אני מודה... אני התמכרתי... אני בנאדם חלש, ועוד אחרי שהבטחתי
לעצמי להיגמל... אחרי שנה בלעדיו לא יכולתי יותר... בהתחלה זה
היה סתם כזה, בחפיף עם החבר'ה, להנות... צחוקים, בלאגנים..
קליל לאללה. ואז, לפני ארבע חודשים, הפסקתי לגמרי עם הסם
שלי... ולא הרגשתי בחסרונו... כי כמו שאמרתי - הוא היה סתם
לצ'ילאאוט עם החברה... אבל אחרי חודשיים (אל תשאלו אותי איך)
חזרתי אליו...

נשמתי אותו לתוך גופי, הרגשתי אותו נספג בי... מחלחל בדמי...
עולה לי לראש במין עקצוץ מחשמל שכזה... עושה לי טוב, עושה לי
חם, עושה לי לשכוח מהכל, עושה לי לשים ז' על מה שבא מולי, מבקר
אותי, שופט אותי... כאן כבר התחלתי לרצות אותו רק לעצמי... לא
רציתי שיגרום לי לצחוק צחוק מכאני, רציתי שהוא יעזור לי לצאת
ממנו... שסוף-סוף אני אוכל לבכות קצת... והוא היה כמו מפתח
למבוך... המבוך שלי...

"ברוכים הבאים למבוך - עצמי", ככה היה כתוב בכניסה אליו, על
שערי העץ הכבדים, הגבוהים והמאיימים... ראיתי צבעים אחרים שם
במבוך - כהים, שחורים, צבעי פחד ועצב ומוות ופאראנויה וכאב
בלתי-נישא, ומול כל אלו - אני כמעט וקרסתי... אבל הסם הנפלא
הזה... הוא החזיק אותי, תמך בי, המבוך של "עצמי" היה כל-כך קשה
וחירפן אותי לא מעט... כי הוא לא היה כמו כל המבוכים... בתוך
המבוך, שהיה מפותל גם ככה, בכל פעם שהגעתי למעבר הנכון עמדו
להם שם מין איזה שני יצורים קטנים שנקראו תתמ ודע, והם לא נתנו
לי לעבור עד שהייתי פותרת איזשהי חידה...

לפעמים זה היה ממש קל, עניין של דקות... ולפעמים ממש מסובך
ומתסכל והתחננתי שיוותרו לי, אבל תתמ ודע לא פראירים... "את
להיות ידעת מה זה הולכים להיות פה ביפנוכו", היה אומר לי תתמ,
ודע היה מוסיף: "חוקי המשחק היו ברורים לך כשמש, יקירה...".
ואז הייתי נאלצת לשבור את ראשי (הסמי-שבור גם ככה) כדי למצוא
את התשובה...

והסם שלי? תמיד שם, ברקע... בדיוק כשאני צריכה אותו שירגיע
אותי, שיעטוף אותי... להרגיש אותו בפה שלי... מתמוגגת על הטעם
הזה... והוא היה נותן לי כח להמשיך, עשה אותי צלולה... ובכל
פעם שהצלחתי לפתור משהו, איזו חידה של תתמ ודע - הייתי מקבלת
חתיכת פאזל, מקרטון... שאיפשרה לי לעבור לחלק הבא במבוך...
וגם... לחלקיק שניה, פתאום היה אור! במבוך! זה מאוד נדיר
שבמבוך "עצמי" יש אור! שניה ממש, הבזק, שמש שמציצה לשניה מבין
העננים בצבעי הארגמן...

