[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דימה חריטונוב
/
כשהוא חזר

  היא שוב לא הייתה מרוצה. התקרה השחוקה בחדרה הזכירה לה
שחייבים לשפץ, המיטה החורקת הקשתה עליה להירדם והלכלוך מהרצפה
לא התנקה אף-על-פי שלורן נהגה לשטוף אותה מספר פעמים בשבוע.
ושוב החיוך לא הופיע על הבוקר. המחשבות מאתמול רק מחוררת לה את
מוח. מה יהיה ? מה היה ? מה צריך לעשות ?
  במצבים כאלה נהגה להיזכר בשיר או מנגינה שאהבה, במשהו טוב
שהיה שקרה לה אך היום לא הצליחה להדחיק את המחשבות.
  הרצון לקום מהמיטה לא הופיע, היא העדיפה לשכב עוד כמה שעות.
אבל הרעב ששרר בה הפגין כח רב כל כך שתוך כמה דקות היא כבר
הייתה במטבח. לורן אף פעם לא אהבה לבשל, להתעסק באוכל לא היה
בשבילה. לפעמים הייתה קונה דברים מוכנים ומחממת ולפעמים פשוט
הייתה אוכלת בחוץ יחד עם ניקול. בעלה ניקול, אהב אוכל ביתי
ולכן לעיתים קרובות הזמין את אימו לבשל להם, ללורן זה לא
הפריע, היא אהבה לראות את הזקנה בפעולה. אימו של ניקול, רצתה
ללמד אותה אבל לורן שללה את הרעיון כל פעם מחדש.
  בלי רצון לבשל היא פתחה את המקרר והתחילה להפוך את השקיות,
כמו שעשתה תמיד, בשביל לבדוק את הנקניקים שנשארו. חלק מהם היו
לא טריות והיו גם שהסריחו נורא. "צריך לזרוק הכל", אמרה בקול
ואז מצאה בשקית וורודה ועטיפה שקופה נקניק סלמי יבש. היא
הוציאה לחם, הכינה תה קמומיל והתיישבה מול הטלוויזיה. עם השלט
ביד התחילה להעביר ערוצים בטלוויזיה.
  לפתע הרגשה מוזרה היכתה אותה, "חמוצים", אמרה וקמה מהספה
לעבר המקרר. על הקיר שליד המקרר הייתה תלויה מראה, לורן הרימה
את החולצה וליטפה את הבטנה. כשהביטה על פניה הבחינה שהסימנים
הכחולות מתחת לעיניה עדיין לא נעלמו.
  מסופקת בחמוצים המשיכה להעביר ערוצים. "מה אני מחפשת בדיוק
?", שאלה את עצמה, "אולי איזה סרט טוב ? אולי תוכנית מעניינת,
רק לא בישול"
  לאחר שסיימה את הסנדוויץ' שהכינה, עייפות נפלה עליה ועיניה
נסגרו מול הטלוויזיה המשדרת. ידיה הפילו את השלט והיא נשאפה
לתוך עולם החלומות שהקדיש לה מקום משלו.

