ישבתי על כסא האוטובוס בטור הימני, נשענתי על החלון והבטתי
בנופים החולפים על פניי. האוטובוס היה ריק למדי ושירים ישראלים
נושנים התנגנו ברקע. האוטובוס עצר ומספר אנשים עלו, שילמו לנהג
והמשיכו פנימה. לפתע הבחנתי בילדה חמודה כבת 10 שנעצה בי
עיניים. נטלתי את התיק שלי מהמושב לצדי והנחתי אותו על ברכיי.
היא חייכה, מלמלה תודה ואז התיישבה לידי. סקרתי אותה במבטי:
ילדה צנומה, עיניים חומות ענקיות ותלתלים קופצניים קצרים
מעטרים את פניה העגולות. על אפה הונחו זוג משקפיים בעלי עדשות
עגולות בדגם מיושן, חולצת בית ספר תכולה וטייץ סגול קצר. תיק
בית הספר הפרחוני שלה היה מונח על הרצפה. היא תופפה על ברכיה
וזמזמה שיר מתוכנית ילדים שראיתי פעם בילדותי- אינני מתפלאת על
כך - היום ערוצי הילדים ממחזרים כל הזמן את אותן הסדרות. קרני
השמש סנוורו אותי כשהאוטובוס פנה בצומת, אז הסטתי את מבטי
לשמאלי ושוב מבטנו נתקלו אחד בשני. היה לה מבט חודרני, אך עם
זאת תמים והיא חייכה לעברי חיוך רחב חושף שיני חלב לבנות.
חייכתי אליה בחזרה ולמשך מספר רגעים עינינו ננעצו אחת בשנייה.
היא מזכירה לי קצת את עצמי כשהייתי ילדה, חשבתי לעצמי, אבל
מזמן שכחתי איך זה להיות ילדה. אני כמעט בגיל שבו עשויה להיות
לי ילדה בגילה.
הילדה ירדה בתחנת המתנ"ס ואילו אני המשכתי בדרכי לעיר הבאה.
משום מה, משהו בילדה הזאת הותיר בי רושם עז למשך מספר דקות עד
שהיא התפוגגה מתודעתי.

היה זה בוקר נאה והחלטתי לחזור שנית לעיר הולדתי ולסייר שם
מעט. אחותי הגדולה ערכה מדורה בחצר ביתה האחורי והזמינה אותי
לסוב עמה ועם משפחתה סביבה ולחגוג את ל"ג בעומר. ירדתי
מהאוטובוס והלכתי מהתחנה לכיוון ביתה של אחותי שהיה קרוב למדי
אליה. מרחוק, הבחנתי בבית הספר היסודי בו למדתי בילדותי.
בהחלטה של רגע, החלטתי ללכת לשם ולהיזכר בשברירי זכרונות
מתוקים של פעם.
הצלצול קרע את המולת העיר ועשרות תלמידים שעטו החוצה במורד גרם
המדרגות אל ביתם. בדרך ראיתי ילדים רצים עם מריצות עמוסות
בקרשים לקראת ערב החג, מנסים למצוא בדחק קרשים נוספים להבערה
שירחיקו את חשיכת הליל עבור דקות נוספות של מותרות ושעשועים.

