל אביב," הוא אמר בגאווה. "אני עוזב את
סגנון החיים הזה וקונה לעצמי סירה- יש לי כבר כמעט את כל הסכום
שאני צריך- יש נמל שם ואני הולך להפליג לי מכאן. הרחק הרחק
מכאן."

"אבל ההורים שלך לא יתגעגעו אלייך?" היא שאלה אותו באכזבה. היא
הרגע פגשה אותו והוא כבר עוזב אותה. אולי... אולי הוא יסכים
שהיא תצטרף אליו? רק לקצת זמן, היא לא תיקח הרבה מקום ולא תאכל
הרבה...

"ההורים שלי חומרניים ויהירים," הוא אמר בכעס. "הם תלויים יותר
מדיי בטכנולוגיה, נהיו יותר מדיי אדישים."

"אבל הם עדיין אוהבים אותך," היא אמרה בתמימות ילדותית. הרי כל
ההורים אוהבים את הילדים שלהם.

"הם לא יודעים מה זה לאהוב, הם לא מסוגלים להרגיש את זה," הוא
אמר בבוז, לפני ששינה נושא. "אני אקנה לי את הסירה הזאת ואפליג
מכאן- אני אוכל להתבודד וליצור."

"ליצור מה?" היא שאלה וניסתה לדמיין אותו  כמדען במעבדה ששטה.
הדימוי שלו מנסה לערבב מבחנות עם סירה שמתנדנדת מצד אל צד גרמה
לה לצחקק, אך היא הסתירה את זה עם היד.

"ליצור אומנות," הוא אמר כאילו זה היה מובן מאליו. "פעם, לפני
שהיינו חייבים לעבוד קשה כדי לשרוד היה זמן ופנאי ליצור-
לצייר, לכתוב, אני רוצה לעשות את זה."

"למה?" היא שאלה בפליאה.

"מה זאת אומרת 'למה'?" הוא שאל בגלגול עיניים. "זה ברור, לא?
אני אומן, אני מרגיש רגשות אמיתיים ועזים יותר מכל שאר האנשים
הכבויים שפה ואני יכול ליצור עם זה, ליצור מבפנים." הוא הביט
בה במבט חטוף והנהן. "את מרגישה גם- אני רואה את זה. את מרגישה
רגשות כל-כך חזקים ותמימים- זה לא יהיה בזבוז לא להנציח אותם?"
היא הסמיקה מהמחמאה וחייכה אליו, אבל לא חשבה שהרגשות שהיא
מרגישה כל-כך מיוחדים, ואפילו אם הם כאן היא בטוח לא רצתה
להנציח את האומללות שלה.

"אומללות?" הוא שאל והפתיע אותה. היא כנראה אמרה את החלק
האחרון הקול. "אומללות, שנאה, כאב, חרדה- כל הרגשות האלה הם
הרבה יותר עמוקים ומשפיעים משמחה, אושר ואהבה. כל אדם שחש צורך
ליצור משהו, לא עושה את זה כי טוב לו בחיים, אלא כי רע לו, כי
הוא רוצה לשנות משהו באימרה שלו."

"אבל אם תהיה על סירה, יהיה לך טוב, לא? זה מה שרצית?" היא
הייתה מבולבלת ופחדה שתיראה מפגרת.

"לכן אני מתכוון להפליג- למצוא אנשים שרע לה, אנשים שגרים בתוך
סיוט, זוועה- ולתעד את זה. אני ארגיש את העולם דרכם, דרך הכאב
והסבל שלהם, כמו שהרגשתי את הסבל שלך." היא לא ידעה למה בדיוק
הוא מתכוון ולא רצתה לשאול אותו. היא פשוט שתקה והביטה קדימה.
היא לא ידעה אם היא רצתה שאחרים ירגישו את הסבל שלה, מספיק
שהיא סובלת, לא? אבל אם הוא רוצה ממש... אולי היא תחשוב על
להתחלק בסבל.

"מה אתך? מה עם ההורים לך?" הוא החליף לפתע נושא.

"אני שונאת אותם," היא אמרה בלי התלהבות, השנאה העזה שלה
ממקודם לא החזיקה מעמד הרבה זמן, והיא לא ידעה איך להרגיש
כלפיהם עכשיו.

