הטלפון מצלצל
כמו בכל פעם שמחפשים מישהו אחר
ואני חושב שהצלצול היה בשבילי
אז אני ממהר להרים את הזה של הטלפון
אבל זה לא אותי רוצים רוצים מישהו אחר
ואני עונה וחושב אולי בכל זאת מתכוונים אלי
אבל הקו של הטלפון מסתיר אותי
ואני יכול להיות כל אחד אבל רק אני יודע את זה
בינתיים אני לובש את אפודת המגן ויוצא להגן
תוך כדי שיחה מתברר אבל תמיד
שהכוונה היא לא אלי אלא למי שמסתתר
מאחורי הקו ובכל זאת אני יושב
מאזין מנמק מצטדק כן אפילו צוחק
כשזה נדרש עושה קול של שמח או עצוב נהנה או גונח מהורהר מתחבט
קצת אירוניה אף פעם לא תזיק קריאות התפעלות והוהו והיהי ואפשר
גם כמה דקות של שתיקה מעיקה
כדי ליצור תחושת מועקה שממילא קיימת ואפשר גם לסבך את העניינים
ולא תמיד לומר את מה שרוצים לשמוע
ואפשר לגעור ולנזוף ולהחמיץ את הקול ולזייף ולהתחנף
זה מאד נוח בעיקר כשאתה יודע שתמיד מחפשים מישהו אחר.
אני מקשיבה לך רב קשב.
אתה לא.
סיפרת לי על גברים-
הזהרת : "הם לא יאהבו אותך הם רק יזיינו אותך"
אמרת לי שאני שונה,
אמרת לי שאני כמו ילדה קטנה.
ליטפת והרגעת אבל לא הקשבת.
אתה מדבר ואני שותקת כבר לא מנסה.
דיברת על זאבים חסרי מצפון
ועד כמה שהעולם אכזר
אמרת: "נאיבית- תתבונני סביבך!"
סיפרת לי על מדבר גדול, בו הולכים לאיבוד
על מזג האוויר המתעתע.
עכשיו אחרי שהלכת
הבנתי.
ניסית להסביר מה זה "פטה מורגנה".
כמו בימי הגן
כששיחקנו באחות ומקל
אני הייתי המקל.
היום את האחות
וגוערת או אומרת "היכנס!"
ואני מייד נשבר-
מנסה לברוח רק לא להיתפס.
אז, עוד יכולנו לחזור ולהתחלף
והפעם , הזמן כמו צבע- מתקלף.
וכשהפכנו בתפקידים ואת הפכת למקל-
הפעם, הזמן כמו הבכי כבר לא מתבלבל.
והחול מהארגז, כבר לא מלכלך את המסדרון,
החול מהארגז עכשיו כלוא בתוך שעון.
וכתמי הפלסטלינה הפכו לכתמי עשן.
ורק הדמעות מימי הגן-
צפים,
גולשים,
חודרים,
רק הדמעות- עוד כאן.
עוד כמה מלים לעוד יום זיכרון- שיהיה
תזכורות לימי זיכרון
במועדים הקבועים כבכול שנה,
אלא שעם השנים הזיכרון כבר לא מה שהיה.
עכשיו כמו כופים עלינו זיכרון
ראשי העם עטופים בדגלים או טליתות
והופכים לי את הזיכרון לדג מלוח עטוף בעיתון
של אתמול.
עכשיו מצפים מכל עובר ושב לשנן שיחד בגאווה ויחד בתקווה ואני
כל גאוותי נמדדת מקצות בהונותי ומטה
וכל תקומותי מצטיינות בניסיונות שכחה.
כל יום שעובר ואתו הזיכרון ואתו מה שמנסה
להחליף את המעט שעוד נותר. |