יושב במרפסת משקיף לתוך העיר. שותה בירה קרה לבד. זו לא הפעם
הראשונה שזה קורה לי, שאני מוצא את עצמי יושב במרפסת לבד שותה
בירה בחושך. אפשר היה לחשוב שאני אתרגל כבר לבדידות הזו, אבל
בכל פעם מחדש זה מכה אותי כמו גלים על חוף ים תמיד יש גלים
בים.
אחרי כל גל שפוגע בחופי, ולאחרונה זה קורה יותר מדי, אחרי כל
גל כזה אני עולה לדירה שלי שנמצאת במרכז העיר, מכבה את כל
האורות, יושב על כיסא נוח ושותה בירה קרה.
מרגיע את המוח.
המחשבות זורמות כשאתה לבד בחושך, וכשיש לך על מה לחשוב אז הזמן
מתמלא, ואתה מוצא את עצמך בשעת זריחה כשעוד כמה שעות אתה צריך
להתחיל לעבוד.
ואז אתה נרדם ומאחר לפגישה חשובה ומפטרים אותך כי זו לא הפעם
הראשונה שזה קורה ומרוב ייאוש אתה הולך לפאב ומשתכר, באותה
הזדמנות אתה גם מוצא חברה שאחרי כמה לילות היא תברח לך עם
הארנק באמצע הלילה ואפילו לא תנעל אחריה את הבית. ובאותו לילה
יפרצו לך לדירה וירוקנו אותה ייקחו לך את הכול חוץ מאת המיטה
שלך, וכשתתעורר בבוקר לבית ריק אתה רק תרצה לחזור לישון.
הסיוט הקטן שאליו התעוררתי זה החיים שלי.
כל מה שנשאר לי עכשיו זה לספר לקירות את מה שקרה לי, ולמה
החלטתי בגיל 27 ושמונה ימים לקפוץ מהמרפסת.
קיר יקר אנחנו מכירים כבר חמש שנים אחד את השני ולשנינו היו
עליות וירידות בחיים אבל אני לא מאמין שמישהו מאתנו הגיע למצב
רע כשלי.  זה התחיל לפני שלושה חודשים כשדניאל, מי שחשבתי אז
לחבר, סידר לי פגישה עיוורת עם חברה של חברה שלו לשעבר. הוא
עשה את זה רק כדי שיוכל להראות לי כמה אני אומלל וחסר חברה
לעומתו שיש לו חברה קבועה שכל שלושה חודשים הוא זורק ולא מוצא
אחרת אז הוא זוחל חזרה אליה. אני מניח שהוא נמצא באיזושהי
אשליה שהוא מבוקש אצל הנשים. אבל בכול אופן הפגישה שהוא סידר
לי הלכה מאוד חלק ממש כמו בסרטים חליפה שמלה וורד אדום. כל
הערב דיברנו הייתה הרגשה של חופשיות מהממת ביני לבין ענבל.
יצאנו מהמסעדה בסביבות שתיים בלילה ועלינו אלי לבית, שם עשינו
אהבה עד אור הבוקר, על השולחן במטבח, על הספות בסלון, במקלחת,
במרפסת ואפילו במיטה, שם נרדמנו לשעתיים.
אחרי שעתיים של שינה ולילה שלם של אהבה שנינו היינו מותשים,
כשהסתכלתי לה בעניים הרגשתי שמשהו לא לגמרי בסדר אבל ההרגשה
נעלמה עם הנשיקה הרכה שלה.
אני אקצר את הסיפור קיר כי מתחיל להימאס עלי להיזכר בכל
הפרטים, היא עזבה אותי.
אחרי חודשיים ושבוע היא פשוט נעלמה בלי לאמר מילה השאירה פתק
"אל תחפש אותי"
הסקתי מכך מסקנה וורודה ואופטימית שהיא תחזור עוד מעט, שהיה לה
איזה עסק לגמור ושהיא לא תנטוש את מה שהיה לנו.