"אני מבין," הוא אמר והיא קיוותה שהוא באמת מבין, שהוא מבין מה
שעובר עליה, מה שהיא חושבת. הם הלכו במשך כל אותו היום וצהרים,
שותקים לפעמים, מדברים לפעמים. כמעט כל הזמן הזה הוא שאל אותה
לגבי התוכניות שלה ואיך היא מתכוונת לשלם עבור הניתוח.

"יש לי כסף," היא אמרה בגאווה והוציאה את השק שלה. "רואה?"

"כן, אני רואה," הוא אמר. "תדאגי שאף אחד אחר לא יראה את זה."

    היא הרגישה בנוח לידו, כאילו שהכירה אותו כל חייה. הוא
היה הגיבור שלה והיא חשה משיכה אליו- כל מה שהיא רצתה זה לבלות
עוד זמן איתו, לשמוע אותו מדבר ולהביט לתוך העיניים שלו. הם
עצרו לקראת ערב במבנה נטוש ליד תחנת הרכבת- היא הייתה במרחק
נסיעה אחת מהמרפאה ומהעתיד שלה. הם התכרבלו קרוב אחד לשני והיא
חשה מבוכה וזזה במקום. הוא הרגיש את המבוכה שלה והתיישב, מביט
בה בחושך.

"את רוצה שאני אלך?" הוא שאל בלחש, והקול שלו העביר בה
צמרמורות.

"לא," היא אמרה וליקקה את השפתיים היבשות שלה. "בבקשה, תישאר."
היא התחננה. הוא התקרב אליה והיא חשה את הלב שלה פועם בחוזקה.
הוא היה קרוב אליה מאוד עכשיו, אם היא תושיט את היד היא תוכל
לגעת בו... היא הצטערה שלא מצאה מקום להתרחץ בו בצד הדרך, היא
הרגישה מסריחה פתאום ועלובה לידו. הוא הושיט יד מגששת וליטף לה
את הלחי עם יד שמאל שלו. היא עצמה את העיניים וניסתה שלא יראה
אותה רועדת.

"זה נעים לך?" הוא שאל בסקרנות וליטף לה את הפנים בעדינות שלא
יכלה לבוא משום שבב שבעולם. היא נאנחה לתוך היד שלו והנהנה
בראש שלה, לא בוטחת בעצמה לדבר. זה הרגיש כל-כך טוב, מגע אנושי
רך שלא הרגישה כבר הרבה זמן. היא רצתה להישאר ברגע הזה לנצח.
הוא התקרב אליה והצמיד את השפתיים שלו לשלה, טועם את הפה שלה.
היא דמיינה שחצי מהלשון שלו מופעלת על-ידי שבב ושזאת הסיבה
שהיא הרגישה זרם עובר בכל הגוף. היא הפסיקה לחשוב ונתנה לעצמה
להתמסר לחלוטין לרגע, לצרכים הפיזיים- זאת לא הייתה הפעם
הראשונה שלה, אך זאת הייתה הפעם הראשונה שממש רצתה את זה, את
הקרבה הזאת, המגע הזה.

"את בטוחה?" הוא שאל לתוך האוזן שלה לפני שהמשיכו הלאה.

"אני בטוחה," היא חייכה והתפשטה.

  אכזבה התעוררה למחרת בבוקר בחיוך רחב. זה היה... נפלא, לא
הייתה לזה שום מילה אחרת שבעולם שיכולה לתאר את הרגע הזה. הכל
היה כל-כך עדין ורך והוא היה מתחשב, משהו שאף פעם לא נתקלה בו.
היה לו אכפת איך היא הרגישה ואם היא נהנית. היא התגלגלה על הצד
וחיפשה את הגוף החם שלו, אך הוא לא היה שם. היא פקחה את
העיניים שלה ונתקפה בחרדה- זה בדיוק כמו אתמול בבוקר...