  דפיקות בדלת העירו אותה משנתה. כשפקחה את עיניה, דבר ראשון
הסתכלה על השעון קיר. "כבר צהריים", חשבה, "אני כבר באה", אמרה
בקול ובאיטיות רבה הכריחה את עצמה לקום מהספה הלא נוחה. היא
התקרבה לדלת ופתחה אותה. בפתח ישב מאד מולאן על כסא גלגלים, לא
מגולח, עם שיער ארוך לא מסודר, פאות עבות שלא היוו שום צורה.
הוא לבש חולצה אפורה לא מגוהצת ומכנסיים שחורים מקומטים עם
מספר כתמים צהובים מעל לברך.
  מהרגע שפתחה את הדלת נשימתה נעצרה כאילו שראתה רוח רפאים
ופרפרים בבטן הציפו. "אני לא מאמינה ...", אמרה ופניה רעדו
מעט.
  "אפשר להיכנס", שאל ולורן מיד פינתה את הכניסה בשביל שיוכל
להיכנס עם הכסא שלו לדירתה.
  מאד הניע את כיסא הגלגלים פנימה, הרגיש כמו בבית: התחיל
לנוע מסביב לכיסאות, הביט על התמונות על הקירות, נגע בספה
החדשה ואז כשהבחין בתמונות מהחתונה הרגיש כאילו עוקץ דבורה
נחדר לליבו. "מהחתונה ?", שאל ולורן המשיכה לשתוק בעודה עומדת
ליד הדלת הפתוחה.
  "את יכולה לסגור הדלת", אמר בעודו מבטו על תמונות האלבום.
בעמוד הראשון היו תמונות מהטיול של החתן והכלה לפני החתונה בגן
יפה שנמצא בקומוניה שכולל מאה ושמונה סוגי ורדים. בתמונות היה
אפשר לראות את לורן ואת ניקול מצטלמים כמעט מול כל סוגים.
  "פרחים יפים", אמר ניקול, "כמוכם ... זוג יפה יצא מכם", אמר
בלי להסתכל על לורן שעדיין עמדה ליד הדלת.
  "אני חולמת נכון ? זה חלום ... אני אתעורר והכל ..."
  "או כן. זה חלום. חלום שכשתתעוררי אעלם ולא אחזור לעולם"
  פניה של לורן היוו הבעה של חוסר עונים. היא לא האמינה למראה
עיניה, מאד מולאן, חייל בחיל הים שנעלם מהספינה שטבעה, ישב
בסלון שלה.
  הוא הגיע לתמונות מהאולם האירועים, שנראה כמו מסעדה מאוד
קטנה, הרבה אנשים לא היו שם אבל זה לא מה שביאס אותו. העובדה
שחברו הכי טוב, ניקול, והאישה שאהב, לורן, הופיעו בתמונות האלה
מאושרים.
  "תגידי, אני עד כדי כך הפרעתי לכם ?", שאל וקיבל דממה
בתשובה, "את יכולה לענות"
  "מה ?"
  "שאלתי האם אני הפרעתי לכם ?"
  "מתי ?", לא הבינה, "למה אתה מתכוון ?"
  "למה לא אמרת לי שאת רוצה להתחתן איתו ?"
  "זה לא כמו שזה נראה מאד. אני ... כל כך הרבה דברים קרו
בחודשים האחרונים ... ו... כל כך מהר"
  "למה לא אמרת לי שאת אוהבת אותו ?"
  "מאד זה לא כמו שזה נראה !!!", הרימה את קולה והתחילה לחשוד
שזה לא חלום כלל, "זה לא כמו שזה נראה"
  מאד הוציא את תמונה מהאלבום של החתונה בה ניקול ולורן
מתנשקים. "זה גם לא כמו שזה נראה? האם כל האלבום זה לא כמו שזה
נראה", מאד הרים את קולו, על פניו התפרצה השנאה והקנאה,
"העובדה שאת נשואה לחבר הכי טוב שלי גם לא כמו שזה נראה ? האם
כל זה הצגה גדולה ?", צעק על לורן בעודו יושב על כיסא
הגלגלים.
  "מאד ... בבקשה, תן לי להסביר"
  "אני לא מבין איך יכולת לעשות לי את זה ... איך יכולת ...",
אמר והוריד את ראשו. כשלורן שמעה שמאד מתחיל לבכות היא ירדה על
ברכיה ודיברה איתו בגובה עיניים.
  "מאד ..." "מאד ..."
  הדמעות זלגו ...
  "מאד ... תענה לי ... בבקשה", ליטפה את ראשו, "מאד בבקשה
... תגיד משהו"
  "איך עשית לי את זה ... אני ... אני לא מבין ...", דיבר
מתוך דמעות.
  "כולם חשבו שאתה מת ..."
  "כולם חשבו, ומה את חשבת ?"
  "..."
  "לא מצאו את הגופה שלי. אף אחד לא אמר שאני מת. אף אחד. למה
לורן? למה לא חיכית לי ?"
  ידיה ליטפו את ראשו בעדינות רבה.
  "אז אתם מאושרים בלעדי ? הפרעתי לכם להיות ביחד ? כל מה
שהיה בינינו היה מזויף ?"
  "מאד זה לא קשור", אמרה.
  אחרי ההפוגה הגיעה שוב הסערה.
