אני שונאת פרידות. זה עושה לי בלבלה בבטן. גם פגישות. פגישות
עוד יותר אפילו. אני מעדיפה להיות עם מישהו ואחר כך פשוט לא
להיות איתו, בלי הקטע הזה של הפרידה, ואחר כך שוב להיות איתו.
לא צריכה את החמש דקות האלה של ההתחברות וההתנתקות וההתנקות
וההתחברות, זה מפוצץ לי ת'דיסקט. אני רוצה לעשות מין קפיצת
קוונטים כזאת שתמחק לי מהתכנה את כל הנולדג' של הביי-ביי מותק,
נתראה בקרוב, את המבט הזה בעיניים שפתאום אני רואה ש... פתאום
אני רואה ש... פתאום אני רואה ש...
אני לבד.
כי אחרי פרידה לפעמים אני נתקעת באמצע, לא יודעת אם לפנות
ימינה או שמאלה ואיך מגיעים למשרד שלי ביהודהמכבי. מכוניות
מצפצפות לי ברחוב כמו לגור חתולים עם עין אחת שעוד לא מכיר את
החוקים של האוטובוסים של דן. אנשים מסתכלים עליי כמו על
צ'יצ'ולינה שחוצה את אבן גבירול לבושה סרט פרחים בשיער. ולרוב,
בדיוק אז, אני שוברת עקב או שנופל לי כל הבפנים של התיק על
המדרכה ואני מחפשת שירותים ציבוריים שלא יראו שאני בוכה.

בגלל זה התחברתי לאינטרנט. התחברתי ויותר אני לא עוזבת. הזמנתי
הביתה חשמלאי שילחים לי את התקע לשקע ככה שהאינטרנט שלי לא
יוכל לברוח. באותה הזדמנות גם ביקשתי ממנו שיבטל את הכפתור של
האון-אוף, שיחבר את המחשב לשולחן במסמרים ואת השולחן לרצפה.
וקניתי את הדירה מבעל הבית. עכשיו אני מקפידה לשלם מיסים בזמן,
אפילו ועד, להוריד ת'זבל כל יום גם אם לא הצטבר קופסא של קוטג'
הקטן, וגם הפסקתי לאכול בשר. שלא יהיה לאף אחד מה להגיד.
עשיתי הוראת קבע לקו של האינטרנט, קניתי לו בד הודי בנחלת
בנימין שלא יהיה לו קר בלילה, ויותר אני לא עוזבת אותו. אין
פרידות, אין פגישות, אנחנו יחד עד הקצה. גולשים.

שמונה בערב, אני באתר של מדונה. בת זונה איך כל העולם נכנס לה
מתחת ללק של הציפורן של האצבע הקטנה ברגל שמאל. הטלפון מצלצל.
המזכירה עונה. שלום אני לא בבית תשאירו הודעה...
זה שוקי,
מה שלומך מוקי?
וחשבתי אולי נלך לקריוקי,
פתחו חדש מול הבית של נוקי,
אני מתגעגע אלייך מתוקי...

לרגע נהיה לי יסורי חרטה... שוקי ואני עברנו זמנים טובים
במיטה, וגם בגלל שהוא משורר, אני ישר רוצה איתו כל החיים
להישאר, וזה משפיע עליי לא תמיד לטובה, כי שוקי אוהב לדבר
אהבה...

אבל אז אני מזיזה את הראש ומהחלון שלי אני רואה את המגדל של
הסנטר. אני מתעשתת מיד ומפסיקה לחשוב בחרוזים. במקום החרוזים
עולה בראש שלי הפעם האחרונה שראיתי אותו ואיך נפרדנו ביציאה
מרב חן. שלוש שעות לקח לי להגיע הביתה אחר כך. ואני גרה
בפרוג.

אחת עשרה וחצי מתקשר אליי יובל. חזר מהקרנבל, בריו. הוא
בסלולארי במכונית, עבר בשכונה וחשב לקפה. המזכירה שלי מסבירה
לו באופן ברור וחד משמעי שאני לא קפולסקי, וכשהוא מתחיל לעשות
את הקולות האלה הנמוכים ומדבר אליי כמו שמדברים לחתולים שהוא
יודע שאני בבית אבל לא עונה, אני נזכרת איך פעם שהייתי איתו
במדבר יהודה הוא ראה לי הכל... ואת הזיכרון הזה אני ממש לא
יכולה לסבול. אני שוברת את המזכירה וחוזרת לאתר. האינטרנט שלי
לא יעשה לי את מה שיובל...

שלוש בלילה אני הולכת לישון,
סידרתי מיטה, יש לי פוטון.
ואין דבר שאני אוהבת יותר מאלכסון.
אני מדליקה אור קטן ומסתכלת עליו.
מחר נחפש אתר שעושה נעים בגב...