"ראלף?" היא שאלה בחשש, וחיפשה אותו בעיניה במבנה הנטוש. היא
שמה עליה את הבגדים ומצאה את הדף-מחשב שלה לידה, פתוח על מסמך
כלשהו. היא ביקשה ממנו להקריא אותו, וראתה מול עיניה את דמותו
המתנצלת של ראלף:

"זבי, אני מצטער. אני יודע שאת היית צריכה את הכסף הזה, אבל
אני צריך אותו יותר. את לא צריכה לשנות את מי שאת בשביל כולם,
אבל אני חייב להגשים את החלום שלי, הסירה לא תחכה שם לנצח.
אדם-לאדם-זאב, את מבינה ומה שאני אצור עוד יהיה שווה את ההשקעה
שלך. תמשיכי להרגיש, ראלף."

  היא חיפשה בכיסים שלה את הכסף, אבל הוא באמת נעלם. ראלף גנב
לה את הכסף. "לא," היא אמרה בשקט, כועסת בעיקר על עצמה. איך
היא הניחה לעצמה להיות פגיעה? איך היא יכלה להוריד ההגנות שלה
ולתת לו להשתלט עליה? לשחק בה? היא הרגישה כל-כך אידיוטית שהיא
לקחה את דף המחשב וניפצה אותו לרסיסים, לפני שהחלה לרמוס את
הזכוכיות, ואת הפרצוף הכה-בטוח-בעצמו של ראלף.

 חלק ג': בין ייאוש לתקווה

לאחר ארבעה חודשים

    אכזבה החזיקה בידה את כרטיס הרכבת שלה, ועלתה ברגשות
מעורבים לרכבת. אחרי שראלף בגד בה ורימה אותה, היא לא ידעה מה
לעשות. היא הייתה חסרת פרוטה ואובדת עצות. היא התקיימה בדוחק
ברחוב, האגו שלה לא מאפשר לה להודות בתבוסה. אחרי היא התקשרה
הביתה כדי לראות אם הם יכולים לבוא לקחת אותה, אבל הסתבר לה
שהרבה השתנה מאז שלא הייתה בבית.

"יש לנו תינוק חדש," אמא שלה אמרה בסיפוק. "ויש לו כל-כך הרבה
מומים - אוהו הוא מהמם!" היא קרנה. "קראנו לו 'ייאוש'." אכזבה
לא ידעה למה ההורים שלה קראו לאחיה החדש ככה- אולי הם התייאשו
ממנה, אולי מתינוקות, אולי מהעולם ואולי מהורות, היא לא ידעה.
היא רק ידעה שלא הייתה בבית שבועיים וההורים שלה החליפו אותה
במודל משופר יותר. בדיוק כמו את B-14. היא שיקרה להם, היא אמרה
שהכל מצוין ושהיא שמחה, והם לא הציעו לה אפילו פעם אחת לחזור.
היא ניתקה את השיחה, עוד יותר חסרת כיוון מלפני כן.

   אז היא השיגה עבודה וחסכה כסף, בלי לדעת למה היא חוסכת
בכלל. היא תיקנה דברים והרכיבה דברים ואפילו פתחה לעצמה עסק
קטן ומשגשג. אנשים הביאו לה דברים מקולקלים והיא תיקנה אותם,
החליפה חלקים ומצאה דרך לשפר אותם. היא אכלה הרבה יותר טוב
והשמינה גם, דבר שלא היה לה אכפת ממנו כלל וכלל. לאחר ארבעה
חודשים, היא חסכה די והותר לנסיעה ולכל מה שתצטרך בחודשים
הקרובים. היא לא בטחה יותר באיש ולא התקרבה אל אף אחד, והם לא
התקרבו אליה.

   היא ישבה ברכבת והרגישה בחילה. היא לא ידעה אם זה מהנסיעה
או מהתרגשות, או שהיא נהיית חולה. היא נהייתה חולה הרבה בזמן
האחרון ואולי ביקור במרפאה זה לא רעיון רע בכלל. היא פחדה שהיא
גוססת, ולפחות היא הפסיקה לדמם. הזמן עבר לאט מדיי לטעמה והיא
שיחקה עם הידיים שלה כל הדרך. היא ירדה לבסוף בתחנה שלה והביטה
מסביב- המפה הייתה מצויה בזיכרון שלה, לאחר שהרסה את דף-המחשב.
היא תהתה לשנייה אם ראלף באמת קנה את הסירה בסוף ואם הוא הלך
להיות אומן. היא דחפה את המחשבה מהראש והתמקדה במה שלפניה. היא
לא ידעה למה היא עושה את זה, אבל היא הרגישה צורך עז לסיים את
המסע הזה כבר, כדי שתוכל לפתוח דף חדש בחייה. היא הלכה לכיוון
המרפאה ולאחר כרבע שעה הליכה היא גם הגיעה לשם. המקום נראה
שומם וישן, אבל היא נשמה עמוק ולחצה על כפתור הפעמון.

