השמש השקיפה עלינו, חמימה ונעימה- שמש אביבית של אפריל. על
האדמה, בין העשבים הרכים והרעננים יכולנו להבחין בכתמי עפר
לחים שהותיר אחריו הגשם האחרון לפני מספר ימים. השמים היו
תכולים ומקסימים כאילו מישהו צבע אותם בצבעי מים שקופים ומלבד
ציוצים חרישיים של מספר ציפורים, הייתה דממה מוחלטת. סביבנו
היו שדות בר שצמחו פרא. צעדנו ישירות לכיוון תלולית החצץ
האפורה שנמשכה בקו ישר מקצה האופק האחד לעבר קצה האופק השני-
קו ללא התחלה וללא סוף. על התלולית נחה איתנה מסילת ברזל ישנה
האוחזת היטב באצבעות מסמרי מתכת נוקשים בתלולית החצץ המהודקת.
"את אוהבת אותי?", הוא שאל דבר ראשון כשהתעוררתי בבוקר.
הייתי מטושטשת משינה. לפי המבט בעיניו, קלטתי שהוא בוודאי מביט
בי נמה מזה זמן מה.
"בוודאי שאני אוהבת אותך", שפשפתי את דוק קורי השינה שציפה את
עיניי.
"כמה את אוהבת אותי?", היקשה ועיניו הכהות הצטמצמו לכדי חרך
צר.
"הכי בעולם", השבתי בטבעיות והתמתחתי כחתולה שזה עתה קמה
משינתה.
הוא שתק. "איך את אוהבת אותי?"
"כמו בסרטים", אמרתי בפשטות.
"אהבת פעם מישהו יותר ממני?"
"מעולם לא", קבעתי ללא היסוס.
"אתה החיים שלי", פירשתי.
"את אוהבת אותי יותר מהחיים שלך?"
"כן", אמרתי בלי לחשוב פעמיים.
הוא עמד מולי והפשיט אותי בגד אחר בגד עד שנותרתי עירומה
לחלוטין. קרני השמש של חצות הצהרים לטפו אותי ברכות כמו אם
אוהבת, הרגיעו אותי. הוא קיפל את בגדיי בקפידה והניח ליד סלע
בערמה קטנה בצירוף סנדליי. הוא פתח את התיק שלו ושלף חבל כותנה
מהודק כחול. הכרתי היטב את החבל הזה. פעמים רבות חשתי אותו על
עורי הצונן או הרותח.
הרמתי את ידיי אל על מתוך אינסטינקט של אחת שמורגלת בכך כמו
לקום בבוקר וישר ללכת להשתין ולצחצח שיניים. הכנתי עצמי לקשירה
שהייתה ידועה מראש ונעשתה עליי בעבר עשרות פעמים. במהירות של
אדם מנוסה הוא טווה עליי חולצת חבלים כמו שעכביש טווה את רשת
קוריו על מנת ללכוד את קורבנו. החבל היה תקוע בין רגליי
והחיכוך היה מרגש ונעים. חייכתי אליו, אך הוא לא הבחין בחיוכי-
הוא היה מרוכז מידי במלאכתו.
"היית מוכנה למות למעני?", שאל וידו הונחה על שדי השמאלי,
מנסה ודאי לגשש אחר הדופק שלי.
שתקתי לרגע ואז צייצתי: "כן".
כמובן שלא חשבתי באותו רגע על זה ועל ההשלכות של זה יותר מידי.
אמרתי מה שאישה מאוהבת עד כלות הנשמה אומרת לאהובה.
"את בוטחת בי?"
"את בוטחת בי?", שאל כשסיים.
"בעיניים עצומות", אמרתי בלי להסס.
"את עושה אותי מאושר על כך שאת מוכנה לעמוד במבחן האהבה והאמון
הזה למעני..."
"עד חצי המלכות!", הכרזתי בהומור.
הוא חייך לראשונה. "לך הייתי נותן את כל המלכות".
הוא הוציא את כיסוי העיניים המוכר שבכל פעם שהוא חובש אותו על
עיניי, החושך הופך פחות זר.
"אההההההההה...", צעקתי לשמיים. אפילו ההדים לא ענו לי.
"אההההההההה...", הוא זעק כמו קינג קונג.
שנינו צחקנו. המתח נשבר.
"אהההההההה...", גנחתי במלוא עוצמת גרוני.
לאחר וידוי האהבה שלי כלפיו, הסקס שלנו היה מטריף, עוצמתי ומלא
רגשות. הפעם, הוא אפילו לא היה צריך לקשור אותי למיטה. לכסא.
לשולחן. אליו.
"אני רוצה לשתף אותך ברעיון שיש לי", לחש לי בקול בוטח אחרי
שגמרנו ושכבנו מיוזעים זה לצד זה.
"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?", שאל שוב.
"במיליון אחוז. אם לא אסמוך עליך, על מי אסמוך?".
הוא חייך ונשק לשפתיי נשיקה קלה והרפה. הבטנו זה בעיניי זו
דקות ארוכות ולפתע חטף אותי אל בין זרועותיו, נתלה עליי כשיכור
על מעקה רגע לפני שהוא מתמוטט, משך את שיערי עם ראשי מטה
בחוזקה וחיפש בפי את דרכה של לשונו המשתוקקת. הוא נשך את שפתיי
תוך כדי ולפתע חשתי טעם מתוק- מתכתי בפי. יכולתי להבחין
כשהתרחקתי מפניו בטיפת דם תלויה על שפתו התחתונה, תוהה אם
להישאר שם או לזלוג.
