היא צחקה שוב. זה דבר די אופייני לה, לצחוק. היא תמיד כה
חופשייה ומאושרת, כל כך שונה מכל השאר במשפחתה האפלה, כולם
בביתה האפל. היא עומדת מול המראה שלה, השמלה שלה מונחת באופן
מושלם על גופה. היא מגחכת ומשחקת קלות בשערה הבלונדיני, היא אף
פעם לא ממש ידעה מה לעשות איתו ולכן תמיד השאירה אותו פזור,
נופל בחופשיות על כתפיה. במהירות, היא זורקת את ספריה אל תיקה
ומתחילה לרוץ במדרגות. שוב היא מאחרת לארוחת הבוקר, ולשיעורים.
היא תקבל ריתוק הפעם. היא רצה במדרגות במהירות ולפתע מועדת על
המדרגה האחרונה ונופלת בחוזקה על הרצפה. היא עוד לא מעכלת את
הכאב כאשר זרועות חזקות נעטפות סביבה במהירות, והיא מסובבת את
ראשה, ומביטה ישר אל תוך עיניו הנוקבות האפורות, ומחייכת. הוא
יודע שהיא תמיד הייתה קצת מגושמת, במיוחד שהיא מאחרת.
הם הולכים ביחד כל היום. ומעולם לא עוזבים את שדה הראייה זה של
זו, לעולם לא רוצים לעזוב. היא שם, תמיד שם, להרגיע אותו כאשר
הוא מתרגז (הוא תמיד מתרגז מהר מדי, אפילו שהוא מסתיר את זה
תחת חזותו הקרה, היא יודעת), או לגרום לו לחייך כאשר הוא רציני
מדי, יותר מדי מאלפוי.
והוא שם כאשר היא רוצה להתרוצץ כמו מטורפת ברחבי הטירה כי
ללמוד ולשבת כל היום זה יותר מדי מגביל, יותר מדי משעמם, וכאשר
היא מועדת.
הוא שם כדי לתפוס אותה בכל פעם שהיא נופלת.
הם יושבים בחוץ ליד עץ, עיניה הכחולות מלאות בתהייה וסקרנות.
היא מהאנשים האלה שאוהבים את החיים לא משנה מה ושום דבר לא
יוכל להביס אותה. היא אוהבת מדי את כל הדברים שנמצאים מסביבה,
יותר מדי מעוניינת לגרום לכל דבר רע להפוך לטוב כי היא מאמינה
שזה אפשרי. היא גורמת לו לצחוק. היא שברה את חומת הקור של בני
מאלפוי וראתה אותו, ראתה את לוציוס. וכאשר הם יושבים ביחד הוא
מלטף את שערה בעדינות, מעביר בו את אצבעותיו הארוכות. הם מבלים
אחר צהריים בלשבת ולהתנשק מתחת לעץ אלון שמגן עליהם מהשמש
הקופחת. היא אוהבת את הנשיקות שלו, היא מרגישה שלמה.
היא זוכרת בצורה כל כך מושלמת את הימים הארוכים בבית הספר כאשר
היא ולוציוס ישבו בעצלות בשמש, והיא ניצלה כל דקה אפשרית אתו
וידעה שהיא לעולם לא תשכח את הפלרטוטים שלהם בחצר של הוגוורטס
או הדרך הבלתי זהירה ומלאת התשוקה שבה היא נהגה לנשק אותו.
היא מביטה בעצמה במראה. היא מעבירה יד על בגדיה, שאין בהם ולו
קמט אחד, או חוט פרום. שערה, שערה היפה, הזהוב והארוך שהיא
תמיד נהגה להשאיר פזור קשור בפקעת אלגנטית על עורפה. היא עומדת
שם, עיניה הפעם מלאות שמחה וחיים מלאות בעצב עכשיו, הן בוהות
בזרה שבמראה.
זו לא היא, איך זה יכול להיות?
היא יורדת למטה, והוא מחכה לה בחוסר סבלנות במדרגה האחרונה,
מוכן לעזוב לנשף חג המולד בבית הוריה. היא יורדת באיטיות
במדרגות ומנסה לשלוט בגוש שנוצר בגרונה ולפתע היא מועדת על
המדרגה האחרונה, ונופלת באכזריות על הרצפה.
היא מרימה את ראשה ומביטה בו, לוציוס שלה, והיא נזכרת
בזרועותיו החזקות שהיו נעטפות סביבה ומצילים אותה מ... ובכן
מעצמה. הוא מביט לתוך עיניה והיא לא רואה שום רגש בעיניו, אלא
חוסר אכפתיות קר. היא בוהה בו חזרה, עיניה משקפות את שלו, דמעה
קטנה זולגת על לחי חיוורת כשלג.
כל כך קשה להאמין שהם אי פעם אהבו זה את זו.
|