"סליחה", התנצלתי אחרי שהתנגשתי בילד מבלי לשים לב.
"זה בסדר", קול דק השיב לי מלמטה וכשהנמכתי את מבטי לראות במי
מדובר - עיניי נפלו שנית על אותה ילדה שפגשתי באוטובוס לפני
שבוע ימים. חייכנו אחת לשנייה כמכרות ותיקות.
"את גם מתארגנת לקראת ל"ג בעומר?", שאלתי בעניין אמיתי.
פניה התכרכמו לפתע. "אין לי עם מי", השיבה בלחש.
"אין לך פה חברים?", תמהתי.
"לא, אני חדשה", אמרה ומבין אצבעותיה הציץ ספר מסדרת "דנידין
הרואה ואינו נראה".
פרצי נוסטלגיה אדירים הציפו את גופי בנחשולים.
לפתע ילד מנומש ונמוך קומה התקרב אליה והביט בה מוזר: "תגידי,
את מדברת לעצמך?"
"לא, איתה", היא הצביעה עליי.
הוא משך בכתפיו, הביט לכיווני בפנים חמוצות ותוהות ושאל:
"תגידי, בא לך לבוא היום למדורה? אנחנו עושים כמה חבר'ה מדורה
בבית של גדי".
"כן", השיבה ופניה הוארו: "מתי ואיפה?"
"חמש בערב ברחוב הנביאים 42 ותביאי איתך בקבוק קולה", פלט ואז
המשיך במהירות בדרכו.
היא נראתה מאושרת, אבל משהו בילד הזה הטריד אותי ולא עשה לי
טוב בבטן. היה לו חיוך קצת מרושע והדרך שבה הביט בי, או נכון
יותר דרכי, נראתה לי תמוהה.
"אני צריכה ללכת", אמרה והדקה את תיקה לגבה. "ביי!".
"ביי!", קראתי לה בחזרה והבטתי בה חולפת על פניי, שרה שוב את
אותו השיר המוכר.
לפתע רצתי אחריה. "חכי!", קראתי בקול.
היא עמדה במקומה והביטה בי בעיניה הגדולות.
"אמא לא למדה אותך לא לדבר עם זרים?", שאלתי. שאלה מטופשת לכל
הדעות.
"כן, אבל את בסדר...", אמרה בחיוך.
הלכנו זו לצד זו.
"תגידי, טוב לך בחיים?", אני לא יודעת למה שאלתי את זה.
היא כיווצה את אפה הזעיר. "איזו מן שאלה זאת?!"
"סתם", אמרתי והצתתי סיגריה.
היא העוותה את אפה. "זה לא בריא".
"נכון, את צודקת", אמרתי ומשהו בטון שלה הזכיר לי שפעם כשהייתי
ילדה, גם אני שנאתי סיגריות והייתי מטביעה לאבא שלי את
הסיגריות שלו בשירותים. הסיגריה, אחרי שאיפה אחת בלבד, יצאה
מפי ודרכתי עליה.
משהו בילדה הזאת ריתק והפחיד אותי כאחד.
"ואת, מאושרת?", שאלה אותי.
חשבתי לרגע. "אני חושבת שכן".
"מה רצית להיות כשתהיי גדולה כשהיית קטנה?"
חייכתי. "להיות שחקנית ואחר כך וטרינרית".
היא צחקה. "גם אני רוצה להיות שחקנית תיאטרון ולהופיע על במות
ולהתחפש כל יום ולהיות מפורסמת! אז מה את עכשיו?"
"מנהלת חשבונות", עניתי ביובש.
"מה זה?"
"זה... לעבוד בחברה ולהתעסק בכספים- הוצאות, הכנסות, משכורות
של אנשים".
"אה", אורו פניה, "אמא שלי גם מנהלת חשבונות!"
"כן, גם אמא שלי. זו אחת הסיבות שגם אני הפכתי לכזאת. האמת
שפעם כשהייתי ילדה קטנה, אולי בערך בגילך, הכרתי אישה חכמה אחת
שיעצה לי ללמוד משהו טוב יותר בחיים", ואז הבנתי שאולי זו
הייתה בעצם הסיבה העיקרית.
"אז למה הקשבת לה ולא הלכת להיות שחקנית?", שאלה בתמימות
השמורה לילדים בלבד.
" כי יש דברים בחיים שצריכים להתפשר עליהם", הסברתי באיטיות.
לה? לי? "ואי אפשר להתפרנס ממשחק- זה לא מקצוע לכל החיים. אני
חושבת שמוטב גם לך לחפש מקצוע אחר".
"אה", אמרה וראשה הורכן. עיניה כבו לפתע וחשתי רע עם עצמי.
"יש לך ילדים?"
"לא"
"את התחתנת?"
"לא"
"יש לך בית עם גינה וכלב?"
"לא ממש..."
"אז מה יש לך?"
"דירה שכורה בבניין רב קומות והרבה כסף בבנק"
"ואת שמחה?", שאלה בעניין.

האם זה כה פשוט? להיכן נעלמו כל חלומותיי בהם שגיתי רוב חיי?
ולמה זה מזכיר לי כל כך את כל ספרי העזרה והחיפוש העצמי- כל
הבולשיט הזה? וגם איזה סרט מטומטם עם ברוס וויליס שראיתי פעם?

"אני לא יודעת", נאלצתי לומר לה ומשהו בתוכי השמיע פתאום קול
שבירה.
"החיים לא פשוטים", ניסיתי להסביר.
אבל מה עושה אותם לכה מסובכים ומורכבים? האם אנחנו, או שאולי
החיים עצמם?
"לא חם לך?", הביטה בבגדיי הארוכים הכה מוזרים בחום הזה.
"לא, אני רגילה", השבתי.
"טוב, אני באמת צריכה ללכת", אמרה ואז פנתה לרחוב צדדי ואילו
אני המשכתי ללכת באותו רחוב כהולכת בשנתי.

