הכניסו אותה לכלוב מתכת רבוע וקטן של מטר על מטר
והיא כל כך גדולה, כל כך כבודה, כל כך רחבה
שדיה הכבדים נופלים מטה כמחלבות תנובה
מבעד לחורים אכזריים כמו החור בליבה
עטופה בשמלת בד יוטה וקשורה בחבל גס
ראשה האטום מכוסה בשק שחור
רק חורים לאף
והעיניים עיוורות
והפה אילם
מישהו קושר ידיה בשלשלאות למוטות המתכת
ויד נעלמה שמה לה קערת כלבים עם מים
וצוחק-
ממילא לא תוכל לגחון על ארבע
גם לא לשתות
מידי פעם מישהו מצליף בה
בשוט רכיבה של סוסים
היא אף לא חיה
רק חפץ
אבן שאין לה הופכין
צורחת
(או לפחות מנסה)
כל קול חנוק
נבלע במסכה
כל תנועה
נבלמת באזיקים
והיא לא רואה דבר
אבל מרגישה במבטים החודרים
בצחוקים החומדים לצון
מרגישה כמו בקרקס
כמופע מרכזי
כמצגת אומנות חיה ונעה
כמו חפץ
להשתמש
ולהשליך
כמו חפץ
רק להביט
אף לא להשתמש
כן, נסי לצעוק
כן, נסי לתעל את הכאב
אל מרכז העונג שבתוכך
אף אחד לא שומע
לא
גם לאף אחד לא אכפת
תשפילי את עצמך
בכך שתעניקי לאחרים
את הכוח להשפילך
תחשבי שאת חזקה
אבל זאת רק מסכה
ומסביבך בנויים רק מבצרים
ואת מוקפת חומות
את רצינית
אבל כה מגוחכת
ואף לא שמה לב
כן, כולנו כאלה
אבל כולנו עיוורים
כולנו חירשים
איש איש לעצמו
את אוהבת להרגיש חסרת אונים
להרגיש כזאת קטנה
אפילו לא אישה
אפילו לא אדם
את נהנית מהכאב
ואת יודעת
שבסופו של דבר
את רק כלבה בכיינית
את כמהה להפסיק
לקחת את השליטה על עצמך
לחטוף את השליטה
על החיים שלך
ואולי נוח יותר להתמסר
לא לחשוב
לא לדעת
להתגמד
לקטון
נקרעת בין הרצון להמשיך וליפול
לבין חבלי הקסם
שמושכים אותך פנימה
בכוח שאין להתנגד אליו
את משתוקקת להיות קטנה
כמו נקודה של עיפרון
את רוצה להיות חימר
שמישהו יפסל אותך
בדמות שבתודעתו
שמישהו ייקח כבר פטיש
וימחוץ אותך
ישבור אותך לרסיסים
ואת תשכבי על הרצפה מפורקת
ותנסי להיבנות מחדש
אבל את רק אפס חסר אונים
כלום אחד גדול
שק עצמות ובשר
אגם של דמעות
ותו לא
ערימת זבל
חפץ משומש
את יודעת יותר מכל
מה טוב לך
או שלא
כי
את
רק
ח פ ץ . . .
|
