הכל עומד מולי שותק, אני לא צריכה שאף אחד מהם יגיד משהו בשביל
להבין.
הם לא מסוגלים אפילו להביט לי בעיניים, לעכל אותן.
בלילה הוא שותק לי בחלום, נוגע בי בלי מילים ובלי פנים, מעכל
בי את עצמו.
ואולי אני כן רוצה שישנו אותי, לא שישנו כמו שיעוררו אבל בלי
מילים.
הכל הרבה יותר עמוק מזה, הרבה יותר עמוק מההליכה שלך מולי
וממשב הריח שלי בנחיריים שלך. בשביל שתבין אני צריכה שתתקרב
אליי, אני צריכה שתתקרב אליי בשקט, אל תגיד כלום וגם אל תחייך,
אני צריכה שתריח לי את הצוואר ובעדינות תנשק אותי, בזהירות ואל
תגיד כלום. כשאתה רואה אותה עוברת ברחוב- אל תירק. היא נעלבת,
ואל תסתכל לה בעיניים, זה כואב.
כמו שזה כואב לך, זה כואב גם לה.
היא צריכה שתתרחק בעדינות, אבל שתתרחק, למרות מה שהיא אומרת
היא אוהבת את הלבד, לא כמוני, אני שונאת אותו ויכול להיות שגם
אותה, לא החלטתי.
בבקרים היא נשפכת לי מהעיניים. בלי לצייץ היא נשפכת, היא רוצה
שתראה אותה, אבל יודעת, מודעת, לעובדה שאתה לא מסוגל, מודעת
לעובדה שזה הרבה יותר גדול ממך וממנה ביחד.
מודעת לעובדה שלירוק בשבילך זאת תסמונת מושרשת, משהו שטמון
הרבה מעבר ליכולת השליטה שלך.
ביום כיפור הלכתי בתוך השקט, בתוך השקט שלך. אף אחד לא הכיר
אותי וגם לא ניסה להכיר אותי. השקט שלה מחורר לי את התודעה,
ואני יודעת שאני סוג של פיתוח שלהם, אני יודעת שכשהיא הולכת
ברחוב היא רואה בי בדיוק אותו יצור, אבל אני נשבעת- אני קצת
אחרת, ואני מבטיחה לא לירוק.