ביער קסום בו ציפורים מצייצות כשהשמש זורחת
היכן שפורחים פרחים וקשת בענן צובעת את השמיים
גרה לה אישה בודדה בבית שנמצא ליד אגם יפהפה.
פעם בשבוע הייתה מנקה את הבית שלה אך תמיד התקשתה לנקות את
הוילונות שהיו מאוד מלוכלכים מהאבק שנאסף.

יום אחד אחותה הגיעה לבקרה, "למה יושבת בבית כל היום?
בואי איתי לשוק, יש הרבה מה לראות".

הלכה האישה לשוק, ועברה דוכן דוכן ולא מצאה דבר המוצא חן
בעיניה.
ראתה חיות מחמד, בגדים יפים, שטיחים מקיר לקיר אך לא חשקה
בדבר. המוכרים קראו לה, צעקו לעברה, משכו לה בידיים ולא הבינה
למה. ואז לפתע בדוכן האחרון ראתה זקן אחד יושב לו ומנגן על
חלילית מנגינה מוזרה אך מאוד מושכת.

שאלה אותו "מוכר?"
ענה לה "קונה?"
האישה הביטה על הדוכן ולא ראתה דבר, "מוכר מה?"
"שואב אבק", ענה לה והמשיך לנגן את מנגינה.
"איפה?"
"נחבא אל הכלים"
האישה הסתקרנה וביקשה לראותו. הזקן מלמל דבר מה ואז הוציא אותו

לשולחן. "רוצה אותו?"
"כן", ענתה בספונטאניות בלי לבדוק האם חדש, איך עובד.
לרגע נדמה לה שהזקן מלמל דבר מה לשואב אבק. לאחר מכן, שם אותו
בקופסה ואמר לה, "קוראים לו פיליפס.  תדאגי לו... בשבילי"

לאחר יום עמוס של קניות, האישה חזרה הביתה, והלכה לישון עם
חיוך.
בבוקר למחרת הכה אותה מצב רוח להתחיל בניקיונות.
לאחר שסיימה את הניקיון הבסיסי, נזכרה בשואב אבק שקנתה.
פתחה את הקופסה והתחילה לשאוב שטיחים. זה היה קל ומהיר אבל כאן
התעוררה בעיה, לא הבינה איך אמורה לשאוב את הפינות?

המברשת הייתה גדולה מדי ולא נוחה כדי להגיע לפינות הבעייתיות
של הרצפה. ישבה והתחילה לחפש מדריך לשאיבה בתוך הקופסה של שואב
אבק. ולא מצאה.
"איך אמורה לדעת האם עושה את הדבר הנכון?", שאלה והתיישבה על
הספה. הביטה בשואב יום... יומיים... ורק ביום השלישי הבחינה
שהחלק העליון נפתח. בתוכו מצאה מיני אביזרים לניקוי ריפודים,
מברשת חדה לניקוי פינות ואפילו לניקוי וילונות.

"חבל שלא שמתי לב קודם", אמרה והחלה לנקות. אבל הפעם השתמשה גם
במברשת לוילונות. האישה הייתה כל כך מרוצה מהשואב שהחלה לנקות
את הבית כל יום.

וכך עברה חצי שנה, גלתה דברים חדשים ונהנתה מהניקיון. עד היום
שהשואב הפסיק לשאוב.
"מה קרה?", שאלה אותו, "למה לא שואב כמו ששאבת קודם?"
בהתחלה האישה התבאסה, לאחר מכן כעסה מעט ואז התעצבנה על השואב
ובעטה בו. "אם לא תשאב כמו ששאבת קודם אזרוק אותך ואקנה חדש,
שמעת פיליפס?"

עברו ימים והריפודים התלכלכו, השטיחים נראו מטונפים, והוילונות
התאפרו מהאבק.

יום אחד אחותה הגיעה לבקרה, "למה הבית כל כך התלכלך? הרי קנית
שואב אבק". האישה סיפרה לה את הסיפור ושוב הלכו לשוק.

עברו דוכן דוכן, נתקלו במוכרים מעצבנים, שוב משכו לה בידיים
וקראו לה. עד שהגיעו לסוף של הדוכנים היכן שישב הזקן שניגן
בחלילית.

"מכרת לי שואב אבק שהפסיק לעבוד", אמרה האישה.
"אהה... מדברת על פיליפס... הפסיק לעבוד?"
"כן ניקיתי איתו את הבית. ופתאום יום אחד החליט לא לשאוב"
חשב הזקן ושאל, "אהבת אותו? אם כן מה בדיוק?"
"אהבתי את שאיבת הלכלוך, אהבתי את המברשות שאיתן יכולתי לנקות
על מקום, אהבתי את המוט
הארוך, אהבתי את השקט, אהבתי שלא משנה כמה הייתי מלכלכת, יום
למחרת היה מחזיר
את הבית שלי לקדמותו"
הקשיב הזקן ואז שוב שאל, "ומה קיבל ממך?"
האישה חשבה ולא ידעה מה לענות.
"לא חשבת שכל זה מגיע בלי תמורה כלשהי, נכון?"
"מה הייתי אמורה לעשות?"
הזקן צחק ואז אמר, "חצי שנה המסכן שאב אבק בלי שפעם אחת החלפת
לו את שקית האבק? לא מכיר
שואב אבק אחד שיחזיק מעמד חודש בלי שיחליפו לו את השקית... הא
הא... המסכן נחנק והמשיך לשאוב..."

באותו רגע האישה הרגישה כל כך לא נוח עם עצמה.
נזכרה שמרוב העצבים זרקה אותו לאשפה.

מיהרה הביתה בתקווה שפח האשפה לא רוקן על ידי אנשי הזבל. לצערה
הפח היה ריק. האישה נכנסה לפאניקה.

בין הערביים, למרות החושך האישה החליטה לנסוע לעירייה.
כל הדרך חשבה על פיליפס שנזרק לאשפה. "איך הרגיש באותו רגע?"
כשהגיעה מצאה את מחלקת ה"אשפה".
"מצטערים אבל כל הזבל נשפך למיכל הענק"
לא הייתה לה ברירה, קפצה לתוך המיכל שהיה מלא זבל של היום.
צללה לתוך הסירחון, האוויר המבאיש, הירקות הרקובים.

עד שידיה נגעו במוט ברזל של אותו שואב אבק פיליפס. אספה את
כוחה והוציאה אותו מערימת זבל שהייתה מעליו.
בעודה מלוכלכת ומסריחה, חיבקה את השואב ואמרה, "אני מצטערת ...
אני בחיים לא אעזוב אותך יותר".

וכשמסתכלים היום בחלונות ביתה רואים את הוילונות היפים
שמנצנצים להם יום ולילה.

דבר המשורר לשני המינים:
אל תשכחו להחליף את השקיות.