"אני פשוט הופך טיפש מרגע לרגע, אז דבר מהר לפני שאני אפסיק
להבין אותך." זו התקופה המסריחה ביותר שעברתי, אני מקווה שזה
השיא. "טוב. בלי חריף, ועם מעט חמוצים. שים לי טחינה מלמעלה
ועם צ'יפס." זה מה ששמעתי. או הוא, או אני, או אלוהים, אחד
משלושתנו בטוח מתבלבל. "רוצה גם משהו לשתות? סולר, בנזין? נטול
עופרת? וואלה, נגמרה לי הטחינה, אולי תוסף לדלק על הצ'יפס?"
צרחתי לו את כל זה והעצבים שלי השאירו טיפות רוק על השמשה של
הסובארו בדואים שלו. הוא הדליק סיגריה באדישות והנייד שלי צלצל
את התקווה. בחרתי את התקווה, כי אין אותו לאף אחד ונמאס לי
להוציא את הנייד מהכיס בכל פעם שלמישהו יש את אותו הצלצול
בדיוק ולגלות בדרך שעברו רק שתיים-עשרה דקות מהמשמרת. לא
עניתי. השארתי את התקווה להתנגן והאידיוט בסובארו ליטף את
הזיפים שלו עם סכין יפנית שהייתה לו ביד והפעיל את המגבים
שמרחו את הרוק שלי על השמשה. "וכבה את הסיגריה! אתה בתחנת דלק,
חתיכת דפוק, יש פה דלקים מהסוג שמתלקח." הנייד שלי הפסיק לצלצל
את התקווה והאידיוט פתח את הדלת שהשמיעה חריקה שמקמטת את
הפנים. הוא זרק את הסיגריה והוציא רק את הרגל כדי לכבות אותה.
"הדלת חורקת כאילו יש לה מה לספר, לא כדאי שתעבור באיזו
פיצוציה לשמן אותה?" שאלתי קצת מהוסס, קצת מתבדח, כאילו שרק
עכשיו הבנתי את הבדיחה שסיפר קודם, אבל הוא לא חייך. הוא קם
אלי כל כך מהר, שאני עוד נתקעתי עם המבט שלי על המושב הריק.
הוא תפס לי בגרון והצמיד את הסכין לקצה של העין, קצת לתוך
הריסים.
"אם נופל לי ריס, אז תגיד! אני רוצה להביע משאלה." הוא מצמץ
בכבדות וחזר כמעט על אותן המילים, "אני רוצה, מנה פלאפל, עם
חומוס, בלי חריף, בלי התחכמויות, סלט ירקות, בלי התחכמויות,
כרוב ועם מעט חמוצים. שים לי טחינה מלמעלה, ועם צ'יפס." הוא
אמר לאט וברור, כמעט בלחישה את מה שלא היה לי סיכוי לשמוע. או
הוא, או אני, או אלוהים, אחד משלושתנו רוצה מנה פלאפל ומוכן
להרוג בשביל זה.
"שמע..", ניסיתי בקול של הגיון, "אתה בתחנת דלק, וגם אני. אני
מצטער, אבל אני לא יכול להכין לך מנה פלאפל, לא כזאת שתאהב."
קצת בלי פוקוס, כי התמקדתי יותר בסכין שקרובה לקצה של העין,
ראיתי שהבחור ליד הנהג בדיוק סיים מנה פלאפל. הוא ניגב את הפה
עם הנייר שעטף אותה והמשיך ללעוס עם לחיים נפוחות. האידיוט
המשיך: "דלק לא דלק, תחנה שמחנה.. תעבור את הכביש, תביא לי מנה
פלאפל, כמו שאני והיפנית סיכמנו." הנייד שלי שוב צלצל את
התקווה ומולי, מעבר לכביש, האיר שלט ניאון - 'פלאפל משיח'.
תמיד היה שם פלאפל. "בסדר, בסדר! הבנתי! פלאפל בלי התחכמויות
ועם טחינה, תן כמה שזה עולה ואני הולך לקנות!" התרחקתי מעט
מהסכין, אבל הוא קירב אותה בחזרה ולחש: "אתה מזמין, מהכסף
שלך." הנייד הפסיק לנגן את התקווה. "בסדר, פעם אני פעם אתה..
תן ללכת." האידיוט זרק את היפנית למושב, נתן לי ללכת ונשען על
הדלת הפתוחה, מסתכל עלי.
עמדתי על שפת המדרכה, מוריד רגל אל הכביש ומעלה אותה חזרה,
מנסה לתפוס הזדמנות לעבור בין המכוניות שנוסעות. לא מאמין
שעזבתי ככה את התחנה ריקה, סובבתי את הראש לרגע וראיתי עוד רכב
מגיע לתדלק. חשבתי לחזור לרגע אבל האידיוט כיוון עלי אקדח
כאילו שידע בדיוק על מה חשבתי וצעק: "הרבה טחינה, ותשאיר לו גם
כמה שקלים טיפ! תגיד שהאידיוט שלח אותך!" הסתובבתי בחזרה אל
הכביש, הוא היה פנוי. התחלתי לחצות בהליכה מהירה, בריצה איטית,
רוטט מעצבים. או אני, או הוא, או אלוהים. הנייד שלי שוב צלצל
את התקווה ואני כבר הגעתי למדרכה השנייה. נאבקתי להוציא אותו
מהכיס העמוק של האוברול והוא בכלל היה בכיס השני. זאת היא. זה
הזמן הכי לא טוב שיש לדבר אתה. אם כל הסיפור הזה היה סתם עניין
של מזל-רע, אז השיחה הזאת ממנה היא ההוכחה שמשהו כאן מכוון
נגדי. עניתי בכל זאת, והעפתי גם מבט אל האידיוט בתחנה. הוא
המשיך לכוון עלי את האקדח. לך תתאמץ להצחיק אותה עכשיו, לדבר
כאילו אתה הבחור הכי נחמד בעולם. "הי!", התנשפתי וזה מה שיצא
לי. "שלום באמת! התקשרתי כבר פעמיים ולא ענית!" היא כזאת
מתוקה. "מצטער, לא שמעתי, אין קליטה בגיהינום." היא צחקקה מזה,
ועוד עם הפסקה שקטה באמצע, כאילו של צחוק ארוך, זה עשה לי
לחייך גם.
"בתחנה עדיין? זה לפחות הגיהינום הקטן שלך.. אתה שם השטן." היא
התחכמה, בלי לדעת עד כמה היא טועה. "לא, כבר לא.." עניתי,
ונכנסתי ל 'פלאפל משיח'. "כבר לא?" היא שאלה כשכבר הייתי
בפנים, והמוכר קרא לעברי: "כן בבקשה מותק, מנה פלאפל?"
"לא כבר לא.." עניתי לה שוב. המוכר הרים גבה ואמר, קצת עצבני:
"אז בבקשה.. אנחנו סוגרים, צא לי מהחנות."
הרחקתי מעט את הנייד מהאוזן, והיא המשיכה: "יש אתך מתדלק חדש?"
- "לא, לא! אני רוצה!" השבתי למוכר ושמעתי אותה מצחקקת שוב.
"הפעם זה החלטי?" המוכר שאל, והיא המשיכה בגיחוך: "רוצה שיהיה
מתדלק חדש?"
