וואו. כל כך הרבה פעמים בחיים שלי רציתי לשנות דברים שעשיתי.
אם רק הייתי אומר את הדבר הנכון בזמן הנכון בכיתה ז', עכשיו
הייתי מפרגע כל בחורה בשכבה. אם רק לא הייתי נכשל בכיתה י'
במתמטיקה, הייתי עכשיו ב5 יח'. אם הייתי עושה ככה ולא ככה. אם
הייתי הולך לשם ולא לשם. אני חי בחרטות. אני משכנע את עצמי שאף
פעם לא עשיתי את הבחירות הנכונות, שאני נכשל בחיים. הקטע
הטראגי הוא שכשאני עושה את הבחירות האלו הם נראות לי מובנות
מאליו, פשוטות ולא מכריעות בכלל אבל בסופו של דבר הן מגדירות
מי אני ומה אני. ומה אם הייתי עכשיו מי שאני חושב שאני רוצה
להיות. אולי המוסר שלי היה פגום בדרך כזו שכרגע, בעולם האמיתי,
היתה נראית לי הדבר הכי רע שיכול להיות, ושבגלל שאני כמו שאני
עכשיו, אני ישן טוב בלילות.

"הבחירות שלנו מגדירות את מי שאנחנו". שמעתי את המשפט הזה
באיזה סרט הוליוודי רב-תקציב שהשחקנים הראשיים בו הרוויחו במשך
שנה בערך פי 20 ממה שאני ארוויח במשך 50 השנים הבאות. בנסיון
נואש לנתח את עצמי אני מנסה להבין איך הגעתי למה שאני היום.
איך עיצבתי את האישיות שלי, את המראה שלי, את מי שאני בשנים
האחרונות. אני לא מצליח, כמובן, כי אני מושפע מכל כך הרבה
דברים קטנים, כל כך הרבה מקרים ואירועים שאני פשוט לא יכול
להצביע על מקרה אחד ולהגיד "הנה, זה מה שגרם לי להיות ביישן".

ואולי פרויד צדק ? אולי השנים הכי מכריעות הן השנים שלפני
שהזיכרון מתחיל לפעול ? לפני גיל שלוש, כשהמבוגרים הם מי
שקובעים את ההחלטות, והם למעשה מעצבים את האישיות שלך והיא
נשארת סטטית לאורך כל חייך. אולי אנשים באמת לא משתנים.

אני לא רוצה להתחרט יותר. אני רוצה להיות שלם עם כל ההחלטות
שלי. אני בעיקר רוצה להיות מאושר, להתעורר כל בוקר עם חיוך על
הפנים לא משנה מאיזו סיבה אשר תהיה, העיקר שאני אהיה מאושר.