|
עם תום רדת החשיכה
כשרעשי היום ומכונות האדם מתפוגגים לאיטם
רחשי הלילה הצנועים תופסים מקומם..
מגשש צעדיי מבעד לעלטת החשיכה
בין שריקות הרוח המלטפת
לבין משמע ניגון הצרצרים
באפילה הכמעט מוחלטת
ובקולות הטבע..
שומע ליבי לפתע..
צליל שקט וערמומי
צליל כואב וחודרני
אל עבר עצמותיי מחלחל
לכליון איטי לאף אדם לא הייתי מייחל..
גופי קופא מלכת
במין כמיהה לשלווה רוגעת ומבורכת..
לא זאת בלבד
משום האור היחיד
אשר מעולם לא היה מושא אכזבותיי
את עורי פושט וחושף עצמותיי..
אור הסהר שכח בליקויו הלילה
כסמל מובהק לליקוי ליבי..
בהשתאות ובציפייה אינסופית
לאשת אורי לנר בפמוטי
לזאת מפלל בין כתלי ליבי.. |
|
|
מה יותר קול?
לפרסם אלף
סלוגנים או
להיות משורר
נערץ?
מה עדיף חרגול
או דולגו,
אולי דוד אבידן
עדיף, או פנינה
רוזנבלום?
ד"ר מישה רוזנר
חושב על העתיד |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.