כעבור שבוע נעלמה האופטימיות ונותרתי לבד כמו מקודם, מגיע
הביתה אחרי יום עבודה, מתיישב במרפסת עם שישיית בירה קרה יושב
שותה מסתכל על העיר ההומה וחושב.
נובר בכאב, כל זיכרון של כאב העלתי בזמנים כמו אלו, הכלב
הראשון שמת החברה שנדרסה בגיל 18 הלוויה של סבא שלי הדייט
הכושל הראשון החרם בכיתה כל האנשים שקראו לי בשמות, המפקד
בטירונות שהדביק לי את הכינוי כרובי למשך כל הטירונות ואחרי.
אבא ואימא שהתגרשו כשהייתי בכיתה ד' ודניאל .ג. שמטריח את עצמו
להזכיר לי כל כמה זמן שאני אומלל.  
ועכשיו גם ענבל שם מככבת בגדול. אפילו עקפה את הכלב שלי. ושבוע
שלם ישבתי וחיכיתי לה כל ערב עד הבוקר. כל בוקר גם איחרתי
לעבודה ובמקום להועיל הצלחתי רק להרוס דברים. החיים שלי התחילו
להתדרדר בירידה להתפורר. זה נהיה מעין שיגרת חיים שכזו קם
בבוקר עם הנגאובר שני אקמולים מאחר לעבודה, מפשל כל הזמן בזמן
עבודה, בדרך הביתה קונה שישית בירה קרה מגיע הביתה יוצא למרפסת
מרחם על עצמי וחושב כמה אני אומלל ומיואש חושב על ענבל ועל
זיכרונות כואבים אחרים. ממש שגרת חיים מומלצת לכל אדם.
רק שהפעם פישלתי, שבוע ושלושה ימים עברו מאז שענבל נעלמה וכבר
החיים שלי עשו עוד פנייה חדה. הגעתי, כמו תמיד, למשרד בשעה
11:00  באיחור רגיל של כמה שעות. ליד השולחן שלי דני ישב חמור
פנים, הנחתי שנמאס לו מהאיחורים שלי והתחלתי לאמור לו שאני
נשבע באימא שלי שיותר אני לא אאחר. אבל דני רק קם מהשולחן נתן
לי מעטפה סגורה והלך. הנחתי את התיק על השולחן ופתחתי את
המעטפה, בפנים היה הצ'ק של החודש עבודה הזה, ופיצוי פיטורין.
חיפשתי את דני אבל הוא כבר היה בפגישה ורק העיף אלי מבט של  
"מה כבר יכולתי לעשות, אתה הבאת את זה על עצמך" ידעתי שהוא
צודק ולא היה לי מה לעשות אז הלכתי משם,
בדרך הביתה עברתי דרך השכונה שבה גדלתי.  בקושי אפשר לזהות את
המקום, כל הבתים שופצו וכל השדות הפכו לגנים מטופחים משהו היה
חסר שם. אבל בעצם תמיד היה חסר שם משהו. מעולם לא הצלחתי להבין
מה היה כל כך חסר בשכונה שלי. אולי זו רק תחושת החוסר שייכות
שלי בעולם הזה. המשכתי ללכת, כל הזמן שמעתי שירים עצובים בראש.
הלכתי לכיוון הדירה שלי בקצב לא גדול יותר מזחילה. כך יצא
שהגעתי הביתה בזמן השקיעה, הצלחתי למרוח יום שלם בהליכה, במקום
במשרד. עוד יום עבר.
עליתי למעלה כהרגלי עם שישית הבירות ביד אחת וביד השנייה תיק
העבודה. כשנכנסתי הביתה זרקתי את התיק לפח, הפח כבר היה מלא
בבקבוקי בירה ריקים ושקיות של מרשמלו ריקות. בדרך למרפסת עצרתי
להקשיב להודעות במשיבון, היו בו שלוש הודעות ההודעה הראשונה
הייתה טעות ביקשו שרוחמה תתקשר חזרה לחזקיהו. ההודעה השניה
הייתה מדני שאמר שאים אני רוצה הוא יכול לסדר לי עבודה,  "לא
תודה דני י'בן זונה" צעקתי על המשיבון המחורבן.