"יש כאן מישהו?" היא שאלה בקול ולחצה שוב ושוב ושוב. היא לא
באה עד לפה כדי לחזור בלי כלום. "הלו? יש כאן מישהו?" היא שמעה
רחשים בפנים והתרחקה מעט מהדלת, לפני שהדלת נפתחה בחבטה.

"מה את רוצה?" אדם זמן בכסא-מותנע שאל, הידיים שלו רפויות על
ברכיו.

"אני... אני קראתי את המודעה הישנה, ורציתי..." היא אמר במבוכה
והצביעה על פניה המצולקים. "אתם אמרתם שאתם יכולים להפוך אנשים
לשלמים, לתקן את הפגמים שלהם. אתה יכול לתקן את-?"

"ששש!" הוא לחש בפחד והביט לצדדים, מוודא שאין איש ברחוב. הוא
נכנס פנימה והיא נכנסה אחריו. הוא סימן עם הראש לדלת והיא
נטרקה. "לא מדברים על דברים כאלה בחוץ- יש אוזניים בכל מקום
ולממשלה יש מודיעים בכל פינה ובכל חור."

"אני לא מבינה," היא לחשה בחזרה. "למה שלממשלה יהיה אכפת
מזה?"

"כי הם יודעים את האמת, האמת שהם רוצים להסתיר מכולנו," הוא
אמר בפרנויה, המבטים שלו ננעצים בכל מקום.

"איזו אמת? על מה אתה מדבר?" היא שאלה, מרגישה תשושה. היא
התיישבה בכבדות על כסא ונאנחה. "אתה יכול להגיד לי כבר אם אתה
יכול לעזור לי או לא?"

"את לא מבינה," הוא אמר בגיחוך. "זה הרבה יותר מסובך מזה."

"אז תגיד לי," היא אמרה בעקשנות. "כי אני לא זזה מפה עד שאתה
לא מתקן אותי."

"אני לא מנתח פלסטי," הוא אמר כאילו שהדבר בדיחה טובה. "אני
מדען, וה'פרסומת' שקראת... איפה קראת אותה בכלל?"

"מצאתי אותה בחדר שלי, בדף מחשב מלפני עשרים שנה- היו בו
מאמרים משונים ופרסומות-"

"מאמרים על פוליטיקה? על מכונאות? מאמרי ביקורת?" הוא שאל
בעניין.

"כן," היא הנהנה בפליאה. "איך ידעת?"

"את לא יודעת עם מה התעסקת," הוא אמר באנחה. "זה לא היה קובץ
מאמרים רגיל, זה היה העיתון של המחתרת."

"מחתרת?" היא שאלה והרגישה עוד יותר אבודה. "איזו מחתרת?"

"המחתרת להפלת משטר השקרים," הוא אמר בגעגועים. "כתבנו בסתר
במשך שנים על הממשלה הצבועה והרמאית, כתבנו והפצנו את האמת
ונפגשנו-"

"איזו אמת?" היא שאלה בחוסר סובלנות.

"שבני אדם לא צריכים פגמים כדי להתקיים," הוא אמר בחיוך יודע.
"שהמומים שלנו 'פג' זמנם והם לא נחוצים יותר."

"זה לא יכול להיות," היא אמרה בביטול ובכעס. "אנחנו צריכים
אותם כדי לשרוד! מי שיש לו-"

"כן, כן, שמעתי את זה כבר פעמים רבות," הוא אמר בהתנשאות. "אני
לא צריך עוד הרצאה עיוורת של אידיאל המומים. אבל זה מה שהממשלה
רוצה שתאמיני, שהיא חייבת שתחשבי." הוא אמר ונשען קדימה
בחשאיות. "אנחנו גילינו את האמת. גילינו שיש בעלי חיים וצמחייה
בחוץ שלא שונו גנטית. גילינו שהעולם עשה סיבוב והוא מתחיל
לחזור למה שהיה פעם."

