אני נזכרת איך בילינו את הימים שלנו יחד, כמה נהנינו אחד עם
השני, העיניים שלו, המבט שלו, הניצוץ שאי אפשר להשתחרר ממנו
לרגע.
איך שהוא היה מסתכל עלי, מביט בי עמוק אל תוך העיניים, ואומר
לי כמה שאני יפה.
אהבתי אותו, אהבתי אותו יותר מכל בנאדם אחר, וידעתי שגם הוא
בדרך שלו אוהב אותי, בדרך שבה הוא מדבר איתי, מקשיב לי, ולא בא
אלי בטענות על כל השטויות שעשיתי בתקופה הזאת שהיינו ביחד.
הוא לא ידע כמה הוא חשוב לי, לא האמין שאני אוהבת אותו, אבל
כמה אפשר להגיד לבן אדם שאוהבים אותו?!
אני נזכרת איך שהוא היה מנשק אותי, מלטף אותי, בולע אותי עם
הנשיקות הסוחפות שלו, איך הרגשתי אותו בתוך תוכי ולא רציתי שזה
ייגמר.
בהתחלה, כשהייתי מסתכלת עליו, הייתי צוחקת עליו, לועגת לו כמה
שהחיים שלו אפורים ומשעממים,
כמה שהוא ביישן.
אבל מאוחר יותר, גיליתי, שמאחורי הפנים הלא כל כך יפות
והביישניות שלו, מסתתר מישהו שרוצה לחיות את החיים שלו בדרך
הכי יפה שיש, מישהו שאיכפת לו מהסובבים אותו, מישהו שאוהב אותי
כמו שלא אהבו אותי בחיים, מישהו שהיה מוכן לעשות בשבילי הכל.
אבל אני, אני לא ידעתי להעריך את טוב ליבו, לא ידעתי להסתכל על
הטוב שבו כי המראה החיצוני שלו הפריע לי, מאוחר יותר, הבנתי
כמה אני אוהבת אותו.
זה היה קצת מאוחר, אחרי שלעגתי לו וצחקתי עליו בזה שאמרתי לו
שאני מאוהבת בו, הוא ניפגע ממני, הכל נהייה רציני פתאום.
אמרתי לעצמי שיש לי הזדמנות אתו, שאני צריכה לנצל את זה והלכתי
על זה.
החלטנו להיות חברים ולשכוח מכל מה שהיה, וכך נהייה, התאהבתי בו
מאוד, הייתי מוכנה לעשות בשבילו הכל,
אבל זה היה כבר מאוחר, כי נמאס לו מהילדותיות שבי, מהאי
האחריות שלי,
מזה שאני עושה צחוק מכל דבר.
נפרדנו, וזה כאב, כאב שלא הרגשתי בחיי.
היה קשה לקבל את זה שהוא לא אוהב אותי יותר.
אבל בסוף הבנתי את זה, ובאופן מסוים זה מגיע לי על כל מה
שעשיתי לו.
הוא תמיד יישאר חרוט בלבי.
גם אם אני אוהב מישהו אחר, אני תמיד אזכר ואזכור, בכל מה שהיה
לי אתו, כדי שבפעם הבאה אני לא אפשל...