ההודעה השלישית הייתה מאימא שלי היא רצתה לדעת מה אני רוצה
לעשות ביום הולדת שלי.
למרות כל הצרות לא שכחתי שעוד שלושה ימים יש לי יום הולדת.
את שלושת הימים הבאים העברתי בשינה מרובה, לא העזתי לצאת
מהבית, אם איך שהימים האחרונים מתנהלים משהו רע יקרה על בטוח
ברגע שאני אצא.
כבר יום שבת, יום ההולדת שלי, במשיבון יש כבר שמונה הודעות.
אני מוחק אתן בלי לשמוע אפילו, אבל מיד אחר כך מתחרט אולי
הייתה שם הודעה מענבל. חוזר חזרה לישון במיטה שכבר מסריחה
מבירות וסיגריות. אחרי כמה שעות שינה רדופות מחשבות אני מגיע
להחלטה קיצונית,
אני חייב לצאת להתאוורר.
וכך מצאתי את עצמי יושב בפאב מפוצץ שותה בירות משתכר ביום
הולדתי והמחשבה היחידה שהצליחה איכשהו לנחם אותי הייתה שאם
הייתי יושב עם ההורים היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, מהמצב
המחורבן שלי כרגע. "יום הולדת שמח" אמרתי לעצמי כשניגשה אלי
סנדי, היא אמרה לי מזל טוב והתחלנו לדבר, חצי מהזמן לא שמעתי
אותה ורק הנהנתי בראש אפשר לנהל ככה שיחה שלמה בלי לדעת על מה.
השם שלה פתח לי שורה שלמה של אסוציאציות בראש סנדי סינדרלה,
ליכלוכית, פיטר פן, וונדי, והתחלתי לקרוא לה וונדי אפילו לא
זכרתי שהיא הציגה את עצמה כסנדי, אבל היא לא תיקנה אותי, אז
הנחתי שמזל ששתיתי כמה בירות לפני ושיש מוזיקה חזקה.
מבחינתנו הערב בפאב היה מאוד קצר אחרי שעה שעתיים של היכרות
היא גררה אותי לסמטא חשוכה שם עשינו סקס לוהט בעמידה, משם אני
כבר לא זוכר הרבה.
כשהתעוררתי בבוקר במיטה שלי הלכתי לשירותים השתנתי צחצחתי
שניים שני אקמולים בקבוק בירה ביד, עמדתי לחזור למיטה כשפתאום
שמתי לב שהיא שוכבת שם עירומה ישנה. הסתכלתי בשעון כבר היה
צהרים, ישבתי ושתיתי את הבירה בתקווה שזה יעזור לי להיזכר איך
קוראים לה.
לא הצלחתי להיזכר איך קוראים לה, החלטתי לעזוב את הנושא של השם
כי היא עדיין ישנה אולי זה יבוא לי בהמשך. פניתי למזכירה שלי,
4 הודעות אחת מדני שאיחל לי מזל טוב ושאני ארים אליו צלצול,
הסתכלתי בתאריך על הקיר, עוד יום הולדת עבר ההודעה השנייה
הייתה מאימא ואבא גם כן כל הבלה בלה הזה של מזל טוב ולמה לא
התקשרתי לדבר איתם לאחרונה. ההודעה השלישית הייתה מחזקיהו שאמר
לרוחמה שהוא מצטער על זה שהוא פגע בה אבל זו לא סיבה לא
להתקשר. בהודעה הרביעית היה ה"הלו" של ענבל ואחר כך עוד "הלו"
של ענבל ואז היא ניתקה.