השעה היתה מעט אחרי עשר בלילה. בזמן שבהיתי במדורה ואכלתי
תפוחי אדמה שרופים, חשבתי כל מיני מחשבות על חיי ועל מקומי
בהם. תהיתי האם אני מאמינה בגורל והאם כל המחשבות שאני חושבת
כעת עקב המפגשים המוזרים עם הילדה הזאת- יש להם משמעות כלשהי.
השעמום גבר, אז החלטתי לצאת להליכה. אינני יודעת אם זה יד
המקרה או התת מודע, אבל מצאתי עצמי לפתע ברחוב הנביאים וקול
קטן בתוכי קרא לי ללכת למספר 42.
ראיתי שדה קטן ובו מדורה גדולה וסביבה כחמישה עשר ילדים.
הסתתרתי מאחורי שיח וחיפשתי את הילדה "שלי". נזכרתי שאפילו לא
שאלתי לשמה.
ואז ראיתי אותה שם, חיוורת, אור המדורה מטיל צללים אפלים על
פניה, שקטה ובודדה וכל הילדים צוחקים ביניהם ואינם משתפים
אותה.
לבסוף, הילדה - משעמום כנראה- פתחה את תיקה, שלפה ספר והחלה
לקרוא.

חייכתי לעצמי. גם אני נהגתי בזמנו - למעשה עד עכשיו, לברוח
ממציאות אכזרית לעולמות פנטזיה רחוקים באמצעות ספרים וכתיבה.
אני זוכרת שבלילות כשלא הייתי יכולה לישון, הייתי מדליקה את
המנורה הקטנה בחדר וקוראת עד השעות המאוחרות של הלילה. אבא היה
כועס ואומר שאני מקלקלת את העיניים וכשהתחלתי להרכיב משקפיים,
הוא אמר לי שזה בגלל זה.

"תראו את התולעת ספרים הזאת", אמר בבוז המנומש שהציע לה לבוא.
"היי, אבו ארבע!", קרא השני וסטר לה.
היא הביטה בו בעיניים ענקיות. "תפסיק", ביקשה בשקט.
"לא רוצה, מה תעשי?", הקניט אותה.

כמה בנים התגודדו סביבה ולא הצלחתי לראות מה קורה שם. שמעתי
זעקות וצרחות. כמה בנות שישבו בצד ודיברו ביניהן, העיפו מבט
למספר שניות. פתאום שמעתי את הצחוק המעצבן של הילד ההוא ואז
בכי קלוש של ילדה מפוחדת - הם הרימו אותה מעל ראשיהם, היא צרחה
ולחרדתי ראיתי שהם מתקרבים למדורה.
"לא!!!", היא צרחה.
הבנות קמו ממקומן, הבנים עודדו והילדה בעטה באוויר.
הבטתי מרותקת למקומי ללא יכולת ניע - משהו בי רצה לרוץ אליה
ולעצור את הלינץ' הנורא הזה שעומד להתרחש, אבל זה היה כאילו יש
חומה שקופה לפניי ורגע לפני שהם זרקו אותה למדורה, היא הרימה
את ראשה והביטה בי בעיניים הענקיות שלה שבולעות את העולם ולא
הצלחתי להבין אם היא מפחדת מהם או שונאת אותי ואולי הכל יחד.
זה היה כאילו פניה הראו בליל רגשות מעורבים בסערה כעלי שלכת
הנפוצים לכל עבר ברוח, ולפתע, מה שהפחיד אותי יותר מכל - החיוך
השליו של ההשלמה.

היא הושלכה לאש וצווחה צווחות איומות. כולם התרחקו מהמדורה
וריח בשר אדם חרוך נישא על כנפי האוויר. איכשהו, היא הצליחה
לברוח מהאש, גופה עולה בלהבות כמו פעלולנים בסרטים, רצה אל
פיסת חול באזור ומנסה לברוח מהתופת. היא התגלגלה כמה פעמים
ולפתע פרכסה והפסיקה לנוע.
דקות ארוכות של דממת אימים היו ולפתע ראיתי שכנים יוצאים
החוצה. תוך כמה דקות אמבולנס הגיע והצפירה שלו החרידה את
הלילה. הם הרימו אותה באלונקה ואני רצתי אליה, ראיתי את בגדיה
דבוקים לעורה שהפכו לאחד. תיארתי לעצמי את כאבי התופת שהיא
ודאי תעבור עקב הכוויות - אם היא תינצל, חשבתי בחרדה.
הם הניחו על פיה ואפה מסכת חמצן והנשימו אותה.
חובש אחד לחץ על לבה - כנראה שהיא שאפה יותר מידי עשן.

הבטתי בילדה הזאת, במוניטור שחובר אליה ורציתי לראות אם הקו
הישר של דפיקות הלב ושל הנשימה יתחיל לרטוט בקו עקמומי מעלה
ומטה כמו גרף שציירתי בשיעורי מתמטיקה בתיכון.
קיוויתי בכל רגע לראות אם העיניים הענקיות שלה יפקחו ויבלעו
אותי.
הבטתי הצדה אל החושך, ראיתי משב רוח עובר דרך הקיר וידעתי
פתאום כמתוך תחושה פנימית שהגיע הזמן ללכת.
באותו רגע, ידעתי שהילדה הזאת, היא בעצם...