כשאתה תחת השפעה של סם אין לך מעצורים, אין לך גבולות, אין לך
מחר ואין לך אלוהים... זאת אומרת שאתה עושה דברים שטובים לך -
אבל אולי ייפגעו באחרים, למשל הייתי ממש מעוצבנת כשהייתי רואה
את פניה המודאגות והמעורפלות משהו של אמא בתוך ענני-הארגמן של
"עצמי", שואלת אם אני בטוחה שהכל טוב איתי... "אוף, לכי מפה!
זה את עם המשחקי כח שלך, הרסת אותי! יצאתי כמוך! מורעלת! די!
די!", והיא הייתה אומרת: "שירה, מאיפה כל זה בא לך? אני לא
יודעת, אולי מהחברים החדשי..."
"חה! איך את מעיזה להאשים את החברים שלי?! הם עשו בשבילי
בחודשיים מה שאת לא עשית כל החיים!"
ואז פניה היו נמחקות מן הענן...
והסם היה מנחם אותי... עוזר לי להמשיך...

לא רואים מטר קדימה עם הסם... הייתי מכורה אליו טוטאלית -
ואהבתי את זה! אבל, אומרים שלא מתגעגעים למים עד שהם נעלמים...
אז יום אחד, הסם הזה שכנראה למד לאהוב אותי... בא אלי ואמר לי
בקולו החודר: "אני לא טוב בשבילך... את לא צריכה אותי, תסתדרי
לבד, אחרת תגמרי כמוהם...". 'כמוהם?' תהיתי, אך לא העזתי לדבר,
ידעתי שהתשובה תהיה מרה וקשה מכדי לשאת... אז במקום זה ישבנו
ודיברנו... לא יכולתי לומר לו מה הוא בשבילי... כי הסם היה
טיפה מעורפל... וגם לא מפגין חיבה כמו כולנו, אלא בדרכו
המסורבלת, המיוחדת.

- די! אני לא רוצה שתלך... טוב לנו יחד.
- זה בשבילך! תאמיני לי!
- לא!!! אני לא אוכל להמשיך לבד.
- א נ י לא אוכל להמשיך אלא אם כן תשחררי אותי!
- לא רוצה... טוב לי...
- את מתנהגת כמו ילדה קטנה!!!
- אז מה?! לא אכפת לי...
- כל מה שאת עושה איתי את יכולה לעשות גם בלעדיי...
פה כבר די התייאשתי, הייתי נבוכה... מהתלות הזאת, מהרצון שלו
לברוח ומהרצון שלי לכלוא אותו, התייאשתי, הפכתי אדישה...
- אוקיי, אתה צודק... לך.
- מה?
- לך, לך! אתה צודק תמיד בהכל, לך... נו?!

"אממ... אוקיי, ביי..." הוא אמר מבולבל והלך... ופתאום נזכרתי
בכל מה שהוא עשה בשבילי... ואמרתי לעצמי: "ככה את גומלת לו?".

- לא! חכה!

הוא מסתובב אלי, גם הסם עצוב... הוא לא זכה לכל-כך הרבה מכורים
מיוחדים (וצנועים) כמוני... "א... א... אני מצטערת, אוקיי?"
אמרתי בעיניים מושפלות בעוד רגלי משחקת באדמתו החולית והכחולה
של המבוך... "היי..." הוא אומר לי ומרים את ראשי... "מה דעתך
על פעם אחרונה, למזכרת?"

זו הייתי סטלה של כמו בהתחלה... מצחיקה, קלילה... עם הרבה-הרבה
צחוק ושמש ובלי כל מיני תתמ ודעים קטנים...
ואז נרדמתי...
וכשקמתי - הוא כבר לא היה... הסם שלי הלך... ורק עכשיו אני
נזכרת איך זה בלעדיו... אבל זו פעם ראשונה בחיי שהתמכרות עזבה
אותי והבנתי שזה באמת מה שטוב לנו, לי ולהתמכרות (כי הסם, גם
הוא עמוק בפנים רצה אותי, גם, אהא, אבל ששש...) וזה הקל על
הכאב...

היי. אני באגאלנס ואני נקייה כבר עשר שעות וחמישים ושבע
דקות... ואם הסם אמר שאני יכולה לבד - אז הסם יודע מה הוא
מדבר...



שיר, אהובי - אני מכורה אליך...