הלילה הגיע ושוב הלכתי לאיבוד,
בוכה על חלומות שבורים, מחפשת בעצמי את הייחוד.
מרוב הערפל רואים רק למרחק יד,
אבל אני המבולבלת, מסתכלת לכל צד.
היער סבוך, עצים גבוהים ושבילים,
כ"כ שקט ששומעים את כל האהובים בוכים.
האופק כה רחוק, ימים של הליכה
ואני שוקעת בבדידות במקום לצאת מהחשכה.
קולות קוראים אלי, ידיים מושטות,
אבל אני לא מקשיבה, רק מאבדת הכוחות.
החושך מסביב מתחיל לסגור עלי,
רוצה רק לצרוח! לפקוח את עיניי.
הנשימות נעשות כבדות וכל הגוף רותח
מתחילה להתייאש, כאילו ההגיון בורח.


מסתכלת אל האופק, מחפשת את הגאולה,
מה שאני לא מבינה, שצריך להתחיל מהתחלה.
להסתכל על הכחול בירח ולהושיט יד
לדעתי שצרות לא נפתרות מיד.
להקשיב לקולות ולדבר בחזרה,
ליער כן יש סוף, רק צריך עזרה.