אזעקה עולה וירדת ואז בא השקט.
כוננות טילים, כוננות ספיגה.
לרגע כולם עוצרים, דממה.
פוחדים, אבל יודעים, זה בטח
כלום, בטח במקום אחר.
רחוק מכאן משהו קורה, ולנו שקט
וטוב, שקט ורגוע.
מישהו מת, נפצע בצד השני
בחייל השני.
חיים בשלווה כאילו כלום לא קרה
ובטח כלום גם לא יקרה.
כי זה מה שכולם אומרים.
איך אנחנו לא מפחדים, איך כולנו
בטוחים שכלום לא יקרה?
מדברים איתנו על שאננות
ועל אי מוכנות, אבל למה לצפות?
למוות, להתקלות, לטיל עלינו?
אנחנו ילדים, ילדים קטנים
ילדים שלא חלמו להיות פה
ילדים שלא חלמו להיות חיילים
ילדים שלימדו אותנו לא לצעוק
לא לריב ולא לכעוס, לחיות בשקט
ובשלווה,ובאמת, זה כל מה שאנו רוצים.

ואני לבד עכשיו, יושב בעמדת ה-ש.ג
וחושב עליה, על זו שאוהבת, זו שדואגת
אל תדאגי, לא יקרה פה כלום
לעולם.