הלחץ הנוראי הזה , מרגישים אותו בבטן ואז פתאום הוא משתחרר
ואנחה נפלטת וחיוך קטן- סוף סוף נגמר יום העבודה, כמו כל יום
החתמתי את הכרטיס ויצאתי אל החיפושית הכסופה שלי אבל היום זה
לא סתם עוד יום רגיל, "מפני שהיום, הו היום ! מה היום? שום
דבר, בעצם,  מחר עבודה...לדירה לטלויזיה ולישון..." חשבתי בקול
רם. הגעתי הביתה ,חלצתי נעלי ונשכבתי על המיטה עצמתי עניי רק
לרגע - כך לפחות חשבתי, והתעוררתי כבר בבוקר שלמחרת ... "זה
קורה לי יותר מדי", מאז שהתחלתי לעבוד החלומות שלי  נעלמו
...שינה עמוקה חזקה וחסרת חלומות, " דיי חבל אני אוהב לחלום"
הרהרתי בעודי מחתים את כרטיס הכניסה עולה במעלית לקומה 23
ונכנס לקוביית העבודה שלי או כמו שהחבר'ה פה נוהגים לקרוא
למשרדונים האינסופיים בבניין: קיוב.
עשרות ממשקים מחכים להיכתב  פונקציות ופרוצדורות והמסך עם
תוכנת המהדר מהבהב עוד מאתמול ממתין לקבל משתנים והוראות,
"ממזר קטן" סיננתי לעבר הצג  "כאילו אתה כבר עכשיו לא יותר חכם
מאיתנו" אמרתי בתוכחה , והמסך בתמימות מעושה כמו מתגרה ממשיך
לרצד- כמנסה להסתיר חיוך זדוני. התחלתי להקליד ולאמץ את מוחי,
פיצחתי בעיה אחר בעיה אך על כל פתרון מגיעות שלוש בקשות חדשות
לאלגוריתמים שנראים הולכים ומסתבכים, "דיי איזה נוראי כבר שנה
אני עובד כאן ועדיין" יד הונחה על כתפי- נבהלתי וסובבתי  את
הכסא המשרדי בתנועה מהירה (תוך כדי שליחת ידיי לעבר העכבר
שכמעט והחליט לבצע קפיצת בנג'י מהשולחן העבודה).
מולי כעת ניצב אנדרי, בחור בריא מאוד (במובן התנכ"י) הידוע
אצלנו יותר בכינויו- גונקל (אל תשאלו אותי למה, זה היה שמו
כשהגעתי, אני לא אשם)  "כן ,גונקל?" שאלתי, "אני רוצה אוכלת! "
הכריז גונקל בגאווה אוקראינית אופיינית. "הממ אוכל? עכשיו? אבל
רק" הבטתי בשעון "מה, כבר שלוש בצהריים?" . " אתה יודע מה
אומרים, הזמן טס כשלא נהנים.." גונקל התיישב על השולחן וגרד את
פדחתו המגולחת למשעי, "נו אז הולכים ?" המשיך גונקל. אוכל באמת
יכול לעזור לי, ארוחה של איזה שעה במסעדה, החלק החביב עלי
בעבודה, או בכלל בשנה האחרונה. "ברור" עניתי, "איפה נאכל?"
גונקל הפסיק  לנסות לגעת עם לשונו באפו וניגב את הרוק
משפתותיו, "נאכל היום במסעדה של חבר שלי, שווארמה, ענינים...