"אבל..." היא רצתה להתווכח איתו, אך ידעה שלפחות חלק ממה שהוא
אומר נכון. היא החזיקה בידיה למשך לילה שלם גור חתולים אמיתי.
יש חיים שיכולים להתקיים. "אבל לכולם יש מומים."

"לא לתמיד," הוא אמר ונכנס יותר עמוק לבניין. היא עקבה אחריו,
נעזרת בקול במנוע שלו בחושך המוחלט. "את מבינה, לאט לאט הפגם
הגנטי מתחיל להיעלם. יכולנו לחכות מאתיים שנה כדי להוכיח את
טענתנו, אבל לא רצינו לחכות. רצינו לבצע ניסויים שיוכיחו מעבר
לכל ספק את מה שידענו כבר." הוא אמר: "אור" והאורות נדלקו,
מסנוורים אותה לרגע. היא הביטה בחדר מעבדה מלא באבק ומכונות
מיושנות.

"מה עשיתם?" היא שאלה בסקרנות.

"רצינו לבצע ניסוי מהפכני- לשנות בחזרה את הפגם הגנטי ולהפוך
מישהו ל'רגיל' שוב. היו לנו מספר מתנדבים שגייסנו באמצעות
קודים שהפצנו בעיתון המחתרתי שלנו- הפרסומת שמדברת על 'תיקון
הפגמים'? היינו מוכנים לניסוי, לראות אם אדם מסוגל לשרוד בלי
הפגם הגנטי."

"ו-?" היא שאלה והתיישבה על מיטת האבחונים, לפני שהתעטשה מרוב
אבק.

"וכלום," הוא אמר בצער. "מישהו הלשין לשלטונות והפרוייקט נהרס
וכל מי שהיה מעורב בו ונתפס הוצא להורג."

"מה?" היא שאלה בתדהמה. "הממשלה לא-"

"אבל היא כן," הוא אמר בעייפות ובכעס. "כדאי שתתחילי לפקוח את
העיניים שלך ולהבין ששום דבר טוב לא יצא מהממשלה שלנו. היא
לוקחת את הכספים שלנו, משקרת לנו-"

"למה שתשקר?" היא שאלה, לא מבינה.

"יש עכשיו סדר יחסי," הוא אמר במשיכת כתף. "לכולם יש מומים
והאנשים למדו להחשיב אותם בתור מעלה במקום מגרעה. לבוא ולהגיד
להם שמה שמייחד אותם, מה שגרם להם לשרוד מלכתחילה הוא מיותר?
שבקרוב יהיו גם אנשים חסרי מום שיאכלסו את כל העולם? את יודעת
איזו אנרכיה תשרור?"

"אני לא ידעתי," היא אמרה בשקט מופנם, מנסה לעכל את הכל.
"אבל... אתה יכול לתקן את המום שלי, נכון? אתה יכול לגרום לו
לא להתקיים בכלל?"

"למה שתרצי דבר כזה?" הוא שאל בחשדנות.

"נמאס לי מהצלקות, מאנשים שבוהים בי וצוחקים עליי. אם לא יהיה
לי מום.... שנינו נרוויח! אתה תקבל את ההוכחה שלך או לא, ואני
או שלא יראו לי את המום או ש..." היא משכה בכתפיה.

"עבר יותר מדיי זמן, המום לא ייעלם פשוט," הוא אמר בביטול, אך
בחן את פניה, מנסה להחליט.

"אני רוצה לנסות," היא אמרה בהתחננות. "בבקשה..."

"בואי נראה מה אפשר לעשות," הוא אמר בכניעה והורה לרובוט מעבדה
להתעורר לחיים. הוא אמר לרובוט מה להרים ומה לעשות. הרובוט
הפעיל אותם והחל להעביר אותם על החזה שלה. "זה אמור לאתר את
הגן הפגום... איך אמרת שקוראים לך?"

"לא אמרתי," היא אמרה וניסתה לא לזוז. "זבי."

"לי קוראים ד"ר עמית," הוא הביט במתרחש בהתרכזות עצומה ונראה
מוטרד מהתוצאה. הוא הורה לרובוט לבצע את המהלך שוב ושוב ושוב
והרובוט העביר את המכשיר על כל הגוף שלה. העיניים של המדען
נפקחו לרווחה והוא הביט בה בהשתאות.

"מה?" היא שאלה וזזה בחוסר נוחות במקום. "אתה יכול לתקן אותי
או לא?"

"יקירתי..." הוא אמר והמשיך לבהות בה ולחילופין בצג של הרובוט.
"אין מה לתקן."

"אז אתה לא יכול?" היא שאלה בתבוסה.

"הייתי יכול, אך אין לך פגם כדי שאתקן," הוא אמר, לא מאמין.
"את... אין לך פגם גנטי, את מושלמת. ולא רק זה-"

"לא אני לא," היא אמרה בעצבים. "אתה רואה את הצלקת הזאת? את
האצבע השבורה שלי? מה זאת אומרת אין לי פגם- ברור שיש לי פגם!"
הוא נראה כאילו שהוא נזכר במשהו מלפני שנים, לפני שהבין משהו.

"איך קוראים להורים שלך?" הוא שאל אותה בקול קר ומחושב של
מדען. היא אמרה לו. "הכל ברור לי עכשיו, כן... איך לא ראיתי את
זה מקודם..."

"את מה? על מה אתה מקשקש?" היה נמאס לה כבר מהמבטים שלו, כאילו
שהוא רוצה לנתח אותה במעבדה שלו.

"פגשתי את ההורים שלך, לפני... כן, את נראית בערך בגיל
המתאים." הוא הנהן לעצמו. "הם באו אליי למעבדה, הם מצאו פרסומת
ישנה ובאו לפה, הפרסומת שאני מניח שאת מצאת."

"ההורים שלי היו פה? הם היו מהפכנים?" היא שאלה בפליאה.

"הו, לא," הוא אמר במהירות. "הם מהדור הישן, מאמינים הדוקים
בממשלה. הם באו בטעות, הם הביאו אתם תינוקת בת שנתיים ורצו
ש'אתקן' אותה לדבריהם."

"אני לא מבינה," היא אמרה בייאוש.

"את היית חסרת פגמים," הוא נזכר. "וכבר עברת את הגיל שבו
תינוקות חסרי פגמים אמורים לחיות. הם לא ידעו מה לעשות אתך,
ולכן הביאו אותך לפה, בתקווה שאוכל לייצר לך פגם."

"לייצר לי פגם?" היא שאלה ונגעה בפנים שלה.

"לא הסכמתי כמובן, לא רק שזה לא מוסרי, אני גם לא חושב שזה
אפשרי," הוא אמר ונענע בראשו. "אבל הם התעקשו והיו נחושים.
הם..." הוא השתתק והביט בה שוב במבט מוזר, אותו מבט התחרט של
אביה.

"הם מה?" היא שאלה בחשש.

"הם היו מיואשים, את צריכה להבין, הם לא בדיוק ידעו מה הם
עושים," הוא ניסה לתרץ את דבריוף לרכך את המכה. "הם לקחו מבחנת
חומצה מהמעבדה ו-"

"לא," היא לחשה באימה. "לא... הם... הם לא היו עושים לי דבר
כזה."

"זה עורר בכולנו חלחלה, במיוחד בהם," הוא המשיך כאילו היא לא
דיברה. "הם שפכו חומצה על התינוקת הקטנה שלהם כדי שלא תיראה
חריגה..." היא הפסיקה לשמוע אותו. היא התחילה להבין, פתאום,
דברים שתמיד היו נראים לה תמוהים. המבט המתחרט של אביה,
ההתרחקות של אמא וחוסר הרצון שלה להיות אתה באותו חדר, הצלקת
המוזרה שלה שלא דמתה לשום מום אחר...

"והאצבע?" היא שאלה והרימה אותה קרוב אליה.

"את התפתלת מכאבים והכית עם היד כל-כך חזק את אבא שלך, ששברת
את האצבע," הוא אמר וצימק את גבותיו. "אני מתפלא שהם לא איחו
לך אותה ממזמן. כנראה שרצו עוד 'מום' רק למקרה שהראשון לא
מספיק."

"אני לא מאמינה," היא אמרה והרגישה בחילה. היא מיהרה לכיור
להקיאה את כל שאכלה באותו יום.

