נקישה נשמעה על הדלת. קמתי מהספה וניגשתי אל הדלת. על מפתן
הדלת עמד בני. הוא בישר לי את הבשורה ואמר לי שאני חייב לבוא
איתו בדחיפות. ללא היסוס, יצאתי איתו החוצה ונכנסנו למכוניתו
הכסופה ונסענו. כך מתחיל הסיפור: לפני שנתיים כשמלאו לי יום
הולדת 40 ,חבריי החליטו לעשות לי מסיבה ושם קיבלתי מתנה מוזרה.
המתנה היתה מעין גביע מוזהב עם אבני אודם. חברי, בני
הארכיאולוג, אמר לי שמצא את הגביע בעתיקות במצרים. בהתחלה
סירבתי למתנה, בטענה שהגביע שווה הרבה מאוד כסף ולא אוכל לקחת
אותו. בני התעקש ואמר לי: הגביע שלך עכשיו ולא אכפת לי מה תעשה
איתו. אמרתי "תודה רבה" והמשכנו במסיבה. אף אחד מאיתנו לא ידע
לאיזה סבך נכנסנו.
את הגביע החלטתי לשים בתוך ארון זכוכית בכניסה, כדי שכולם
יראוהו.

יום אחד, הגיע לביתי אדם הלובש חליפה מהודרת ובידו תיק עור.
הלה החל לתחקר אותי בשאלות כגון: ממי קיבלתי את הגביע. בליבי
כבר חשבתי שחברי, בני, הסתבך בצרות ולא רציתי "לעזור" לו
להיתפס, ולכן אמרתי לאותו אדם: זה לא ענינך. הלה הסתובב כלעומת
שבא בלי לומר מילה ונעלם. בהתחלה לא ייחסתי לענין חשיבות, אך
ככל שעברו הימים, חשתי מעין תחושה מוזרה שמישהו עוקב אחרי כל
צעד שאני עושה. כעבור מספר חודשים הגיע אדם נוסף ששאל אודות
הגביע, אך אותו אדם לא התעניין ממי קיבלתי את הגביע, הוא בא עם
הצעה הרבה יותר מעניינת- הוא הציע לי סכום כסף גדול עבור
הגביע.
בהתחלה חשבתי לעצמי: הנה באה לי ההזדמנות להיפטר מהגביע ולפחות
אקבל על כך כסף. אמרתי לאותו אדם כי אחשוב על כך ואודיע לו
בתוך שבוע על החלטתי בנושא. האדם אמר "תודה רבה" והלך לדרכו.
מאותו הרגע ניסיתי לחשוב למה הגביע הזה כ"כ חשוב, אך לא מצאתי
תשובה מספקת.

למחרת, בשעה 4 לערך, קיבלתי טלפון בהול מחברי, בני. הוא נשמע
מאוד נסער. הוא שאל אותי אם הגביע עדיין נמצא ברשותי, ועניתי:
כמובן, אך למה אתה שואל אותי עליו. הוא לא רצה לדבר על כך
בטלפון וביקש שניפגש בשעה 20:00 ליד הספרייה העירונית, וכמובן
שהסכמתי. יצאתי מביתי כשהגביע מוחבא בתוך כיס מעילי. הגעתי
כ-10 דקות לפני המועד שנקבע מראש ולהפתעתי הרבה גם בני הגיע
למקום. הוא פתח ראשון באומרו: "הגביע אצלך?" עניתי: "כן, אך
עכשיו אתה מוכרח לספר לי מה הבעיה." הוא ענה: "משה, תראה, אני
לא נוהג לקחת מחבריי מתנות שניתנו על ידי, אך הפעם העניין
שונה- ישנם כמה אנשים אשר עוקבים אחרי שנינו במקביל כבר כמה
חודשים. אותם אנשים רוצים את הגביע הזה ומוכנים לעשות הכול
בשביל להשיגו- אפילו להרוג." באותו הרגע שמעתי חריקת גלגלים
ומתוך מכונית שחורה אשר לוחיות הרישוי שלה היו מכוסות, נורה
עלינו צרור יריות. למזלנו, לא נפגענו, אך הסכנה לא נעלמה.
המכונית הסתובבה ומתוך חלונה נזרק נייר מגולגל. בנייר היה
כתוב: 'אנחנו רוצים את הגביע שלנו בחזרה ונעשה הכול בשביל
להחזירו'. באיזור החתימה היתה מצוירת גולגולת אדומה. נכנסתי
להלם וצעקתי על בני: "לאן הכנסת אותי. אני יכול למות בגלל
המתנה המטופשת שלך!" בני ניסה להרגיע אותי ואמר: "אני יודע
שעשיתי שטות. את הגביע הזה לא מצאתי, גנבתי אותו מחבורה של
שודדי קברים ולא חשבתי שהם יגיעו עד לכאן בשביל לקחת אותו
בחזרה."

