אחרי שהכל קרה היא הפסיקה להאמין באלוהים. היא ידעה שאם באמת
הוא היה קיים, הוא לא היה עושה לה את זה. היא בכתה, אבל זה לא
עזר. היא צעקה, ואף אחד לא שמע. היא חשבה לעצמה למה, איך דווקא
לה זה קורה? יש כל כך הרבה אנשים בעולם המחורבן הזה, ודווקא
היא.
אחרי שהבכי נגמר באה השתיקה. שתיקה לפעמים יותר גרועה מבכי.
האנשים התרחקו, פחדו להתמודד עם הכאב שלה, אולי ידעו שכלום לא
מהווה נחמה.
היא שתקה ובעיניה ראו את הכאב. עיניים כבויות, בלי ניצוץ השמחה
שאפיינה אותה. כמתה התהלכה בביתה, גם הוריה עזבוה לנפשה,
כואבים את כאבה.
בלילות היא חלמה. חלמה על הימים ההם, שנראים עכשיו כל כך
רחוקים ממנה. שנאה להתעורר מהחלומות האלה, כועסת על עצמה.
בחזרה על המציאות השחורה שאפפה אותה.
החיוך נעלם מנוף פניה. כשראתה אנשים מחייכים לא הבינה איך יכול
להיות שמישהו עוד מאושר, הרגישה שכאבה משפיע על העולם כולו.
אם היא הייתה יודעת שככה זה יגמר, הייתה דואגת שזה לא יתחיל.
תמיד הייתה עצורה ברגשותיה. עד אז לא ידעה אהבה מה היא. היום
היא בטוחה שהיא יודעת.
זה התחיל כמו חלום, סיפור מהאגדות. נסיך ונסיכה חיים באושר
ועושר עד עצם היום הזה. ככה זה היה צריך להיגמר, ועכשיו היא
כבר ידעה שחלומות לא מתגשמים, ושבאמת אין מישהו ששומר עליך
מלמעלה.
זה קרה בזמן שהכי לא ציפתה לו.
הם נסעו לאחת החופשות השנתיות האלה, לנקות את הראש, לנוח משגרת
היומיום המעייפת. היא לא רצתה כל כך לנסוע, אהבה את הבית.
ההורים שלה שכנעו אותה, בטח היום הם מצטערים על זה, למה לא
נתנו לה להישאר לבד בבית כמו שרצתה וזהו.
אבל היא נסעה.
המלון דווקא היה נחמד, בריכה יפה, אוכל טוב, פעילויות לילדים.
הוריה נחו ואחייה בילו בבריכה. היא מצאה את עצמה חסרת מעש,
יושבת לבדה בלובי וקוראת ספר.
היא שקעה בקריאה, לא מבחינה בנעשה בסביבתה.
לפתע חשה מין הרגשה מוזרה, כאילו מישהו בוחן אותה. היא הרימה
את ראשה מהספר וראתה מולה יושב נער, מתבונן בה. היא התחילה
לצחוק, בלי סיבה. הוא לא הצליח להישאר אדיש כנגד צחוקה, וחייך,
חיוך שלאחר מספר שניות הפך לצחוק מתגלגל.
אחרי שסיימו לצחוק, הם דיברו.
קראו לו גל, הוא היה גדול ממנה רק בשנתיים.
עברו שעות, היא לא שמה לב. היה לה כיף לדבר איתו.
הוריה התקשרו וביקשו שתבוא, צריך להתארגן לארוחת ערב.
היא נפרדה ממנו, הוא ביקש שיפגשו שוב מאוחר יותר. היא הסכימה,
שמחה שביקש, החליפו טלפונים.
הם נפגשו שוב, בלילה. הוא התקשר, רוצה לשמוע את קולה שאליו
התרגל.
היא הרגישה שמשהו בה משתנה כשהיא איתו, אבל היא לא ידעה מה.
עכשיו היא מבינה מה השתנה בה, איך קוראים להרגשה הזאת שרוצים
כל הזמן להיות ליד מישהו.
הם דיברו, ופתאום הוא אמר לה את זה. שהוא כל הזמן חושב עליה,
שהוא לא מבין לגמרי מה קורה לו, אבל הוא מרגיש שהוא זקוק לה
איתו.
היא לא הייתה רגילה לשמוע דברים כאלה ועוד יותר לא הייתה רגילה
להרגיש את מה שהרגישה.
אבל עם מה שהרגישה היא לא יכלה להתווכח, אפילו שפחדה מעצמה.
הוא הרגיע אותה, אין מה לפחד, כך אמר לה. מותר לך להרגיש, אל
תלחמי בעצמך.
אז היא לא נלחמה, זה היה הפסד ידוע מראש, לטובת הרגשות. הם היו
יחד, והיא לא הצטערה על זה. בזמן שהייתה איתו הרגישה שאין אף
אחד, חוץ משניהם. דברים שנראו לה פעם כל כך חשובים, פתאום לא
עניינו אותה, כשהוא לידה.
דברים רבים שמעה על אהבה, וקראה ספרים, אך לא תיארה לעצמה מה
זה באמת, חשבה שסתם כולם מגזימים. עכשיו היא יודעת שזה לא
נכון. מי שאין לו אהבה לא יודע מה הוא מפסיד, כמה קיטשי שזה
נשמע, חשבה לעצמה בחיוך.
כולם ראו שהיא השתנתה, את החיוך שהיה תמיד על פניה, העיניים
הנוצצות, הרגעים שבהם נראתה בעולם אחר, חושבת על דברים שרק היא
יודעת.
אי אפשר לתאר את זה בדרך אחרת. היא הייתה מאושרת. הכל נראה לה
טוב פתאום. היה לה אותו, המלאך שלה, גל שלה.
כל פעם שהיו נפגשים או מדברים הרגישה שהעולם נעצר, והיא אהבה
אותו. היא רצתה שזה יישאר ככה לנצח, והוא הבטיח לה שתמיד יהיה
שלה, ושתמיד יאהב אותה.
היא לא ידעה שאפילו שהוא רוצה, הוא לא יכול לקיים את ההבטחה
שלו. יש דברים יותר חזקים מאהבה.
כמו המוות.
ביום שזה קרה, העולם בשבילה נעצר.
רק אתמול הוא דיבר איתה, אמר שהוא מתגעגע כל כך, אוהב ומבטיח
לבוא מחר, והיא הייתה כל כך מאושרת.
הכל השתנה. היה לה הכל, ועכשיו אין לה כלום.
היא כעסה עליו. היא השתוללה וצעקה. אתה הבטחת לי שתמיד תהייה
שלי, שכלום לא יפריד בינינו, היא צעקה, כשפחדתי מעצמי הרגעת
אותי, אמרת לי שתמיד תשמור עלי, הבטחת שלא תעזוב.
ואז באה השתיקה, והשתיקה לפעמים יותר גרועה מהבכי.
היא עדיין חיה, אבל מרגישה מתה לגמרי.