"אני לא מתכוון לתת הסברים או סיבות, תצטרכי להתחשבן איתם באחד
מן הימים," הוא נאנח בעייפות. "אבל הם לא רצו שתהיי שונה,
ואולי זה היה גם כדי להגן עלייך- אם הסביבה הייתה יודעת
עלייך..." הוא נתן למשפט להישאר קטוע, לא מעז להמשיך.

"אז אתה לא יכול לעזור לי?" היא שאלה בבכי, עדיין מקופלת מעל
לכיור, השיער שלה בעיניים שלה.

"את מושלמת כמו שאת, ההוכחה החיה לכל מה שטענתי כל השנים האלה,
השכר על כל מה שעברתי והקרבתי, החברים שנהרגו-"

"אבל אתה לא יכול לתקן לי את הפנים?" היא שאלה שוב, דמעות
זולגות לה מהעיניים בחופשיות. "ואני אסתובב... ככה לכל
החיים?"

"המראה החיצוני שלך לא משנה את מה שבפנים," הוא אמר בלי אהדה
בכלל וביט בה במבט קר ומחושב. "ממך תבוא הישועה- דור שלם של
אנשים חסרי פגם ומום, דור שיאכלס מחדש את העולם, שהשלטונות לא
יוכלו להעלים ולהתעלם יותר. אנחנו נחזור למה שהיינו פעם, והכל
יהיה בזכותך."

"קחי," הוא אמר והרובוט נתן לה כדורים. "זה יעזור לבחילות
שלך."

"אני סתם חולה," היא אמרה, שטפה פנים וקמה מהכיור.

"לא את לא," הוא אמר בחיוך יודע שעיצבן אותה. "ניסיתי להגיד לך
את זה קודם- את בהריון."

"אני מה?" היא שאלה וחיפשה תינוק במבחנה במעבדה.

"את לא תמצאי אותה כאן," הוא צחק. "היא נמצאת בתוך הבטן שלך-
את שמת לב שהפסקת לקבל את הווסת?"

"מה זה?"

"זה דימומים-" הוא אמר במבוכה.

"אה, כן. קיבלתי פעם אחת לפני ארבעה חודשים ואז זה הפסיק,
חשבתי שזה היה בטעות ועכשיו אני כמו כולם," היא אמרה ומיששה את
הבטן שלה- מחפשת את התינוק. הבטן שלה הייתה קטנה מדיי בשביל
תינוק גדול כל-כך...

"והעלית במשקל בוודאי," הוא הנהן בראשו.

"כן-"

"את ללא ספק בהריון. בהתחלה לא ידעתי מה הרובוט גילה, אבל...
את מבינה את ההשלכות של זה? את נוצרת ללא מומים ונכנסת להריון-
ואת כבר בחודש הרביעי בלי הפלה! התינוקת שלך יכול להיוולד חסר
מומים, הוא יכול להיות ההתחלה."

"ההתחלה של מה?" היא שאלה והרגישה שכל העסק הזה מסובך לה מדיי
ועושה לה בחילה.

"ההתחלה של הסוף." הוא אמר בחיוך מנצח. "את תישארי כאן- אסור
שהממשלה תתפוס אותך, אני אפנה לך פה מקום ותישארי עד אחרי
הלידה. אנחנו נעקוב אחרי הלידה ו..."

   אכזבה הפסיקה להקשיב לו והתיישבה בכבדות על המיטה, לפני
שנשכבה ועצמה את עיניה. היא מיששה את הבטן שוב, ודמיינה שהיא
יכולה לראות אותה- את התינוקת שלה. היא ניסתה לא לחשוב על
ההורים שלה, על הסבל שהם גרמו לה, על איך שהקריבו אותה על
המזבח שלהם, על האכזריות שבמעשה. יש להם ילד משלהם עכשיו, ילד
שיספק את כל התנאים שלהם, היא כבר לא קשורה אליהם יותר. היא
אמנם לא תהיה מושלמת יותר לעולם, אך בשביל זה יש את התינוקת
שלה, האוצר הקטנטן שלה. היא תדאג לה ותשמור עליה והיא תהיה
היצור הכי מושלם עליי אדמות. היא גם ידעה כבר איך תקרא לה-

תקווה.