זאת מהלילה התעוררה, ונכנסה למקלחת אני עדיין חשבתי על ענבל,
כשזאת מהלילה באה אלי עטופה רק במגבת, החלטתי לא לשאול אותה
לשמה,
"בוקר טוב חומד קצת נרדמנו הא, את עובדת איפה שהוא?"          
         
"בוקר טוב, סיפרתי לך אתמול מה אתה לא זוכר?"
"זוכר בטח זוכר, רוצה לשתות משהו?"
"כן תודה" היא אמרה ולקחה לי מהיד את הבירה.
"אז מה הסיפור שלך?"  
"אתה לא רוצה לשמוע ואני לא רוצה לספר" תוך כדיי שהיא אומרת את
זה היא מפילה את המגבת לרצפה ומזמינה אותי חזרה למיטה. את שאר
היום העברנו בהתעלסות ולסירוגין גם שינה. בערך בשבע בערב קמתי
לאכול משהו הייתי עייף מאוד כמו אחרי יום עבודה עמוס, אכלתי
קצת מרשמלו ושמתי גם קצת מרשמלו ליד הבירה של הבחורה שעכשיו
כבר זכרתי שקוראים לה אנדי, היא ישנה כמו מלאך מדהימה ורגועה.
כשנכנסתי למיטה היא נשכבה מעלי ולחשה לי באוזן "ריבאונד" לא
הבנתי בדיוק למה היא התכוונה אבל ידעתי שיש לזה השלכות מיניות
אז הכנסתי את המוח שלי למצב כחול. ואחרי סקס קצת עייף נרדמתי.
יותר לא ראיתי אותה, כשקמתי בבוקר הדירה הייתה ריקה מחפצים לא
שמתי לב לזה בהתחלה, אבל כשעברתי בסלון והוא היה ריק מספות
שטיחים ואפילו ספרים אז הבנתי שמשהו לא בסדר וחזרתי לישון
בתקווה שזה רק חלום, אבל אחרי שעה שעתיים של שינה התעוררתי שוב
לאותו חלום. הלכתי למטבח שם מצאתי בירה חצי גמורה וחתיכת
מרשמלו. אכלתי את המרשמלו בתקווה שלמי שאכל אותו לפני הייתה
מחלה סופנית ונוראה שבגללה אני אמות בקרוב.
עד שהווירוס יתחיל לעבוד החלטתי לצאת למרפסת. לקחתי את שארית
הבירה ויצאתי למרפסת, אפילו את הכיסא הנוח שהיה במרפסת גנבו
לי, מישהו שם למעלה לא רוצה שיהיה לי טוב.
התיישבתי על המעקה רגליים בחוץ, החיים שלי הם סיפור אומלל
ומתמשך. ומכיוון שנגמרה לי הבירה אני מגיע להחלטה שזה הזמן
לברנדי. בקבוק ברנדי משובך שהיה שמור לאירוע חשוב אני חושב
שההחלטה שלי היא די חשובה.
אני מתחיל שוקע לתחתית הבקבוק המלא, הברנדי לא טעים כמו שהוא
אמור להיות ואני כל הזמן אומר לעצמי זה לא הברנדי זו המטרה.
אני מתחיל לאבד את שיווי המשקל ואת קווי המחשבה שלי מעט מאוד
ברנדי נותר עוד בבקבוק. אני כמעט בטוח שהטלפון מצלצל ושיש
מישהו בדלת אני מניח שהבירה והברנדי משפיעים עלי. או שהמחלה של
ההוא היא פרנויה.
רואה את ענבל נכנסת לדירה מחפשת אותי בחדר השינה חוזרת לסלון
מביטה למרפסת, מביטה בי עוד קצת לפני שניגשת כמו שוקלת את
המצב. היא ניגשת אלי מחבקת מאחור. "אתה סולח לי?"
היא שואלת, אני לא מצליח לענות לה, המחשבה שענבל נמצאת פה
ומחבקת אותי עדיין לא גמרה לעבור במערכת. רק דמעות יורדות
מעיני.


שאול גתרי
20/07/00