"כן, בבקשה!" עניתי למוכר והוספתי: "עם חומוס, בלי חריף, סלט
ירקות, כרוב וחמוצים." שמעתי אותה ממשיכה לצחקק. לא הייתי בטוח
למה, צחקתי גם, לתת לה הרגשה ולהשתלב בשיחה. המוכר מייד שלף
פיתה מאיזה מדף והתחיל להכין את המנה. "מייד מוכן מותק, רוצה
עם זה משהו לשתות?" הוא שאל והיא המשיכה עם הבדיחה שלה: "מתדלק
עם חומוס וחמוצים? אתה רעב.. רוצה שנקפוץ לאכול יחד כשאתה
מסיים?"  - "לא, לא תודה," עניתי למוכר. היא הייתה בטוחה שאני
מקשיב ואמרה, קצת רוגזת: "לא תודה?! טוב.. שכח שהצעתי." "לא
את.." אמרתי. עדיף פשוט להמשיך בשיחה מאשר לספר שלא ממש
הקשבתי. כדאי גם להצטער.  "מצטער, אולי אני אקפוץ אליך יותר
מאוחר, נראה סרט?" שאלתי וחיכיתי להצעה אחרת.  
"אלי דווקא?.. כל המשפחה שלי בבית." המוכר סיים להכין והגיש לי
את המנה. "קח מותק, בטוח שאתה לא רוצה משהו עם זה לשתות?"
"כן.. למה לא?" עניתי לה.
המוכר הסתכל עלי במבט מוזר והלך לכיוון המקרר, להביא משהו
לשתות. אני, שניסיתי קצת להקשיב לה וקצת להיזכר מה אמרתי לה עד
עכשיו, פשוט סימנתי לו עם הידיים שאני לא רוצה. הוא נאנח והניח
את המנה על הדלפק, מחכה לתשלום.
"אני אבוא אליך, טוב?" היא אמרה והמשיכה לדבר עוד. "כמה זה
עולה?", שאלתי את המוכר, וקצת קטעתי אותה.  "אתה נשמע מגעיל
וזה מתחיל לעלות לי על העצבים!", היא נעצרה פתאום ואני חיפשתי
כסף קטן בפאוץ' שלי. "מה מגעיל?" לא הבנתי בדיוק מה כל-כך עצבן
אותה והמוכר ענה לי: "ארבע-עשרה".  
הנחתי את הכסף על הדלפק. "האידיוט שלח אותי!" נזכרתי. "מה
לעזאזל?!" היא צעקה קצת והוסיפה: "טוב אני אצלך בעשר." כל-כך
לא מרוכז, הנהנתי לה. הייתי בטוח שזה מספיק כדי שתבין והמוכר
מיד ענה: "אז ארבע-עשרה" למרות שהאידיוט שלח אותי. בפרץ של
סרקזם, השבתי: "זה באמת יותר זול!" לשניהם ושילמתי. קירבתי את
הנייד קצת יותר לאוזן. "זה קצת מצחיק וקצת מגעיל, ת'קשר אלי
כשאתה מסיים. מטומטם, ביי." היא ניתקה, כזאת מתוקה. החזרתי את
הנייד לכיס, אני אתקשר אליה אחרי זה.
ממול, בתחנה, האידיוט ישב על תא המטען ונשען מעט על השמשה
האחורית, מסתכל לתוך הקנה של האקדח מכוון אליו. התקרבתי אליו
עם הפלאפל ביד אחת וזיעה ביד השניה. "הנה, פלאפל באהבה. קח."
הושטתי לו את המנה. "יש לך חצי דקה לשכנע אותי שהשארת לו טיפ.
שלושים.. עשרים ותשע.." הוא ספר בקול והמשיך רק בתנודות
שפתיים. לך תשכנע בחור עם אקדח שהשארת טיפ למוכר בפלאפל,
כשהאקדח אצלו והפלאפל אצלך. נזכרתי בפעם האחרונה שהייתי צריך
לשכנע, די מזמן, זה נתן לי רעיון.
"השארתי טיפ למוכר בפלאפל! השארתי טיפ למוכר בפלאפל! השארתי
טיפ למוכר בפלאפל!.." במשך שלושים שניות חזרתי במהירות על
המשפט. זה צריך לשכנע עד שהזמן נגמר. "לא השארת לו טיפ! אני
צעקתי לך להשאיר לו טיפ!" הוא לא היה צועק לי אם לא הייתי
מסתובב לרגע לאחור כשההוא הגיע לתדלק מקודם. האידיוט טען את
האקדח וכיוון אותו אלי. "נפל לך ריס, על הרצפה." הוא אמר בחיוך
סגור.