הוא עזר לי לעלות על תלולית החצץ ולשכב על המסילה. עיניי כבר
היו קשורות ושני חבלים קצרים נוספים קשרו והידקו אותי היטב
למסילה.
פעם הייתה לי פנטזיה כזאת. לחוש חסרת אונים באופן אמיתי
וטוטאלי. אני עצמי רציתי לבחון כמה רחוק אני מסוגלת ללכת עם
האהבה וההתמסרות שלי כלפיו.
היה שקט. שקט איום ונורא של שתי דקות שנידמו לי כנצח.
"אני אוהבת אותך", לחשתי לו. מרגישה לפי נשימותיו הכבדות שהוא
שם, לידי.
"גם אני אוהב אותך", השיב לי ולפתע שמעתי את קול צעדיו מדשדש
מעט הרחק ממני.
מדהים איך שברגע שחוש הראיה שלך ניטל ממך, כל שאר החושים
מתחדדים.
שוב השקט הנורא הזה. ניסיתי לזוז ולנוע מקץ כרבע שעה מעיקה.
אינני יודעת את הזמן המדויק שעבר- תחושת הזמן אבדה לי לחלוטין.
החבל התחכך בפרקי ידיי ושרט בי. החבל בין רגליי התחכך בכפתור
שלי והצית אותי כמעט באופן מיידי. תחושת הפחד וחוסר האונים
הפחידו אותי, שיתקו אותי וגירו אותי כאחד בבליל מוזר של תחושות
שמעולם לא באמת הבנתי.
"אני בוודאי חולת נפש... משוגעת...", מלמלתי לעצמי. "כן,
משוגעת מאהבה, מטורפת מתשוקה אליו...".
ואחרי שקט שנשמע כנצח, לפתע שמעתי את הקול ממנו פחדתי יותר מכל
מרחוק. ידעתי שזו הרכבת שמגיעה , אך עדיין לא דאגתי ושמרתי על
שתיקה. ידעתי שהוא בטח בקרבת מקום, צופה עליי ובוחן אותי- עד
כמה אני סומכת עליו שיציל אותי בזמן מבלי להתחנן, לילל או
לבכות. כבר נבחנתי בעבר על האמון שאני רוחשת לו.
תמיד עמדתי בזה.
את החבלים הקשורים לארבעת גפיי הוא החל למתוח ולקשור אל
האנקולים הקבועים בתקרה ובקירות.
"אני עפהההההה!", שאגתי מוצפת באושר עילאי.
עיוורת לחלוטין, חסרת אונים לחלוטין, ללא יכולת ניעה לחלוטין.
הוא העמיד פנים שאחד הקשרים התרופף ואני פשוט צנחתי קדימה
היישר למקום בו ציפיתי שיהיו זרועותיו הפתוחות אפילו מבלי
לנסות ולעצור את עצמי (גם לו היה זה אפשרי). ידעתי שהוא יהיה
שם כדי לתפוס אותי. הוא תמיד היה שם. התמסרתי לנפילה ושניה
לפני שנישקתי את הרצפה מבלי להוציא הגה מפי, הוא תפס אותי ואני
צחקקתי כילדה קטנה המגלה אוצר.
שאון הרכבת התקרב אליי והתעצם עם כל שניה שעברה לה מבלי שוב.
כבר התחלתי להרגיש בצווארי שהונח על המסילה בוויברציות שהרכבת
הנוסעת במהירות עשתה. המסילות אף החלו להתחמם תחתיי.
"אתה פה?", צעקתי וידעתי שבכך שברתי את המבחן. כבר לא יכולתי
להתאפק יותר.
אין קול ואין עונה.
"היי! זה כבר לא מצחיק! אני חושבת שזה מספיק!", צעקתי.
"בסדר, אז נכשלתי במבחן, סליחה! אני כבר לא יכולה לחכות עוד-
אני מפחדת! שחרר אותי!".
כלום.
אפילו לא שאגת הרוח. רק שאגת הקטר ושאגתי.
אלוהים אדירים.
הבטן שלי עומדת להתפוצץ בקרבי.
הדמעות זולגות ללא שליטה מהעיניים.
המעיים מתהפכים בתוכי.
איה הוא? מדוע הוא מתעלם ממני?
"הצילווווווו!!!", אני צורחת אחוזת אימה.
אני שומעת את הרכבת ממשיכה להתקרב אליי.
למה הוא לא בא אליי? למה הוא מחכה? שוב לרגע האחרון? אני רק
מקווה שלא יהיה מאוחר מידי.
אסור לי לחשוב על זה.
אני סומכת עליו.
לחלוטין.
באמת ובתמים.
אז למה הוא לא בא כבר?
למה הוא לא משחרר אותי?
הוא פה?
ולמה המחשבות הללו מטרידות אותי כמו קן צרעות?
הוא הלך? נטש אותי?
"דןןןןןןןןןןןן!", צרחתי במלוא גרוני הניחר שהתמלא בדמעות.
"איפה אתה!? אני אוהבת אותך!".
קיוויתי שהצרחות הללו, אינן האחרונות שייצאו אי פעם מפי.
|