לפעמים אני רוצה פשוט לעצום את העיניים.
פשוט לסגור אותם לנצח כך שלא יפתחו שוב
כך אני מוצא עצמי יושב עם אותם עיניים שליוו אותי כל חיי.
סגורות ומתות...
יושב ומחכה שהכל יעצור.
שהזמן שלי כאן יגמר ואולי לא אוכל לפתוח אותם יותר.
ואז אני מגלה משהוא מוזר.
איזה חלק בתוכי שלא מוכן לוותר.
לא משנה כמה זמן אשב ככה הוא ממשיך בשלו.
מרעיש ברקע ופועם...
כן זה הלב שלא נותן לעזוב.
הוא מחכה כאן למצוא שלווה.
לגלות אהבה, והוא לא יוותר לעולם.
לכן שוב מוצא אני את עצמי כאן.
יושב עם עיניים עצומות.
ומחכה לראות.
מי יוותר קודם, אני או הלב.