כל בוקר זה קורה לי ואני אפילו לא יודע למה. פתאום קול זעקני
וצווחני קורע לי את עור התוף, תוך כדי שאני נמצא עדיין בין
החלום למציאות.
"תקום כבר, תפסיק להיות עצלן, לך תמצא לך  עבודה, לך תמצא לך
תעסוקה, והגיע הזמן שתמצא לך קצת חיים, אתה לא חושב ככה?"
ככה זה היה מדי בוקר. ככה אמא שלי הייתה מעירה אותי לעוד פתח
של שבוע. אולי בצדק ואולי לא (אני לא כל כך אובייקטיבי).
אז הנה אני עומד בפתחו של השבוע, והזמן לא עוצר מלכת.
לאן ללכת עכשיו? מה לעשות? ולאן פני מועדות? כל אלו שאלות
שעדיין לא הצלחתי לפתור אותן, למרות מאמצי הגדולים.
כמו שאני רואה את החיים בהשקפת עולמי, הכל נראה לי כשגרה:
עבודה, לימודים, משפחה. אמנם כל אחד בשלב אחר, אבל מתישהו זה
יגיע. כולם אומרים: הגיע הזמן לקבלת ההחלטות, ואני לא ממהר
לשום מקום. אחרי מה כולם רודפים??? הרי המינוס בבנק לא יברח
לאף אחד, והמשכנתא גם לא , ובטח שלא הבריאות. ולגבי האושר, הרי
פעם הוא נמצא ופעם לא. אז אני לא מבין לאן כולם רצים ואחרי מה
הם כל כך רודפים, הרי בסופו של דבר כולנו נמות (לא ככה?).
אני החלטתי עם עצמי שברגע שאני עושה את כל הדברים שייעדתי
לעצמי בחיים, לא יהיה אכפת לי למות. מה יישאר לי לעשות?
לחיות עם הבחורה שהתחנתי? לחיות בגלל הסקס או בגלל אהבה? או
אולי בגלל שהיא מבשלת טוב? זה נראה לי ממש מיותר. כרגע אני
אעשה את הדברם שסימנתי לעצמי כמטרה וכייעוד, ואני מאמין שעד
גיל 30 אצליח לסמן וי על כל אחד מאותם הדברים, ואז אלך לי
לעולמי, לשקט שלי ולשלווה שלי. אמנם אני אגרום קצת סבל לכמה
אנשים, אבל אני בטוח שהם יישרדו את זה.
זה מן קו מחשבה שעובר לי בכל בוקר שאמא שלי צורחת עלי, ובכל
ערב שאבא שלי מפעיל עלי את הלחץ ש"אתה הגבר של המשפחה".
כן, ככה הם חיי בזמן האחרון: כל אחד חושב שהוא יודע מה טוב
בשבילי, וכל אחד מנסה "להציל את המולדת". הם לא מבינים שזה
אבוד, שאני את ההחלטות שלי אעשה עם עצמי בלבד.

אז כנראה זוהי תקופה שכל אחד צריך לעבור בחיים. מן שלב כזה
שהוא חלק אינטגרלי בהתבגרות. אני מניח שאצל כל אחד זה שונה,
אבל מתישהו זה מגיע!
אז ככה מתנהלים חיי בזמן האחרון , ואולי כשאני אהיה הורה
(בהנחה שאעבור את גיל 30!), גם אני אתנהג ככה? גם אני אנסה
לשלוט על החיים של הגוזלים שלי, לפני שיעזבו את הקן? אני מניח
שאת זה רק הזמן יגיד! בינתייים אנסה להגיע לכמה שיותר מטרות
שסימנתי לעצמי בחיים...