למחרת החלטתי למסור את הגביע למוזיאון העתיקות. מיד על הבוקר,
יצאתי לכיוון המוזיאון. הגעתי בדיוק כשהשרת פתח את דלתות
המוזיאון. המזכירה הגיעה כעבור 5 דקות. פניתי אליה ושאלתי:
"מהי מדיניותכם בקשר למסירת חפצי עתיקות מחוץ לארץ?" היא ענתה:
"אני צריכה לברר את זה עם המנהל" ונכנסה לחדר צדדי. כעבור רבע
שעה חזרה ואמרה: "כנס לחדר הזה, המנהל ידבר איתך."
נכנסתי, אמרתי שלום, המנהל החזיר לי שלום ואמר: "בוא ניגש ישר
לעסק, אתה מוכן למסור לנו חפץ עתיק?" עניתי: "כן, אדוני,הנה
החפץ (מוציא את הגביע)." המנהל התרשם ושאל אותי: "למה כבודו
ירצה למסור לנו חפץ שכזה?" עניתי: "אין לי מה לעשות איתו יותר
ואני רוצה שאנשים אחרים יהנו ממנו." המנהל שיבח אותי ואמר: "מי
יתן ויהיו יותר אנשים כמוך."

יצאתי מהמוזיאון והרגשתי מעין הקלה מסוימת, כך לפחות היתה
הרגשתי. הגעתי לביתי וגיליתי לתדהמתי שהבית נפרץ והפורץ כנראה
חיפש את הגביע. החלטתי לשנות את שמי ולעבור דירה, וכך עשיתי.
שנה שלמה חייתי בשקט עד הלילה. בני בא אליי ואמר לי כי, הגביע
נגנב מהמוזיאון והוא יודע מי עשה זאת. הוא החליט לעקוב אחריו
וגילה את מקום מחבואו. הוא לא רצה להזעיק את המשטרה והחליט
לקרוא לי, כדי שנחליט ביחד מה לעשות. החלטנו ללכת למקום המסתור
שלו. בדרכנו לשם, עלתה בי המחשבה שאולי יהיה זה הלילה האחרון
של חיי ולכן החלטתי לכתוב צוואה.

הגענו לבית הנ"ל. בני אמר: "אני חושב שעדיף שניכנס בשקט."
היססתי, אך אמרתי לעצמי, מה זה משנה? גם ככה אין לי הרבה
להפסיד. בני נכנס ראשון ואני אחריו. לפתע נשמעה מכה חזקה ובני
נעלם. לא ידעתי מה לעשות, הכול היה חשוך. החלטתי לגשש את דרכי
חזרה, אך איבדתי את הדרך.
הרגשתי שהגעתי לדלת, אשר היתה סגורה. שמעתי רעשים קלים שבוקעים
מתוך החדר הסמוך.
החלטתי להיכנס ויהי מה, אני לא מוכן להשאיר את בני כאן. לחצתי
קלות על הידית, ולאט לאט פתחתי את הדלת. גם בחדר הנוכחי, כמו
בשאר החדרים, היה חשוך. הסתובבתי ולפתע שמעתי צעקה, והאור
נדלק. להפתעתי, גיליתי את כל חבריי קופצים משמחה ושרים: "יום
הולדת 42 שמח!"
בני היה המתכנן הראשי. פשוט לא האמנתי שכל זה היה מתיחה שנועדה
למשוך אותי למסיבת ההפתעה שלי. דרך אגב, המתנה שבני הביא לי
היתה: אתם מנחשים?
גביע מוזהב עם אבני אודם עליו!!!