אחלה אוכל". הנהנתי בראשי לחיוב, אחרי הכל, כל דבר עדיף מאשר
להיכנס לחיפושית הרותחת שלי, אין כמו להיכנס לאוטו של גונקל
לשמוע "הגבעתרון" בפול ווליום, אלו החיים. ואכן אחרי חמש דקות
של נהיגה פרועה ,ו"ים השיבולים שמסביב" ב300 דציבלים, הגענו
למקום אשר הייתה בו התגודדות של עוברי אורח מיוזעים סביב דוכן
שמסופקתני אם רבים היו מכנים אותו מסעדה. התיישבנו על ספסלי עץ
וחיסלנו מרק עדשים סלטים ופיתות עם שווארמה, "באמת אוכל טוב"
ציינתי שבע ומחוייך לגונקל שישב מולי ונאבק עם שאריות מיותמות
של סלט חצילים שבחרו דווקא להתיישב על מכנסיו היקרות. חזרנו אל
בניין החברה, גונקל פתח את הדלת וכדרך אגב הציץ בשעון הדיגיטלי
הקבוע בקיר הלובי, "אתה קולט?! עברו רק 23 דקות מאז שיצאנו!",
מופתע ממהירות הבזק שבה נעלם החלק החביב עלי בכל היום, השבתי:
"לעאזאל, זה היה מהיר."  נכנסנו אל המעלית וגונקל לחץ על קומה
19, "פעם אחרונה שבדקתי אנחנו נמצאים בקומה  23 גונקל" הדגשתי
בעצבנות את שמו והמשכתי ללטף את הבטן התפוחה שלי, גונקל השיב
בלא היסוס- "זה בגלל שאנחנו הולכים לחדר פינג פונג".
"חדר פינג פונג ?" שאלתי בפליאה, "אתה חושב באמת שאני אשחק
איתך פינג פונג עם 20 קילו בקיבה ?!" גונקל פרץ מהמעלית בשעטה
(עד כמה שאפשר לשעוט אחרי ארוחה אדירת מימדים כדוגמאת זו) אל
עבר חדר הפינג פונג שכצפוי בשעה כזו היה ריק מאדם, גונקל סגר
את הדלת ונשכב על רצפת החדר שהייתה בעצם שטיח מקיר לקיר נוח
למדי. עשיתי כמוהו וכעת אילו היה מישהו נכנס לחדר לבטח היה
מבחין בשתי גופות שרועות בשני הפינות הנגדיות של חדר הפינג
פונג.
"אתה מבין גם ככה אנחנו תמיד הולכים לשעה, אז יש לנו לפחות
ארבעים דקות להיזרק כאן" הפריח גונקל לאוויר וניכר בקולו שהבטן
שלו מלאה עד אפס מקום. חיוכים מטופשים מרוחים על פנינו והדקות
חולפות בעצלתיים כמו מזדהות עם הרגשת הכבדות הנעימה שאפפה
אותנו.
"אגב להיזרק" התחלתי להתרפק על זכרונות העבר, "אין דבר שהייתי
רוצה לעשות יותר מאשר להיזרק על החוף המזרחי של הכינרת, כמו
בימים של התנועה עם כל החב'רה, מביטים בשמש הנבלעת מאחורי
ההרים במערב משאירה שמים פצועים וים המחזיר את קרניה האחרונות
של השמש הישר אל עיניינו המשתאות" עצרתי לרגע והפנתי את מבטי
לעבר גונקל, עניין אותי לראות מה תהיה תגובותו אחרי הכל, כולנו
אנשים מבוגרים וראלים פרץ התאורים הזה בקלות יכול להתפרש כלא
יותר מ... פלצנות, ודווקא גונקל החליט לספר על אי געגועיו, "
אתה יודע, הבית הישן שלי  באוקראינה , היה על שפת אגם דומה
מאוד לכנרת רק שמסביב היה יער ירוק, אבל ירוק בהרבה סוגים של
ירוק...אתה מבינה יכולת להיבלע בירוק הזה, ועם הזריחה הייתי
יוצא עם החכה יושב על מזח מעץ והים חלק כמו לוחות השיש במטבח,
הייתי זורק את  החכה רחוק ככל שניתן ויושב שם מקשיב לשקט, כמה
הייתי משלם בשביל להיות שם עכשיו". שמחתי לגלות שגונקל הרשה
לעצמו להיפתח, בעוד גונקל ממשיך לדבר על האיזור ההררי והמיוער