  "הצעתי לך נישואין אז ... רציתי להיות איתך ... לכל החיים !
את מבינה את זה ?"
  לורן לא ידעה מה להגיד. איך לענות. איך להסביר מה קרה.
הדמעות פרצו החוצה ושברו את כל המחסומים, היא בכתה בכי תמרורים
ונשכבה על ריצפה מתחת לרגליו של מאד.
  "תוך כל כך מעט זמן, את מצליחה לשבור את כל מה שבנינו יחד
שלוש שנים ... ולפתע את בונה את הדבר החדש עם החבר הכי טוב שלי
... מעניין", הפסיק לשנייה ואז אמר, "תסתכלי לי בעיניים ותגידי
שאת אוהבת אותו כמו שאהבת אותי"
  היא הרימה את פניה מהרצפה הקרה והסתכלה לו בעיניים ואמרה,
"אף פעם לא אהבתי כמו שאהבתי אותך"
  הוא ניסה להסתיר את ההתרגשות ואת הדמעות שרצו לפרוץ החוצה
אך נכשל. ידיו הרימו את פניה כך שיכל לנשק אותה. "תזרקי הכל,
תשברי את כל מה שעוד לא הספקת לבנות, תחסכי לעצמך את החיים שאת
לא רוצה ותבואי איתי. רחוק ... מאוד רחוק מכולם ... אנחנו
נחזור להיות יחד כמו שתמיד היינו", אמר והתקרב אליה עם שפתיה.
  לורן לא ידעה מה לעשות ? לא הבינה מה ההיגיון בכל מה שקורה
?
  שפתיו של מאד התקרבו והיו במרחק של כמה סנטימטרים מהדבר
שחשק בו יותר מכל. שפתיה של לורן, שחסרו לו כל החודשים הקרים
שבילה בים. השפתיים שחיממו את ליבו בכל פעם שהיה מדוכא, מבואס,
מוכנע. השפתיים שחלם עליהם בימים ובלילות. ההרגשה העדינה,
הנשיקה הארוכה, זיווג של רגש ונשימה, רוק ולשון. החשק רק גדל
לנשק אותן, להרטיב אותן ... והנה הוא הולך לעשות את זה סוף סוף
לאחר כל כך הרבה זמן ...
  "לא", אמרה רגע אחד לפני ששפתיו נגעו בשלה, "מאד, אתה חיי
... זה לא חלום", השתוקקה לרגע והמשיכה, "כל החודשים אלה
שחיכיתי לך, כל הזמן הזה שלא ידעתי מה קורה איתך הדבר שהכי
רציתי זה ... אותך. שתקום לתחייה ותבוא אלי ..."
  "אני כאן איתך ..."
  "אני יודעת ... אבל אני נשואה", אמרה, "ואני לא יכולה לעשות
את זה ... מצטערת"
  הפעם זאת לא הייתה דבורה שעקצה את ליבו, ההרגשה דמה לגרזן
שפילח את ליבו שתיים. באותו רגע של כאב הוא החליט לעזוב הכל
ולעזוב. הוא נע לעבר היציאה כאיש שאיבד את חלומו, ייעודו ...
ואהבתו. עם ראש מורכן וידיים עובדות הוא לא היה מסוגל לשמוע
עוד את דבריה. "זהו", חשב, "הכל נגמר והניקוד לא לטובתי". "היה
לי חלום. אבל ההשראה נקטעה באמצע בצורה דראסטית...", משפטו של
דאימונד נדנד באוזנו.
  "מאד", קראה לו לורן וקמה מהרצפה, "אל תילך, אני רוצה שנדבר
ותיספר לי מה עבר עליך, איך ניצלת ... מה קרה לרגליים שלך ...
אני רוצה לדעת הכל ... מאד אתה מקשיב לי ?"
  "אני לא מקשיב לך ... לורן", אמר והביט לאחור היישר לעיניה
האדומות מרוב הדמעות. "אם אהבתנו לא יכולה להחזיר את מה שהיה
... אני מניח שכבר שום דבר לא ישנה את המציאות שיצרת לעצמך"
  "מאד זה יותר מסובך ממה שאתה חושב"
  "להתראות לורן, מקווה שיהיו חיים מאושרים", אמר בזלזול.
  "מ - א - ד", לחשה עם קול צרוד בשקט. כשהדלת נטרקה דמעות
זלגו על פניה ובירכיה פגשו את הרצפה. ראשה היה מורכן בין ידיה
כאשר הדמעות נספגות בחולצתה. "אין-אונים", חשבה, "מה יהיה
עכשיו ?"
  עברו חמש דקות ולורן מצאה את עצמה עם פנים מורכנות לתוך
האסלה מקיאה את כל מה שאכלה הבוקר.

[ מתוך הספר: "אהבה נצחית"]
הייתי רוצה לקבל תגובות גם אם לא אהבתם את הכתיבה / סיפור
וכו'. תודה







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אני אפרסם
סטוק של
סלוגנים, בטוח
יפרסמו אחד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/12/04 14:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דימה חריטונוב

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה