יום אחד, היא שאלה אותי "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" ואני
תמיד אמרתי, שאני לא יודע, שאני אחליט, ברגע שאני אהיה גדול.

היום, אחרי 20 שנה, אני יושב איתה, באותו מטבח ומרגיש קטן.
הרבה הרבה יותר קטן מלפני 20 שנה.
תמיד חשבתי שברגע שאני אגיע לגיל הנכון, לגיל הגדול, אני אדע
מה אני רוצה לעשות, אבל עכשיו, אני יושב כאן, המיסים על הראש
שלי, המשכנתא לא משולמת, הגז מנותק ואני לא מרגיש גדול.
לא גדול בכלל.
היא מסתכלת עלי בעיניים גדולות וירוקות, מלאכיות ומלאות בטוב
וברוך, מי היה מנחש שנגיע למצב כזה? אתם יודעים, אומרים שדברים
טובים קורים לאנשים אופטיימים ואני לא יודע אם זה באמת נכון,
כנראה שהייתי צריך להאמין שמכבי תיקח את הגביע.
"נו מילא" אני חושב לעצמי, לוקח עוד שלוק מהבירה ואומר לה,
שבאמת כדאי שנפנה את הבית, אפשר לישון אצל ההורים שלי,
"זו גם אופציה" היא אומרת, ומורידה את הראש בכבדות ובשקט על
השולחן.

אני זוכר את הכל כאילו זה היה אתמול, רק ישבנו ברוח הזו, שתמיד
יש, איך קראתי לזה אז?  אה, כן. שעת ערביים של צהריים, אתם
יודעים, כזו שמרגישים את הרוח ממש חזק, אבל במידה. השמש עוד
דקה שוקעת, אבל עדיין לא חשוך. רגע שכזה שאתה מרגיש שיש צרוך
לגזור ולשמור, למרות שאתה יודע שגם מחר וגם מחרתיים יהיה רגע
כזה, בדיוק באותה שעה. בעצם, אולי בהפרש של כמה דקות.
רצנו כמו מטורפים אל הגבעה של הקיבוץ, ישבנו והקשבנו לרוח,
פשוט ישבנו. אני זוכר אותנו מדברים כל כך הרבה, את זוכרת? אני
זוכר.

לא! לא, רגע, באותו יום פשוט ישבנו, בעצם לא ישבנו, עמדנו, כן,
עמדנו.
רקדנו כמו מטורפים, בידיוק עברתי טסט ראשון והיינו כל כך שמחים
שנוכל להתחיל לנסוע לגליל, לנחלים, להרים, לראות את כל הירוק
שאת אוהבת ושאני כל כך לא סובל. לצאת לטייל ולעשות את כל מה
שאנחנו חולמים לעשות כבר כל התיכון, או שאת בכל אופן חלמת.
היית כל כך שמחה, וחייכת אליי והשער החום החלק שלך התנפנף ברוח
והרגשתי כל כך טוב. את זוכרת את זה?
אחרי שנרגענו חזרנו הביתה ורק תיכננו מה נעשה בערב ושנינו
היינו כל כך נרגשים, היית סמוקה וכל כך אהבתי אותך. אימא שלי
תמיד אמרה שאת הילדה הכי יפה בקבוצת "שיבולים" והכי יפה בכל
הקיבוץ.  כשחושבים על זה, תמיד היית הילדה הכי יפה. זאת
שמופיעה בחנוכה ,בשבועות ,בחג הגז, בכל חג שהקיבוץ מסוגל
להמציא. לא היה ילד שלא היה מאוהב בך. אבל אני, אורן
מוסוקביץ', הייתי שלך ואת? את היית שלי.

"לעבור להורים שלך?" אמר יואב שנכנס בכזו נונשאלנטיות אל החדר
שלי, התיישב אל השולחן שבו אני וגם את ישבנו באותה פוזיציה
רפוייה ומדכאת. "אני לא חושב שצריך להרחיק לכת, בכל זאת ,אתם
זוג צעיר ולעבור להורים שלך תהייה שטות בתכלית השטויות."
הסתכלת עליו, הצעת לו עוגה וקפה וחייכת חלושות, כי את פשוט
כזאת.
חשבתי כל הזמן על כמה יכול היה להיות לנו טוב, אם היינו חוזרים
ארבע שנים אחורה סתם בשביל להנות מהדברים האלה, שעכשיו כבר אין
זמן להנות מהם.
לאכול את הדברים הטובים שמסבים לך אושר ברגעים הכי קשים, לחבק
את הבן אדם המסויים הזה כל כך חזק שאתה מרגיש את הצלעות שלו
והוא מוציא מין צפצוף כזה, אבל שניכם מחייכים כמו משוגעים,
עדיין.
יש כל מיני תחושות וריחות וטעמים, שאתה יודע שהם שם, אבל כבר
אי אפשר להושיט את היד ופשוט לגעת, כמו פעם.

"אורן!"
הסתכלתי עליה וכנראה שכבר נהייתי מטושטש מהבירה, או שזאת סתם
התחושה המוכרת.
"אני חושבת שאתה צריך ללכת לישון".
דידיתי לחדר השינה ברגשות מעורבים ומסריח מאכזבה וסיגריות
נכנסתי אל תוך המיטה, שוקע לתוך תקליט נושן של חלומות והזיות
ששם הכל מצוי וקיים וכדאי לבוא, יהיה שמח.

היא חוזרת למטבח, אוספת בגומייה סגולה את השיער שלה בצורה
הנכונה שהיא אמנם מרושלת אבל משווה לה מראה של מיליון דולר.
כן, ככה המוכר של הכל-בו היה אומר.
היא שומעת את הנשימות שלי עולות ויורדות, מדי פעם שיעול.
בחדר שורר שקט ורק הריח הדחוס של חדר קטן וקריר חודרים
לנחירייה.
"זו גם אופציה" היא אומרת ומורידה את הראש בכבדות ובשקט על
השולחן.