בוקר. קרני השמש מופיעות בחדר מעבר לתריסים פתוחים, מלטפות
ומורידות שכבות של כאב מליל אמש. לובשת סתם חולצה שחורה,
ארוכה. מסתירה קילופים של בדידות. כותבת מכתב לא ברור, כדי שלא
יחשבו שנעלמת, שלא ידעו שנעלמת. הולכת שוב במעגלים אינסופים של
החיים שלך, במסדרונות בית הספר. נתקלת בכמה אנשים ושותקת. חלק
מהם מנסים לגעת בך, וצוחקים. את בוכה. מתיישבת על הדשא בפינה
הרחוקה שלך. מדליקה סיגריה. יושבת באותו מקום, על האדמה הרוויה
ממך. העצים מסתירים את דמעותיך מעיניי כל המתבוננים, והם רק
צוחקים. מתקרבים אליך ומנסים לגעת בך שוב. את רק שותקת, הרי אם
תדברי לא יאמינו. מוציאה ממחטה רטובה, מנסה לנקות את הדם
מהבגדים. מנסה לנקות מגופך את הכתמים, סימני האצבעות. ללא
הצלחה.
זאת הפעם האחרונה שתבכי, זה נגמר. קרני השמש משתחלות בין ענפים
ערומים, מלטפות את החתכים על הורידים. עוד דם נשפך אל האדמה
הרוויה ממך. נמאס לך לשתוק.
צרחה נשמעה והידהדה בין כל המסדרונות, עברה בתוך כל המעגלים
האינסופים של אותם אנשים שאנסו אותה באותו היום, כמעט כל יום.
רקדה על קרני השמש, אל עבר השקיעה.
עכשיו כולם יודעים, אבל למה רק עכשיו?


19.10.04