וכמו תמיד היינו נשארים תקועים באיזה גן או גג של אחד הבתים,
מנסים ליצור אווירה, כזאת כמו שהייתה אז... פעם. מין נוסטלגיה
מתקתקה שכזאת.
אבל זה לא אותו דבר, התבגרנו מאז הרבה.. לא עושים את אותם
השטויות... כמו תמיד, ועוד אנשים יוכלו להפגש רק פעם בשבועיים
או שלוש שבועות.
באותו הרגע עלה גל של מחשבות קודחות בתוך הראש, ואז הכריחו
אותך לקום מהספסל בגן כי המשטרה הגיעה בגלל הרעש,
ופתאום מכל הבאלגן נראה לך הכי חשוב הבירה שהשארת שם ליד ולא
הספקת לקחת.

מה הדבר הכי הגיוני לעשות?

כמובן, לרוץ לקחת אותו....לא תמיד אנשים ירצו לחלוק איתך את
הבירה שלהם.
תוך כדי ריצה את שומעת קריאות מאחוריך...

את מגיעה אל הספסל אוספת חזרה אליך את הבירה ומרגישה אחיזה
בכתף, והרי זה שוטר שמנמן שבטח אין לו חיים, שמבקש שתתלווי
אליו לתחנה.
"אהההההההההה או קיי כי זה מה שאני יעשה ..."
השוטר קצת המום מהמשפט ההזוי, ואת, ברגע חולשתו תופסת ריצה
ונעלמת לך לתוך סימטא.

שתחזרי הביתה תשכבי במיטה ותתקעי מבט דרך החלון, תשאלי את עצמך
"בשביל מה זה היה טוב? היה כמו תמיד"
"אני לא אבוא פעם הבאה"

ושיתקשרו אליך פעם הבאה תבואי. כמו תמיד...