הסתכלתי על הרצפה. הוא ירה לי ברגל. "אידיוט! מה הבעיה שלך?!"
צרחתי והתכופפתי אל הרגל, עדיין מחזיק בפלאפל. הבחור שליד הנהג
יצא החוצה והסתכל עלי במבט עצוב. הוא לקח ממני את הפלאפל
והתחיל לאכול.  "קדימה, מספיק עם השטויות," הוא אמר ברוגע,
"הוא לא עשה רע לאף-אחד.. כנס לאוטו!"

האידיוט נכנס לאוטו וסגר את הדלת. הבחור שליד הנהג חיכה רגע
וחזר, "כנס לאוטו, לא שמעת?" לא האמנתי. זה הערב הכי מוזר
שעברתי מאז שאני והיא ישבנו אצלה במרפסת. היא חשבה שיהיה נחמד
אם אני אגלח את הראש. יש לה רעיונות מטורפים. היא הביאה עוד
שתי בירות ומכונת גילוח. "קח.. גלח לי את הראש," היא אמרה.
"בטוחה?" - "כן, בטח!" כלום לא מעניין אותה. "ואם יצא לך
מכוער?" שאלתי, "אז לא נספר לאף-אחד שעשינו את זה.." היא
צחקקה, כזאת מתוקה. "ואם יראו?" שאלתי, "אז אתה תגיד!". היא
משהו מיוחד. "כנס!  לאוטו!  נוסעים!"
נכנסתי. כולם סגרו את הדלתות. מסריח באוטו והריפוד לח, רקוב.
האידיוט ניסה להניע, המנוע התאמץ ואני ניסיתי לעצור את הדם.
לרגע הרמתי את הראש מעט, להסתכל אם אולי חסר דלק. "אולי חסר
דלק!" אמרתי. - "שום דלק!" האידיוט החזיר. "אם המנוע שלך עובד
על קארמה טובה, אולי כדאי לחכות קצת ולנסות שוב מאוחר יותר,
תודה." זה לא מבט נחמד מה שרואים דרך המראה. האידיוט הפסיק
לנסות להניע והסתכל עלי. לא סתם דרך המראה, הוא ממש הסתובב. לא
סתם עם הראש, עם האקדח. לא סתם, טעון. הבחור שליד הנהג לקח עוד
ביס מהפלאפל ובפה מלא שאל: "אתה לא רוצה לשמוע מה יש לו להגיד
לפני?"
לא היה לי מה לומר בכלל. האידיוט קירב אלי את האקדח, "מה שהיה
צריך לומר, לא נאמר. ומה שיאמר עכשיו, כאילו לא נאמר מעולם",
הוא לחש. הבחור שליד הנהג שלף אקדח משלו והצמיד אותו לראש של
האידיוט - "אתה תמיד נשמע חכם כשאתה זורק את המשפטים האלה, עם
איזה חמש הטיות שונות של אותו פועל. יש לו עוד הרבה יותר ממה
שנדמה לך."
אני מזיע, חם לי וקר, לא מפסיק לזרום לי דם מהרגל. האידיוט
מכוון אלי אקדח והבחור שליד הנהג מכוון עליו. ברדיו שומעים חלש
את 'לט איט בי' של החיפושיות, ובשעון של הרדיו כבר תשע וחצי.
נראה לי שהיא אמרה שהיא תהיה אצלי בעשר. אני כבר לא אספיק. לא
נשארו לי רעיונות, לא נשארו התחכמויות, הפסקתי לנסות. "הפסקתי
לנסות!" צעקתי עליהם, על שניהם, הכי חזק שנתנו לי. "הפסקתי
לנסות!" מישהו לחץ על ההדק. הייתה ירייה. נראה לי שזה האידיוט,
אני לא בטוח. או הוא, או אני, או אלוהים, אחד מאתנו מת.