אדם בתוך כאוס, אדם בסערה.
אדם במערבולת, אדם במצוקה.
הוא מתפרק מולי.
אני שואל: "מה קרה לך?... מה קרה?"
והוא רוצה לענות אבל לא מסוגל. המילים אינן יוצאות מפיו. יש
יותר מדי, המחשבות חולפות במהירות במוחו והפה כל כך כבד ואיטי.
אני רואה שהוא לא יודע במה להתחיל, הוא מבולבל. המילים כאילו
נאבקות זו בזו בדרכן החוצה מפיו, ועד שהגיעו ללשונו כבר כולן
מתות - שתיקה. עיניו רצות בחדר, סוקרות כל פינה, מבוהלות,
תזזיתיות, זיעה ניגרת על מצחו וגם אני נכנס יחד איתו אל תוך
הכאוס. "אבל מה קרה לך? מה קרה?! ספר לי, נסה להירגע!..." אני
משתדל אבל זה לא מצליח. הוא כורע על הרצפה, הראש עדיין מביט
למעלה, והעיניים רצות, מרצדות, אין לו מנוחה. אני תופס אותו,
מחבק אותו, נופל יחד איתו אל רצפת החדר. והזיעה הקרה מתערבבת
בדמעות חמות ומלוחות, שלו וגם שלי...
אדם בתוך כאוס, אדם בסערה, אדם במערבולת - חבר במצוקה. אני פה
בשבילו.