אני כ"כ אוהבת את הנסיעות הליליות האלו שלנו. לשומקום.
הוא מתקשר פתאום באמצע הלילה "הערתי אותך?" מסתכלת על השעון
שמהבהב לי ליד המיטה, ארבע לפנות בוקר, "מה פתאום, מה קורה?"
"יורדת? אני בא..."
אני נכנסת לאוטו, עדיין חצי ישנה, הרדיו מנגן בשקט, גלגל"צ של
שעות הלילה מוזיקה מרגיעה.
"She maybe the reason I survived..."   אני מכירה את החוקים
נושכת את השפה ולא מדברת. משעינה את הראש על הכיסא ומחכה שהוא
יתחיל. הוא מוריד אלי את הלחי לנשיקה וממשיך להסתכל קדימה
בריכוז, כאילו הכביש מלא במוקשים שצריך להיזהר מהם ולעבור.
הרוח נעימה והפסיק קצת הגשם, אני פותחת את החלון ומושיטה יד
אחורה לחפש את שמיכת הצמר שיש תמיד אצלו באוטו, משכיבה את
המשענת אחורה ומנסה ליהנות מהמוזיקה והאוויר.
אנחנו נוסעים ונוסעים במסלול שעדיין לא נהיה מוכר לי. "Hello
can you hear me?"
רמזור אחרי רמזור אנחנו עוצרים ובא לי להעיר משהו על זה שאנחנו
מקוללים, ושיצחיק אותו קצת אבל בדיוק כשאני פותחת את הפה לדבר
ההבעה על הפנים שלו מראה לי שלא כדאי ואני שותקת.
"דני אוהב את גלית אוקטובר 20003" אני קולטת הצהרה של מישהו עם
לורד על קיר המנהרה בזווית העין.
"תראה עברה בדיוק שנה, מעניין איפה דני וגלית היום" אני מנסה
לעורר את תשומת ליבו. על עמוד חשמל מישהו טרח לציין ששמו דור
ושעכשיו ינואר 2000. "מוזר. מעולם לא הרגשתי צורך לכתוב את השם
שלי בשומקום" ואז הבנתי פתאום שכולם מחפשים דרך להשאיר חותם,
איכשהו שיזכרו אותם להצהיר 'אני הייתי פה' למה לי זה אף פעם לא
היה?
ופתאום הוא עוצר, משאיר את החימום ופותח קצת חלונות, שולף עוד
שמיכה ומשכיב את הכיסא שלו אחורה, מסמל לי לעשות את זה גם. "את
מיוחדת את יודעת? דפוקה אבל מיוחדת. אין עלייך" ואני ממשיכה
לערער לי בראש למה אין בי את הצורך הזה של לבלוט. "זה בגלל
שהצורך להתגמד ולרצות, הרצון שלך לשרת, זאת מין הרגשת יעוד
כזאת אצלך" שוב הוא מסביר לי אותי "וזה מחליף את הצורך להראות
את קיומך, את מתגמדת והופכת להיות מכשיר קל לניצול" הוא קובע,
ואני תוהה אם חשבתי בקול.
הוא מכבה את הרדיו ואני מרגישה את העפעפיים שלי נהיים כבדים,
אני נרדמת לאט לאט, שוקעת לתוך השינה כמו לחול טובעני.
כשאני פוקחת שוב את העיניים כבר רשמית בוקר ואנחנו שוב בנסיעה
הגשם מתחדש ועושות קולות של כיף על הגג של המכונית והריח של
הגשם יחד עם ריח של בוקר וים עושה לי טוב.
"רוצה קפה?" הוא עוצר ליד מסעדה שאני אוהבת ובלי לחכות לתשובה
נכנס פנימה וחוזר אחרי כמה דקות עם שתי כוסות קפה רותחות
ועוגה. "לאן עכשיו?" הוא מחייך וממשיך לנסוע. מדליק שוב את
הרדיו והקול המרגיע של שדרן החדשות מודיע כי השעה כבר שבע
ומאחל בוקר שבת נפלא לכל מי שמאזין. אני שותה את הקפה שלי,
בדיוק כמו שאני אוהבת ונרדמת בחזרה.
הוא מעיר אותי כשהגענו הביתה, עוזר לי לעלות למעלה ולהיכנס
למיטה, מכסה אותי ומנשק לילה טוב, כמו שאמא הייתה עושה. ומבטיח
לנעול.
כשאני קמה בצהריים אני קולטת כמה נפלא אני מרגישה ולא מבינה
איך הוא תמיד יודע לבוא עוד לפני שבכלל נהיה רע.