של ילדותו הרחתי כי גונקל מרשה לעצמו להיפתח קצת יותר, לא
נעים, אבל לא נורא... קמנו לאחר כמה זמן ועלינו לקומה 23
הארורה. התיישבתי מול המחשב והמשכתי לעבוד כמו טייפ ששוחרר
מכפתור ה"פאוז" שלו, אותיות לטיניות שטפו את המסך שלי ובכל
עצירה מששתי את פרקי ידי מאי-נוחות ההקלדה כשם שעציר ממשש את
פרקי ידיו מחמת כאב האזיקים, מדי פעם התגנבה למוחי מחשבה על
המיטה המחכה לי בבית, אך ראשי  היה טרוד בכל כך הרבה מספרים
ואותיות שקשה היה לחשוב צלול, כשעה לפני סיום יום העבודה קמתי
מכיסאי והלכתי אל השירותים בעוד מוחי אפוף באגים תיכנותיים שיש
לפתור, למזלי השירותים כמעט צמודים לקיוב שלי , למזלי מפני שאם
לא היה קרוב הייתי מתנגש בחפץ אחד או שניים בדרכי אל השירותים
מרוב התעמקות באותן הבעיות, חמישה מהתאים היו תפוסים ואחד
פנוי, התיישבתי ושמעתי טוב מאוד איך אחד האנשים בתא שלידי
מתאמץ," משעשע הוא מרשה לעצמו כי ודאי יחכה שכולם ילכו ורק אז
יצא את התא",  ואז כאילו מישהו מקשיב למחשבותי מנגינת הדרדסים
החלה מתנגנת מאותו התא, "הרי זה הפלאפון של יריב...חח חחח"
גיכחתי לעצמי, גיחוך שלא במקום שכן שמעתי את הפלאפון שלי עצמי
מתנגן מרחוק, "אני לא מאמין! שכחתי אותו בקיוב! שיט שיט שיט! "
המוח שלי החל לחשב את התרחישים האפשריים "אולי זאת גילה?" היא
הרי אמרה בברור שתתקשר, מתישהו, ואני יודע כמה היא שונאת שאני
לא עונה לפלאפונים שלה...פעם אחת היא לא דיברה איתי שבוע בגלל
זה ...לא אתן לזה לקרות! בחופזה הרמתי מכנסי הורדתי את המים
פתחתי את דלת התא ובריצה פתחתי את דלת השירותים, כצפוי התנגשתי
במישהו ולא בסתם במישהו ...בשמעון, סמנכ"ל החברה איש לא חביב
לכל הדעות, "מה אתה עושה לכל הרוחות?!" נבח עלי שמעון, עמדתי
מולו במצוקה אמיתית הפלאפון עוד מצלצל הבטן עוד שואפת לסיים את
המלאכה שהתחילה בא דקות ספורות קודם לכן, הוא ממשיך להביט בי
בכעס "נו מה לכל הרוחות חשבת ?!" הסלולרי עומד להפסיק לצלצל
בכל שניה אני מרגיש את זה, "מה יש לך לומר לי?!" שמעון התקרב
לפרצופי בתנועה פיתאומית, הגוף שלי מסתבר נבהל אף הוא וכתגובה
נפיחה אדירה נשמעה בחלל המסדרון.
כפטריות אחר הגשם הציצו ראשים מהמשרדונים סביב בנסיון להבין
מאיפה הגיע הרעש הזה כולם מחייכים אבל לא מעיזים לצחוק מאחורי
שמעון שבנתיים החליף צבעו לאדום מזעזע, הוא רעד קלות מעצבים
וכמו הר געש התפרץ בשצף מילים לא ברורות מלוות בטיפות רוק, לא
ממש הבנתי את דבריו בתחילה אך היד הגרומה המצביעה על דלת
המעלית והמילים "תארוז את הדברים שלך אפס, ואל תחזור הנה
לעולם! אתה שומע?! לעולם!" הסבירו לי בעצם שפוטרתי. עמדתי מול
החיפושית הכסופה אוחז בקרטון קטן ובו כל מיטלטלי, ידעתי שאני
אמור להרגיש רע אבל... בעצם הרגשתי דיי טוב, לא חשבתי על המיטה
שמחכה לי , חשבתי על הכינרת.
"מעולם לא ידעתי שפלוץ יכול להיות כל כך משחרר",נאנחתי קלות
,חייכתי נכנסתי לחיפושית ושמתי פעמי לעבר חוף דוגית.